תבוסתנות סולידרית, או: איך להפסיק עוד לפני שמתחילים

תגובה לרשימה "קריאה סולידרית לסיום השביתה"

אני כותב בתגובה לקריאתה של איה מרקביץ' לסיום שביתת הסגל הבכיר. מעבר לדמגוגיה ולתיאורי הסולידריות הנרגשים (שמבטיחים לנו ש"אחת משלנו" היא הכותבת), מתבססות טענותיה של איה על תיאור מציאות מוטעה ועל אופטימיות תמוהה לגבי אפשרויות עתידיות לניהול מאבק רחב יותר.

בניגוד לאופן הצגתה של איה את מאבק הסטודנטים, קשה לקרוא לו כשלון מוחלט, וזאת מכמה סיבות. ראשית, ישנה העובדה הפשוטה שהמלצות דו"ח שוחט לא התקבלו רשמית על ידי ממשלת ישראל, והוא אף לא נכלל בחוק ההסדרים של 2008. אם מאבק הסטודנטים לא היה מתקיים, המלצות ועדת שוחט כבר מזמן היו הופכות לעובדה מוגמרת, ביחוד משום שור"ה מאד רוצה לאמץ אותן. שנית, אין טעם לדון בכוונותיו, רצונותיו או שאר מצביו הנפשיים של יו"ר הסתדרות הסטודנטים במהלך מאבק הסטודנטים. לא רבים יודעים (וספק אם שונשיין עצמו יודע) אם היו אלו הפחדות האוצר שהניעו אותו לחתום על ההסכם הגרוע, או מוטיבציות פוליטיות כאלו או אחרות, לחצים מכל הכיוונים או סתם אכזבה לנוכח דלות ההתגייסות של הסטודנטים למאבק (וגם אני, איה, הייתי שם). חשוב להבין שלטווח ארוך מסקנות כמו "שונשיין מכר אותנו" משרתות את האינטרסים של כל מי שרוצה לשבור את המאבק – שכן הן זורעות ייאוש ותורמות לגיבוש עמדה של "משיחיות סולידרית", שבה כולם צריכים להמתין בציפייה למצב שבו משלבים ידיים וצועדים לעבר שקיעת הנצחון המרהיבה. מאבק כשמו כן הוא, וכל עוד מדובר בציבורים שבעים יחסית, הנהנים באופן ישיר או עקיף ממעשיהם של אנשי האוצר, אין לצפות למהפכה – אלא לשינויים קטנים ומשמעותיים. מיעוט ההשגים של מאבק הסטודנטים הוא לא רק תוצר של הנהגה מגמגמת, אלא של אינספור אגודות סטודנטים מושחתות ושבעות, וחשוב יותר, של קהל סטודנטים אדיש ברובו.

על מנת ליצור אלנטרנטיבה הנהגתית לצבי הכהן אנו זקוקים לפורום ולגיוס של כמה שיותר סטודנטים ומרצים. בסופו של דבר, חתימה על הסכם היא עניין משרדי בלבד. הציות שלנו הוא שנותן תוקף להחלטות. אם נוכל לגייס מספיק אנשים שיחשבו פעמיים לפני שהם מצייתים לכל כניעה של ההנהגה, יש לנו סיכוי לשנות את המצב הסופי. ושוב, מאחר שלא מדובר בסטודנטים (קהל של "לקוחות") אלא באנשים שמחייתם ועתידם תלויים באוניברסיטה, קשה לצפות לפעולה המבוססת על "ראייה חברתית רחבה" אלא למאבק של אנשים שפוחדים לאבד את מקום עבודתם או את סיכויי הקידום שלהם, ולכן ילחמו על תנאי השכר שלהם בלבד – וזה לגיטימי לגמרי. מאחר ששיטת ה"הפרד ומשול" היא כבר חלק בלתי נפרד מתנאי המשחק, קשה לצפות שכולם ידחו בבת אחת את כל ההגיון המעוות שעומד מאחוריה, כאילו הוא לא הופנם כבר מזמן. שיתוף פעולה אד-הוק עם המרצים הוא שווה לחלוטין לשיתוף פעולה שמעוגן, כביכול, בהסכם כלשהו בין הסטודנטים למרצים, כל עוד יש מספיק פעילים שלא ישתפו פעולה עם הסכמים גרועים, יהיו הם סטודנטים, מרצים, או עוברי אורח אכפתיים.

הרעיון המרכזי מאחורי התארגנות אלטרנטיבית הוא לאו דווקא מניעת חתימה על הסכם כזה או אחר, אלא בדיוק לבנות סולידריות שיכולה לקבוע סדר יום, בלי קשר לכך שקדמה לה חתימה על הסכם, שביתה או כל פעילות אחרת. לכן אין טעם להפסיק את שביתת המרצים בטענה שהיא לא תשיג דבר כל עוד המאבק אינו מאוחד, כי האיחוד המיוחל לא יתקיים בפועל בתנאים הנוכחיים: "תודעת הצרכנות" שהתפתחה בקרב הסטודנטים, הנהגות "מכורות", ואדישות רוב הסטודנטים והמרצים לא יעלמו בחצי שנה הקרובה, בהנחה שזהו הזמן שבו קריטי לקבור סופית את המלצות ועדת שוחט. בטווח זמן זה גם לא נצליח להחליף את רוב ההנהגות. הפסקת השביתה עכשיו לא תביא לבניית אמון מחודש בין הסטודנטים למרצים, והיא לא פותחת אפשרות לנקודת מוצא טובה יותר למאבק עתידי. בהחלט יכול להיות שההפך הוא הנכון: המערכת כולה תשקע בתרדמת, אגודות הסטודנטים תסרבנה לפתוח בשביתה נוספת לנוכח כעס הסטודנטים על הפסדת לימודים נוספת, ואחרי הפסקת השביתה למרצים תהיה אף פחות לגיטימציה לפתוח בעוד שביתה. התסריט הזה נראה לי יותר סביר.

לכן צריך להגדיל את מספר חברי הפורום, ולהתחיל להראות את נוכחותו בשטח – לא בהפגנות נחמדות, אלא במחאה יותר אגרסיבית, ולדאוג לכך שגם אם הכהן ייכנע לאוצר, כניעתו לא תמומש בשטח. לא צריך מליון איש כדי לעשות זאת. מספיקים כמה אלפים טובים.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

עדיין אין תגובות.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)