מכתב לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון, פרופ' רבקה כרמי

נשיאת אוניברסיטת בן גוריון שלחה אמש מכתב לכל חברי הסגל הבכיר של אוניברסיטת בן גוריון ובו היא מסבירה את החלטתה להצטרף לשאר חברי ור"ה ולפנות לבית הדין לעבודה. במכתבה היא מטילה את עיקר האחריות למבוי הסתום במשא ומתן בין נציגי הסגל השובת לבין האוצר על נציגי הסגל ומצדיקה את צעדה בתחושת האחריות שלה כלפי הסטודנטים והאוניברסיטה. נוסח מכתבה מופיע בדף השער של אתר אוניברסיטת בן גוריון www.bgu.ac.il.

המכתב שלהלן נכתב בידי הסטודנטית עדי סגל, חברת הפורום, בתגובה למכתב הנשיאה: 27/12/07

כבוד הנשיאה, הפרופסור רבקה כרמי,

לאחר שקראתי את מכתבך המופנה לחברי הסגל האקדמאי, ולאחר ששמעתי את קריאתך לחזרה ללימודים אפילו תחת צווי מניעה מתוך "מחויבות לסטודנטים", ברצוני לבקש ממך בקשה נוספת. אנא, אל תשתמשי בציבור הסטודנטים כתירוץ להפניית גבך לסגל האקדמאי. ציבור הסטודנטים, שהוא הנפגע העיקרי מהשביתה, יהיה גם הנפגע העיקרי מהחזרה ללימודים תחת צווי מניעה. איזו השכלה נוכל לרכוש כאשר המרצים העומדים למולנו עושים זאת מתוך הכרח? איזה שיעור בדמוקרטיה נלמד תחת איום בריוני וכוחני שכזה? אלו סטודנטים ירצו להתפתח באקדמיה, במערכת אשר מתייחסת בצורה נבזית שכזו לחבריה? ואלו אזרחים ירצו לחיות במדינה בה אפילו זכות השביתה נלקחת מידם?

זאת ועוד, הפגיעה הממשית בסטודנטים תהיי גדולה ומכופלת כאשר מהלך שכזה, של הוצאת צווי מניעה, יאלץ אותנו לקבל את דו"ח שוחט ולהסכים להעלאת שכר הלימוד והפרטת ההשכלה הציבורית. הרי כולכם יודעים כי לאחר שביתה ממושכת שכזו, יהיה קשה לציבור הסטודנטים להילחם כנגד הדו"ח וכמעט בלתי אפשרי לצאת לשביתה נוספת. בטח לאחר תבוסת המרצים בהוצאת צווי המניעה. תבוסה שאת במו ידייך תגרמי לה. הרי גם המרצים מתנגדים ליישום מסקנות שוחט, הדו"ח אותו הגדרת בפני, אך לפני יממה, כ"בלתי רלוונטי כרגע". אך דו"ח זה רלוונטי מאוד! עבורנו ועבור המרצים. לא סתם יותר מ 500 מרצים וסטודנטים הצטרפו ל"פורום להגנת ההשכלה הציבורית". לא סתם מאות מרצים וסטודנטים מחזיקים ידיים ויוצאים זה לצד זה לרחובות, בצעדי מחאה המתעוררים בכל הארץ. אלו הם המרצים אשר עתיד המדינה נמצא בידם, אלו הם הסטודנטים המהווים את עתיד המדינה. זהו הציבור אשר רואה עשרים דורות קדימה, על אף טענתך כי קשה לראות רחוק כל כך. את, שמכירה היטב את האקדמיה, הלא היא שהביאה אותך לתפקידך הבכיר כיום, מכירה היטב את הצרכים, הבעיות, המחסור בתקנים, הציוד הישן, העומס בכתות, שחיקת השכר וקשייהם הממשיים של הסטודנטים העובדים למחייתם ומפלסים את דרכם באקדמיה. כיצד תוכלי להפנות גבך לבעיות ולצרכים אמיתיים הקיימים בשטח? כיצד במדינה מתוקנת נלחמת המדינה כולה, על מגזריה השונים, במדינה עצמה, ולמעשה באוצר? איך ייתכן שהמדינה תשקיע מיליונים בהשבת אלפי אזרחים יורדים, אך בו בזמן תגרום לאלפים אחרים לעזוב את הארץ בכעס? האם באמת תרצי לקחת חלק במדיניות שכזו?

מוסדות האקדמיה בארץ, שהם ההווה והעתיד של המדינה, צריכים להוות את "האור לגויים". לדבוק בעקרונות, לעזור לחלשים, לפעול לצמצום הפערים החברתיים ולא להגדלתם. לפעול למען שיפור התנאים ובתוך כך לשיפור איכות החינוך.

אז אנא ממך, אל תפעלי ל"מען" ציבור הסטודנטים בעודך למעשה פועלת נגדו. כי ציבור הסטודנטים, הם הסגל האקדמאי של מחר, אלה הם ההורים לילדים שלא יוכלו לשלם את שכר הלימוד המופקע, אחים לסטודנטים עתידיים שיקבלו חינוך טוב פחות, ואזרחים במדינה שצועדת אל האבדון; ללא מחקר, ללא פיתוח וללא עתיד.

בכבוד רב,

עדי סגל

סטודנטית שנה ג' במחלקות לחינוך ובלשנות אנגלית.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

עדיין אין תגובות.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)