לתבוע את עלבון המורים מן החוץ

עם כל ההבנה למאבק של חברי הסגל הבכיר על שחיקת השכר, וגם ההזדהות איתו, נדמה שהוא משני למאבק האמיתי על המעמד הציבורי של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. אין ביטוי יותר ברור למדיניות ההפרטה של מערכת זאת ולאידיאולוגיה של השוק והיעילות הכלכלית שבסיסה, מתופעת הניצול המחפיר של המורים מן החוץ.

מעמד המורים מן החוץ משוייך למעמד של הסגל הזוטר. לכאורה נסוב המאבק בסקטור זה על כך שיובטח תשלום שכר ברצף של 12 חודשים, ולא רק במהלך שני הסמסטרים של שנת הלימודים. דרישה זו אולי מהותית לתנאי ההעסקה של תלמידי המחקר – המסטרנטים והדוקטורנטים. אבל נדמה שהיא אינה רלבנטית כלל לרבים מבין המורים מן החוץ, כמוני.

מכיוון שמדובר בהפרטה, קשה להכליל הכללות, וכל מה שניתן הוא לספר סיפור פרטי. לא ארבה בשבחי עצמי, אבל אומר עם כל הצניעות, שיש המחשיבים אותי כבעלת מומחית וניסיון ייחודיים בתחום העיסוק שלי, ובאמתחתי רשימה לא מבוטלת של מאמרים וספרים פרי עטי. אני מלמדת כמורה מן החוץ למעלה מ-20 שנה בפקולטה למשפטים במוסד מכובד מסוים, וגם באופן מזדמן במוסדות להשכלה גבוהה נוספים. במשך רוב הזמן הזה, היתה ההוראה עיסוק משני עבורי, לצד עבודה במגזר הציבורי. אולם בשנים האחרונות, הפכה ההוראה לבסיס התעסוקה שלי. אני משתייכת ככל הנראה לקבוצה סטטיסטית של 75% מהמורים מן החוץ שזוהי עבודתם העיקרית. אני כותבת דברים אלה מתוך תקווה שאפשר ללמוד מן הניסיון האישי שלי על דפוסים שמשותפים לכולם.

אפתח בכך, שאינני מוצאת תעסוקה באיזו שהיא צורה שניתן לקרוא לה משרה מלאה או אפילו חצי משרה על פני שמונה חודשים במוסד אחד. במקומות רבים שבהם אני עובדת קיים כלל שמורה מן החוץ לא יועסק כעקרון ביותר מקורס אחד של שעתיים סמסטריאליות. אני מלמדת קורס פה וקורס שם, על בסיס סמסטריאלי, ובמוסדות שונים. אני לא יכולה להצביע על מעסיק אחד שיש לו כלפי יחס של אחריות, מחויבות או נאמנות. תנאי העבודה שלי מאופיינים באי-ודאות וחוסר ביטחון, ניכור, ובדידות אינטלקטואלית, הדרה ממחקר, חוסר הוגנות בתנאי ההעסקה, ובלבול מינהלי.

אי-ודאות וחוסר ביטחון

בעבר, אם לימדתי קורס בשנה מסוימת, הייתי יכולה להיות בטוחה שאמשיך ללמד אותו גם בשנה הבאה. היום אין שום ביטחון משנה לשנה, וצריך שוב ושוב להשקיע מאמצים לשווק את עצמי ולעצב תכניות לימודים אטרקטיביות שיתאימו לצרכים, כדי לגרד מחדש קורס מפה וקורס משם. החלטות לגבי המשך העסקה עשויות להתקבל ולהימסר חודשים רבים לאחר שנסתיימה העונה לחיפוש עבודה, משיקולים מוסדיים שרירותיים שאינם קשורים לכישורי כמורה ולהערכות התלמידים. החלטות לגבי פתיחה של קורס חדש מותנות לעתים קרובות יותר ויותר בהרשמה של תלמידים, דבר שתלוי בגורמים בלתי ניתנים לצפייה, כך שעד הרגע האחרון לא יודעים אם אכן תהיה עבודה או לא. ולאחרונה שמעתי חידוש, שקיימות לכאורה מכסות מוסדיות למורים מן החוץ. אין צריך לומר שאי-הוודאות מסיח את הדעת ופוגע ביכולת הריכוז.

ניכור ובדידות

כאשר עובדים במוסדות שונים, שמשתנים משנה לשנה, הניכור הוא גדול. כמורה מן החוץ, אני באה והולכת, בלי קשר כלשהו מהותי עם המוסד. באף אחד מהמקומות שבהם אני עובדת, אין שום פורום למפגש של המורים מן החוץ, אנחנו גם לא מוזמנים להשתתף בפורומים של הסגל הקבוע. בהעדר השתייכות לקהילה אינטלקטואלית יש גם בדידות.

הדרה ממחקר

יכולת המחקר שלי מוגבלת בדרכים שונות. יש מוסדות שבהם נהוג כלל שרירותי שמורה מן החוץ לא ילמד סמינריון, שהוא כלי בסיסי ביכולת לפתח תחומי ענין חדשים. אין לי אפשרות להעסיק עוזרי מחקר כמו חברי הסגל התקניים. למרות שלא פעם פנו אלי תלמידי מחקר בבקשה שאנחה את כתיבת התיזה שלהם, אין לי אפשרות כזאת כמורה מן החוץ. ואם אני רוצה לפנות לכיוון של מענקי מחקר, מתברר שרוב הקרנות אינם מממנים את השכר של החוקר הראשי.

חוסר הוגנות בתנאי ההעסקה

אשר לשכר, למורים מן החוץ משלמים לפי מפתח שכר של שעת הוראה שהוא פחות ממה שמשלמים למורה בתקן בדרגה מקבילה. השכר איננו משקף את רמת ההוראה, כך שהתשלום עבור קורס לתלמידים מתקדמים הוא זהה לתשלום עבור קורס לתלמידים לתואר ראשון, והתשלום עבור קורס בתחום דינאמי ומתפתח זהה לתשלום עבור קורס יסוד. תנאי העבודה והשכר מוכתבים בחוזה אחיד, ואין לנו כל יכולת לשאת ולתת עליהם.

השכר מגלם עבודה רבה מחוץ לכיתה – התעדכנות בתחום ההוראה, הכנת סילבוסים, בדיקת בחינות ועבודות, מחקר וכתיבה, השתתפות בכנסים, ושיפוט של מאמרים אקדמיים והצעות מחקר – וגם מטלות מנהליות וזמני נסיעה למקומות העבודה השונים. עבודה רבה נעשית בחודשים שבהם איננו מקבלים כל תשלום. ידוע שאיננו נהנים מתנאים סוציאליים כמו קרן פנסיה או חופשה. גם איננו זכאים לשבתון וקרן השתלמות, ולתקציבים לרכישת ספרות או מחשב, או להשתתפות בכנסים בחו"ל. איננו זוכים לחדר עבודה ולתמיכה מנהלית כלשהי. עלויות התקורה של העבודה – לרבות הוצאות משרד, תיאומי מס, וניהול ספרים – מוטלות עלינו.

בלבול מינהלי

נוסף לכל אלה, העבודה במוסדות שונים מחייבת הסתגלות למערכות ביורוקראטיות שונות, והבלבול המנהלי הוא גדול. תקנוני הוראה קובעים דרישות שונות לגבי הציון שיינתן על ההשתתפות בקורס. בחלק מהמקומות ההוראה מחייבת בדיקה של בחינה בלבד, ובמקומות אחרים דורשים גם בדיקה של תרגיל. התקנונים קובעים תנאים שונים לגבי הזמנים שבהם יש לבדוק את הבחינות, ואלה אף עשויים להשתנות לפי מועד הבחינה. יכולות להיות גם דרישות לגבי התפלגויות ציונים של התלמידים. בכלל הביורוקרטיה האקדמית התגברה בשנים האחרונות, ביחד עם יכולת המחשוב, ועימן התרבו הדרישות הטכניות המכבידות על המרצים. פעם הייתי בודקת בחינות ומביאה את המחברות למזכירות, ובכך סיימתי את מלאכתי. היום המזכירות דורשת למלא גיליונות אקסל, שגם הם משתנים ממוסד למוסד. גם אתרי הלמידה האלקטרוניים פועלים במתכונות שונות, לרבות כללים שונים לגבי שמות משתמשים לכניסה לאתר. ועוד כהנה וכהנה מטלות מנהליות טריוויאליות, כמו הצורך לבקש אישורי רכב וחניה בכל מוסד ומוסד, שמצטברות לכדי עומס ביורוקראטי טרדני וגוזל זמן.

* * *

תוצאות ההפרטה קשות במיוחד בתחומי הוראה ומחקר שאינם קשורים לשיח של תועלת או יעילות כלכלית, ושאינן תורמות למפעל המסחרי. העדפות ההעסקה נקבעות לפי אידיאולוגיה של שוק, וזו אינה מייחסת ערך לחקר הרוח ולביקורת חברתית. ואילו העיסוק האקדמי הוא יותר מסתם עבודה. זהו ייעוד של חסד ואהבה, שבבסיסו מחויבות עמוקה לחופש המחשבה והגדלת הדעת. מה שעומד על הפרק במאבק על מערכת ההשכלה הגבוהה הוא מלחמה על החופש לחקור את האמת, להביע ביקורת ולעורר שאלות של ספק, גם אם זה לא כלכלי.

ההפרטה של המורים מן החוץ היא דוגמא מאלפת למדיניות הפרד ומשול מוצלחת. אין למורים מן החוץ ייצוג כלשהו בגופים מקבלי ההחלטות בתוך הפקולטאות, המחלקות או החוגים. יתירה מזאת, התנאים שתארתי מרוקנים מכל תוכן את זכות השביתה, שהיא זכות יסוד אזרחית של הפרט. דווקא רציתי לשבות מתוך הזדהות עם הסגל הבכיר, אבל אין לי מעביד שמולו אני יכולה לשבות בצורה מועילה. אין לי אפילו ארגון עובדים אחד שייצג אותי מול כלל המעסיקים. ההתמודדות שלי היא עם שחיקה אישית מול מערכת התשה מתוחכמת שמדחיקה אותי מעצם העיסוק האקדמי. וייתכן שהמציאות העגומה של המורים מן החוץ תזחל ותפגע גם בעמיתינו שנהנים עדיין מתנאים שבהם אפשר עוד לדבר על חופש אקדמי.

הרצף של שביתת הסטודנטים בסמסטר הקודם, שביתת המורים התיכוניים, ושביתת הסגל הבכיר מבטא תסיסה עמוקה בשל חוסר שביעות רצון מסדרי העדיפויות הערכיים של החברה שלנו. לעניות דעתי, המאבק הבא צריך להיות של המורים מן החוץ. לא אופתע אם נגלה שאנחנו נספוג את המחיר של שביתת הסגל הבכיר, כי אם שנת הלימודים תבוטל יכול להיות שנהיה חסרי תעסוקה בשנה הבאה. אני קוראת גם לחברינו בעלי המשרות התקניות לגלות סולידאריות עם המאבק שלנו.

בנימה פרקטית, אני מזמינה עמיתים שקוראים שורות אלה ומזדהים עם תוכנן ליצור קשר כדי לטכס עצה ולשתף בחשיבה יצירתית על דרכי פעולה אפשריות.

ד"ר כרמל שלו cshalev@012.net.il


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

עדיין אין תגובות.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)