קריאה למרד בהנהגה האקדמית בישראל

מזה חודשיים מושבתות, למעשה, האוניברסיטאות הישראליות. סיומה של השביתה נראה כעת רחוק מתמיד. מול תביעות וועדי העובדים שבמרכזן הסכמה על מנגנון שימנע את המשך שחיקת שכר המרצים מציג האוצר תביעה לפיטורי מרצים ולביטול הקביעות והחופש האקדמי לטובת עבודה על בסיס חוזים אישיים ושיסוע איש ברעהו בדרך ל"גמישות ניהולית", "יעילות" ועוד כיוצא באלה אמצעים להרס האוניברסיטאות. ההנהגה האקדמית של הקהילה, נשיאי האוניברסיטאות, ערקו, למעשה אל מחנה האויב והם משמשים בעיקר כעושי דברם של נערי האוצר. במציאות זו נותרו וועדי העובדים לבדם מול אתגר הרס ההשכלה הגבוהה בישראל. עם כל חשיבותו של המאבק הנוכחי, מיד עם סיום השביתה וועדי הסגלים באוניברסיטאות צריכים לשנות כיוון. עליהם להתניע מרד של אנשי האקדמיה באוניברסיטאות, כנגד ההנהגה הקיימת, בדרך לעיצובן-מחדש של האוניברסיטאות בישראל שלא על-פי חזון הקפיטליזם החזירי המבקש להפוך הכול לסחורה ולהפריט כל מה שזז. אין זה נכון להסתפק בתביעות מינימליסטיות להגנה על שכרנו בשעה שהבית בוער.

עוד היום המועצה המתאמת של ארגוני הסגל צריכה להניף את דגל האידיאה האקדמית. עליה להנהיג את הקהילה האקדמית לכבוש מחדש את עמדות ההנהגה באקדמיה, להקנות מחדש לקהילה האקדמית כבוד עצמי ואומץ להיות נאמנים לאידיאל האקדמי. את המרד יש להתניע באמצעות נציגים שיבחרו באופן ישיר וחופשי על-ידי הקהילות האקדמיות באוניברסיטאות, לקראת רפורמות מפליגות, שתהיינה נאמנות לאידיאה האקדמית, אך יחתרו גם ליחסים חדשים בתוך האוניברסיטה (עם הסטודנטים, הסגל המנהלי והסגל האקדמי הזוטר) ויתמודדו עם המציאות שמחוץ לאוניברסיטאות: קריסת מערכת החינוך העממי, מצבם העגום של המורים והביטויים האחרים של המציאות התרבותית בישראל. מרד בחוקי המשחק הניאו-ליברלי לקראת מהפכה באקדמיה הישראלית ראוי שיפרוץ מתוך המשבר הנוכחי. המשבר הנוכחי מאיר את ההתנוונות המתמשכת שהפכה לסמויה וזכתה מכולנו ללגיטימציה ולשיתוף פעולה. המשבר הנוכחי בחינוך הישראלי כולל גם אפשרויות חדשות ולא רק המשך הדעיכה וההתנוונות של החברה הישראלית בכלל והאקדמיה הישראלית, בפרט. מרד שכזה יכול וצריך לתת יד לפעולה משותפת עם הקהילה האקדמית העולמית לקראת מאבק אקדמי אוניברסאלי. המשבר בחינוך הישראלי אינו מייחד אותנו והוא כלל עולמי. הקהילה האקדמית הינה קבוצה אוניברסאלית מיוחדת, שבעידן הגלובליזציה יכולה וצריכה לשחק משחק כפול ולנצל את תהליכי הגלובליזציה דווקא להגנה על המימדים ההומניסטיים של קיומנו.

השביתה הנוכחית מוצדקת לחלוטין, אך היא סובלת מחולשה בסיסית בשל ההגדרה המינימליסטית של מטרותיה באופן שאינו מאתגר את הפילוסופיה והפוליטיקה של תיעוש ההשכלה הגבוהה, הפיכת הידע לסחורה והחוקר ליצרן הנהדף למלחמת קיום שבה משוסעים המלומדים זה בזה כדי "לעודד מצוינות". המאבק המקצועי בהגדרתו הרחבה יותר כולל תביעות נוספות, שהן עקרוניות וקשורות במימוש האידיאה האקדמית אך עדיין ניתנות לניסוח במסגרת הגדרה רחבה של המושג הגנה על תנאי העבודה: הגדלת מספר התקנים, דרישה להזרמה מסיבית של תקציבים לאוניברסיטאות שתקציביהם קוצצו בשנים האחרונות באופן עקבי ושיטתי ושינוי מדיניות לאומית העוינת את ההשכלה, האינטלקט והיצירתיות.

ועדיין אין זה מאוחר מדי. דווקא לאור אדישות האוצר להפסד הכלכלי האדיר של המדינה לאור השבתת האוניברסיטאות ודווקא מתוך חוסר האחריות של הפוליטיקאים הישראליים כלפי עתידו של המחקר ועתידה של היצירה החופשית בישראלית עשוי מתוך המאבק הנוכחי להתחולל שבר שיפתח אפשרויות חדשות. בתוך האוניברסיטאות עשוי מתוך השבר הזה להתחולל שינוי תודעתי בקהילה האקדמית עצמה. שינוי שכזה עשוי לחולל מאבק למען הערכים והאידיאלים האקדמיים שיכלול בחירתה של הנהגה חדשה, הנאמנה לאידיאה האקדמית, שתחליף את ראשי האוניברסיטאות ואת האידיאולוגיה הזרה לאקדמיה שבשנים האחרונות כבשה את השלטון באוניברסיטאות. מתוך המשבר יש לעשות למען גיבושו של מאבק כללי ועקרוני יותר; מאבק שיצור קואליציה שתחבר בין הסטודנטים, המרצים באוניברסיטאות, במכללות והמורים במערכת החינוך הכללית, לקראת שיתוף במערכה על עתיד החינוך בישראל הומניסטית ודמוקרטית יותר.

פרופ' אילן גור-זאב מלמד פילוסופיה של החינוך באוניברסיטת חיפה


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

עדיין אין תגובות.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)