קריאה סולידרית לסיום השביתה: טור דעה סטודנטיאלי

(הבהרה: רשימה זו נכתבה על-ידי סטודנטית חברת הפורום להגנת ההשכלה הציבורית, ואין בה כדי להביע את עמדת הפורום. תגובות יתקבלו בברכה גדולה)

"אני סטודנטית סולידרית": בימים אלה מתנוסס כיתוב זה בגאון על גב חולצתי, אמנם במסגרת קמפיין הבחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב, אך עם כל המשתמע מכך לגבי תמיכת חבריי ושלי במאבק המרצים לפיצוי על השחיקה בשכרם. עמדנו לצדכם למן יומו הראשון של הסמסטר המושבת חלקית זה השבוע העשירי, ואם יהיה צורך להדוף את צווי המניעה האלימים שבהם מבקשים כעת ראשי האוניברסיטאות לשבור את זכותכם הדמוקרטית לשבות, לא נהסס להיאזק לשערי הקמפוסים ולנעול אותם בשלשלאות ב-13 בינואר. ודווקא משום כך אני קוראת לכם, חברי הסגל הבכיר שעתיד ההשכלה הציבורית בישראל יקר ללבם – עצרו את המו"מ עם האוצר בטרם ימיט עליכם ועלינו הסכם כובל והרה אסון! סיימו היום את השביתה.

בשבועות האחרונים השתתפנו באינספור ישיבות לצד מתרגלינו ומרצינו. קיימנו הפגנות, ניסחנו נאומים, ויד ביד עם קומץ פעילי המרצים המתרחב והולך, לשמחתנו, הובלנו קו בלתי-מתפשר של הרחבת דרישות מאבקכם ליתר פגעי הקיצוצים בתקציבי ההשכלה הגבוהה. אנחנו רוצים לחזור ללמוד, כמובן, אך לנו ברור שיכולתם של המרצים להתפרנס באופן שיאפשר להם ללמד, להנחות ולחקור כראוי היא מן האינטרס המובהק שלנו, הסטודנטים.

ולכן, כשם שהתייצבתם מאחורינו במאבק הסטודנטים דאשתקד, כשבהיעדרותכם מהכיתות אפשרתם את מאבקנו הצודק – שנוהל בצורה כה כושלת – נגד ועדת שוחט להפרטת ההשכלה, מיהרנו להושיט לכם יד. כאז כן היום, איננו קונים את מתק השפתיים של ועד ראשי האוניברסיטאות, שבעזות מצח אשר עשויה לזכות כל אחד מהם בתואר "פקיד אוצר של כבוד", מתנאים בדאגה מעושה לגורל הסטודנטים. את השביתה שהם מנסים לשבור עכשיו, ממש כמו את שביתתנו אז, יכלו נשיאי האוניברסיטאות למנוע אילו ייצגו מול האוצר את האינטרס של המוסדות שבראשם הם עומדים, ונאבקו לצדכם ולצדנו במקום לחלות את פני הפריץ.

כך דווקא נהגו קודמיהם בתפקיד בשביתת המרצים הגדולה של 94', שהסתיימה בניצחון סוחף שיש הטוענים שהוא שגרם לאוצר להכריז מלחמת חורמה על ארגוני המרצים בסחיטה ובהרעבה תקציבית החל מ-2001. הפעם, זה לא המקרה. השבועות נוקפים, הלחץ גובר, ובשבוע הבא כבר תחלוף שביתתכם מעל רף 74 הימים שהציבה השביתה ההיא. וגרוע מכל: בשונה מאז, הפעם נתונה מערכת ההשכלה הגבוהה במשבר עמוק. אם לא תעצרו במועד את היו"ר שלכם, פרופ' צבי הכהן, הוא יחתום בקרוב בשמכם, בלי ספק, על הסכם שכר קיבוצי חדש שיהיה לא רק מעליב בתנאיו אלא אף יכבול אתכם בסעיפיו וימנע מכם להפעיל עיצומים בעתיד הנראה לעין. וכך תפקירו אותנו, הסטודנטים והמתרגלים, לבד במערכה להצלת האוניברסיטאות מן החנק התקציבי ולמען זכותנו ללמוד וללמד בכבוד.

"הסגל של היום זה לא מה שהיה פעם"

הזמנים ויחסי הכוחות השתנו מאז שנת 94' ביותר ממובן אחד. אתם, חברי הסגל הבכיר, בוודאי תדעו לספר טוב ממני על הפגנות הסטודנטים שנערכו אז נגד מאבקכם, בניסיון לשבור את שביתתכם. כמה מכם אף סיפרו לחבריי ולי כיצד במאבק הסטודנטים של 98' להפחתת שכר הלימוד, התייצבו אותם מרצים להפגין סולידריות עם תלמידיהם באוהל המחאה בירושלים ושם נתקלו, להפתעתם, בדחייה סטודנטיאלית של המחווה.

לטוב ולרע, כיום מצבנו שונה. למרבית הסטודנטים והמרצים ברור כעת שהמטרות הן משותפות, וכי הברית בין הצדדים חיונית ביותר להשגתן. באופן ברור וחד, זה הקול שנשמע ב"שטח". אלא שלרוע המזל, מאבק המרצים מציית לדינמיקה ההרסנית שמנעה את הצלחתם של שני מאבקי החינוך שקדמו לו: מאבק הסטודנטים ומאבק המורים העל-יסודיים, אחריו.

רבות נאמר על האופן שבו מכר אותנו "מנהיג" הסטודנטים ויו"ר התאחדות האגודות, איתיי שונשיין, כשחתם בסוף חודש מאי על הסכם הכניעה עם נציגי הממשלה. דבר דומה אירע למאבק המרהיב שניהלו המורים, ואשר הסתיים לפני כשבוע וחצי ברגע השיא הטרגי, כשרבע שעה לפני הצלצול של יום שבירת צווי המניעה הגדולה, פקו ברכיו של מנהיגם, רן ארז, שבגד אף הוא בפעילים בחותמו בשמם על הסכם מפוקפק. מצב המרצים חמור אף יותר, שכן הכהן, כך נדמה, איננו בדיוק בחור כארז… אך גם בראשכם עומד מנהיג שאיננו קשוב דיו ל"פעילי השטח", וכמוהו כארז וכשונשיין, לא יטרח "להוריד" את טיוטת ההסכם לדיון מקדים באסיפות ארגוני הוועדים שלכם בכל מוסד ומוסד.

וכך מרחף מעל ראשכם ההסכם המסתמן, שעל פי הצעות האוצר שהתפרסמו בתקשורת, יהיה גרוע בכל מובן, ואילו לכם לא יינתן אפילו פתחון פה בעניין. במובן הצר ביותר, קשה לראות כיצד יעמוד פרופ' הכהן בפני מכבש הלחצים שבו מנסים כעת לדרוס אותו, ולא יחתום על הסכם שכר שבו תקבלו רק פיצוי עלוב באחוזים בודדים – על אף שאתם טוענים, בצדק, ששכרכם נשחק בעשור האחרון בשיעור של 35 אחוזים. וגם פיצוי זה יימתח לאורך עשר שנים.

דרינק אחרון על סיפון הטיטאניק

מדאיג בהרבה הוא התנאי שמנסים לכפות עליכם במו"מ, הוא "אי-ההתנגדות לעיקרי מתווה שוחט", אותם סעיפים שיותירו אתכם מפוצלים בידי שכר דיפרנציאלי, יובילו לפיטורים של חלקכם – למרות התקנים, וכך נוכל למצוא אתכם בעוד עשור מהיום כארגון חלש ונרפה של פנסיונרים עשוקים, שאינם מסוגלים אפילו להתאגד למאבק על זכויות הפנסיה שלהם, שגם בהן, אין צורך לומר, שואפים לנגוס באוצר.

למדו מטעותנו, אנו שלא ידענו לעצור במועד את שביתת הסטודנטים ואיפשרנו למנהיגנו להיות מובל בידי הפחדות האוצר, עד שנשבר, בנתיב ידוע מראש שזגזג ממחטף למחטף, מהצעת הסכם גרועה לאחרת. למדו מטעות המורים, שנשבו אף הם במזימת האוצר לתמרן אותם למבוי סתום שממנו אפשר, כביכול, להיחלץ רק בהסכם של הרגע האחרון. דווקא לכם, המרצים, אין בעצם מה להפסיד: בתום כמעט 70 ימי שביתה, לא צברתם תמיכה ציבורית ולא עברתם, כציבור, תהליך פוליטי של ממש. את האוצר, כמונו, ובמידה פחותה יותר, כמו המורים, לא הזזתם במילימטר מעמדתו במו"מ. ולכן, לכם יהיה קל יותר לנהוג בתבונה.

מעל לכל, חתימה על הסכם שכר בלבד תהיה בגדר בגידה בנו, הסטודנטים והסגל הזוטר. צדק מי שהמשיל לפניי את מחאת המרצים על שחיקת שכרם לקריאת הנוסעים העשירים על סיפון הטיטאניק השוקעת, שבבגדי פאר נשענים על המעקה ומבקשים לברר בכעס היכן המשקאות שלהם.

אם ברגע הקריטי הזה, שבועות ספורים מתום הסמסטר וכשחרב צווי המניעה מונחת על צווארכם, אינכם יכולים להבטיח שהמו"מ שמתנהל בשמכם יכלול התנגדות לשאר הגזירות התקציביות, דאגו לעצור אותו. אם בנסיבות הקיימות בשטח כיום, לא נותר לנו אלא לעקוב באימה אחר ההתפתחויות שיובילו, בהכרח, לחתימה על הסכם מסרס ומזיק שיאסור עליכם למחות ולשבות למשך עשר השנים הבאות, אנא, גלו אחריות. קראו לפרופ' הכהן לנטוש את שולחן הדיונים, ושובו לכיתות. בזמן שנקנה באופן הזה תוכלו להשיב לכם את אמון הסטודנטים, ללכד את השורות ולהיערך למאבק כולל, משותף וסולידרי שיתחדש לפי לוח זמנים שייקבע על-ידינו, חברי הקהילה האקדמית, ולא בידי צווי מניעה.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

עדיין אין תגובות.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)