'המרצים בכירים' השנואים על הציבור ו'המדענים הנפלאים שלנו' שמתגאה בהם הציבור הם אותם האנשים!//פרופ' נתן דסקל

(מכתב הבהרה ששלח פרופ' נתן דסקל, פיזיולוגיה, הפקולטה לרפואה, אונ' תל אביב, לתמרה טראובמן, כתבת החינוך ב'הארץ', על פי בקשתה של הכתבת)
(הפיצול התדמיתי בין 'סגל בכיר' ו'מדענים' נוצר במכוונן על ידי האוצר ושליחיו בתקשורת הלאומית 'כחלק מאסטרטגית הכפשה, בכדי להקל על הציבור את ההחלטה להתנגד למאבק המרצים', טוען המחבר)

 

שלום תמרה,

אני שמח שפנית אליי ורואה בכך עוד ראיה לרצון הכן שלך לדיווח אמיתי ומאוזן. אנסה לתת חיזוקים לתזה שלי. את הגדרת אותה כך: "בזמנו, כתבת שחל כרסום כה גדול במעמד אנשי הסגל האקדמי עד שיש לכנותכם מדענים, כדי שהציבור יזהה אותכם עם המדע". אין זאת בדיוק כוונתי. לדעתי, חלק גדול מאד של הציבור אינו מזהה את המרצים השובתים עם המדענים או חוקרים. הוא שונא מרצים תאבי בצע ומעריץ מדענים ישראליים נפלאים. הבלבול וכפל ההתייחסות נוצרו בשל מסע הטעיה מכוון וממוקצע של האוצר באמצעות שליחיו בתקשורת (לצערי גם בעיתונך, בעיקר ב"דה מרקר").

אני טוען שכפל ההתייחסות שציינתי מעלה נבנה במתכוון וכחלק מאסטרטגית הכפשה, בכדי להקל על הציבור את ההחלטה להתנגד למאבק המרצים, כי זיהוי המרצים עם המדענים היה מקשה על כך. יתרה מזו, הציבור יכול לקבל בהבנה רבה משכורת גבוהה של מדען שתורם המון למדינה, להבדיל ממרצה (כי מה כבר ההבדל בינו לבין מורה בבית הספר? שהוא התברג לאוניברסיטה?). אני טוען שהשימוש הגורף של התקשורת, כולל "הארץ", במונח "מרצים" בהתייחסו לסגל הבכיר השובת תרם רבות לבניית כפל ההתייחסות והבלבול האלה. ובעיקר, אני טוען ש"מרצה" ו"חבר סגל בכיר" שונים אובייקטיבית, לא רק בשם, ושחבר סגל בכיר הוא בראש וראשונה מדען או חוקר ורק אח"כ מרצה.

אחלק את הגנת התיזה שלי לשני חלקים. הראשון ידגים את אמיתות הטענה שמעמד הסגל הבכיר של האוניברסיטאות הוכפש בכוונה, כשהדגש על תפקידינו כמרצים תוך השתקה של תפקידינו כמדענים. בחלק השני אוכיח שאנשי הסגל הבכיר הם בראש וראשונה מדענם או חוקרים ורק אח"כ מרצים.

1. הפרדה אמוציונאלית-תדמיתית בין חברי הסגל הביר כ"מרצים", לבין "מדענים". מאז פרוץ השביתה המערכת של ההשכלה הגבוהה הוצגה כבזבזנית ולא יעילה באמצעי התקשורת, מבלי לציין שהמדע שלנו (רובו נעשה באוניברסיטאות; ראי מאמר מצ"ב שפרסמתי ב- Jerusalem Post) הוא יעיל והשיגי ביותר. ציבור ה"מרצים" הוצג לעיתים קרובות כלא חרוץ, לא מוצלח בקנה מידה בינלאומי, ועיקש במאבקו הקטנוני על שכר שבמילא מופרז. מייד אביא מספר דוגמאות, אך ברור לחלוטין שמסע זה עשה דה-לגיטימציה עצומה לסגל הבכיר. מספיק להסתכל על טוקבקים ברשת למאמרים שהתפרסמו בנושא – כדאי לך. כמנוי וקורא "הארץ" אביא דוגמאות בעיקר מהעיתון שלך. לצערי, המאמרים עליהם אדבר אינם מסודרים אצלי בשום ארכיון ולא אוכל לרוב לציין תאריך הפרסום או\ו הכותב. מקווה שאת מכירה או זוכרת אותם, אך אם לא, אחפש ואמצע את המידע החסר.

דוגמה מוקדמת ומאלפת מימי תחילת השביתה היא מאמרו (מאמרה?) ב"דה-מרקר" של כתב שאת שמו\ה איני זוכר שטען כי אנו עובדים (מרצים) 6 שעות בשבוע ומקבלים 15-27 אלף ש"ח בחודש. מאמר זה גרר תגובות נזעמות מכל מיני גורמים אך ללא ספק בכל זאת עשה את שלו בלהשניא אותנו על הציבור. לאחר מכן פרסם "דה מרקר" מאמר מנומק לכאורה של נחמיה שטרסלר בו נטען כי האקדמיה הישראלית מקבלת מימון בין הגדולים בעולם אך מבזבזת אותו בשל ניהול כושל. כל מאמצינו לפרסם מאמר נגדי עם נתונים מדויקים המוכיחים את ההיפך, פרי עטו של פרופ' מנחם נתן מאונ' ת"א, נתקלו בסירוב מוחלט של "הארץ"; לבסוף, כעבור יותר משבועיים כמדומני, הותר לפרסם תגובה מקוצצת.

דוגמאות נוספות ניתן למצוא באין ספור ציטוטים מפי שר האוצר ואנשיו, במאמרים של כמעט כל הכתבים, כי ה"מרצים" (וודאי לא המדענים!!!) מחזיקים 150 אלף סטודנטים כבני ערובה. טענה שחוקה זו נשמעת בכל שביתה אך, שוב, עושה את שלה. להבדיל משביתה של עובדי שדות התעופה, בה ברור לכולם מה עיסוקם וכיצד הם פועלים, כאן שוב לא הובהר שהטרוריסטים השפלים שלקחו 150 אלף בני ערובה הם בעצם מדענינו וחוקרינו הנפלאים…

אך יחד עם זאת, ובאותה כפיפה, ממשיכים אמצעי התקשורת לתאר ולפאר השיגי מדענינו מבלי להזכיר שהם אלה שכרגע מתוארים בעמוד סמוך כמרצים שובתים תאבי תוספת שכר. דוגמה טרייה מ"הארץ" של יום שישי זה: כתבתך בעם' 7 של חלק א' המסקרת רגעים אחרונים לפני חתימת ההסכם. היא מתחילה במבואה ב-bold: "ארגוני המרצים הודיעו…". המילה "מדענים" אינה מופיעה בשום מקום, לא במבואה ולא בגוף המאמר. יש לציין שעצם המונח "ארגוני המרצים" אינו נכון כי הארגונים הם של הסגל הבכיר (ההבדל, כאמור, יוסבר בחלק השני של מכתבי). אני מבין שהדבר נעשה משיקולי כתיבה ברורה לציבור, אבל, תמרה, הוא מטעה! בעמוד 23 של אותו חלק א' של אותו גיליון מופיעה כתבה של עפרי אילני המתארת הישגיו והגיגיו של פרופ' דורון לנצט ממכון וויצמן (ידידי הטוב ומדען מדהים) על היווצרות התאים הראשונים. כמובן שאין אזכור של העובדה שפרופ' לנצט היא "מרצה" השובת ברגע זה מחובות ההוראה שלו, מקבל 50% ממשכורתו על מחקרו שהוא ממשיך לעשות בזמן השביתה, ומחכה אולי בכיליון עיניים שיוסיפו לו X אחוזים לשכרו. שוב, ניתן להבין את השיקול המקצועי – מה הקשר בין מחקר זה לשביתה? אבל, תמרה, יש קשר: זהו אותו פרופ' לנצט ששובת בדרישה קטנונית על השכר ובכך עלול לגרום לביטול הסמסטר, שעשה תגליות חשובות המביאות כבוד למדינה. הוא גם חינך עשרות תלמידים חכמים; אך הקורא נדרש למאמץ מחשבתי עילאי ועצמאי להבין שזה אותו האדם. אין ספק שהקורא הממוצע חש לפחות קורטוב של טינה למרצה השובת על בצע כסף ומאיים על שנת הלימודים של 150000 סטודנטים, אך כבוד גדול לפרופסור המבריק ממכון וויצמן. ברור שכך הדבר עם פרופסורים ואף חתני פרס נובל מטכניון, האוניברסיטה העברית וכו'.

יש לציין, שוב, שהכתבות שלך דווקא לרוב מאוזנות ואינן ארסיות, אך ההפרדה בין מרצים למדענים נשמרת בקפידה עקב החלטת המערכת, לפי הבנתי. אחרים עשו את העבודה של הכפשת ה"מרצים".

 

2. ההבדל המעשי-עובדתי בין המונח "מרצה" לבין "איש הסגל הבכיר" באוניברסיטה ציבורית בארץ. עצם המונח "מרצה" בהתייחס לחברי הסגל הבכיר, שהם קבוצה של כ-4500 העובדים ששבתו 90 יום, אינו מדויק או מלא ואף מטעה. כל האנשים האלה, ללא יוצא מן הכלל, הם בראש וראשונה חוקרים. זאת לפי הפרמטרים הבאים:

א'. חברי הסגל הבכיר מתקבלים לעבודה אך ורק על סמך הישגיהם המחקריים ולא כישוריהם בהוראה, בתהליך מיון וסינון קשה ותחרותי מאין כמוהו. התהליך הזה מוזכר במאמר שכתבנו אנוכי ופרופ' יוסי שילה ל"דה מרקר" אך הוא נדחה (הפתעה!) והופיע רק באתר הפורום להשכלה גבוהה http://www.publiceducation.org.il/?p=58. אני מצרף את הגרסה של המאמר כקובץ WORD לנוחיותך. המאמר מסביר בקצרה את התהליכים של זכייה במענקי מחקר ועליה בדרגה בקרב הסגל הבכיר.

אציין בנוסף, על מנת להבהיר את הנקודה החשובה הזאת, שאחרי קבלתם לעבודה (בד"כ בדרגת "מרצה") ללא קביעות, החוקרים הצעירים חייבים להראות הישגים מדעיים (דהיינו פרסומים בספרות מדעית מובילה) וגם, כמובן, להשתתף בהוראה. רק לאחר 5 עד 7 שנים יעלה החוקר\ת הצעיר\ה לדרגת "מרצה בכיר" ואיתה (רק אז!) תבוא הקביעות המיוחלת, אם הצליח\ה לעבור תהליך בקרה די אכזרי שאוכל לתארו לפרטים בנפרד, אם תרצי. העלייה בדרגה, שוב, תלויה ביותר מ-90% בהצלחתו\ה המדעית (פרסומים בכתבי עת, הופעה בכנסים והצלחה בגיוס כספי מחקר ממקורת חוץ-אוניברסיטאיים). גם העלייה לדרגות גבוהות יותר, "פרופסור חבר" ולבסוף "פרופסור מן המניין" תלויה בדיוק באותם הפרמטרים כשהקריטריונים רק הולכים ומתקשחים. היכולת וההצלחה בהוראה הם שיקול משני ויהפכו לשיקול (שלילי) בעל משמעות דווקא אם החוקר ממש נכשל בהוראה…

מסקנה: הקידום באקדמיה תלוי באופן קיצוני בהצלחה מדעית ובאופן פחות בהרבה – בהוראה. כפועל יוצא, כעובדה, חברי הסגל הבכיר באוניברסיטאות הישראליות הם בראש וראשונה מדענים או חוקרים טובים ורק אח"כ מרצים.

ב'. חברי הסגל הבכיר מקדישים רוב זמנם למחקר. הם עובדים ללא הפסקה וללא סופי שבוע, ממש כמו הכתבים בעיתונות (ראי שעות ההתכתבות שלנו). כמובן שהם גם מבצעים הוראה פרונטאלית, אך זהו חלק קטן מעיסוקם. חלק ארי מוקדש להדרכת התלמידים לתארים מתקדמים, עריכת המחקר עצמו, קריאה וכתיבה של מאמרים וספרים, וכתיבה של בקשות למענקי מחקר (הסבר במאמר מצ"ב). לדוגמה, אני עומד בראש קבוצת מחקר בה 6 תלמידי תאר שלישי, 2 תלמידי תאר שני, ו-2 עובדות בכירות בעלות תאר שלישי. כולם מבצעים ניסויים, כותבים הצעות מחקר משלהם, דוחות ומאמרים. ההדרכה והדיונים עם האנשים שלי, בקבוצות ובנפרד, ממלאים עשרות שעות מזמני כל שבוע. השתתפות בניהול הפקולטה (וועדות ואסיפות) – עוד 4-8 שעות בשבוע. אני מעריך שהכנת הרצאות ומבחנים ומתן ההרצאות הפרונטאליות (היינו הזמן שאני מבלה כמרצה) ממלאים בין 10% ל 20% מזמני במשך הסמסטר. בחודשי הקיץ ו"חופשות" בין הסמסטרים כל זמני מוקדש למחקר.

מסקנה: רוב זמנם, מרצם ומאווי הנפש של חברי הסגל הבכיר מוקדשים למדע ולמחקר.

ג'. באוניברסיטאות קיים מעמד "מורים" ו"מורים מן החוץ" שהם המרצים נטו. מלבד המורים מן החוץ קיימים מורים עם קביעות, בדרגות מיוחדות. תפקידם של אלה ושל המורים מן החוץ הוא הוראה בלבד, אינם חוקרים, אינם מדריכים תלמידים לתארים מתקדמים. מלבד זאת, ישנם אלפי אנשים שמרצים במכללות, סמינרים, וסתם בהזדמנויות ומקומות שונים (אימי שומעת הרבה הרצאות בבית האבות שלה); רובם יכולים לשאת בגאון את התואר "מרצה" אך אינם חוקרים פעילים ולא שייכים לארגוני הסגל הבכיר. עניין העסקה פוגענית ומחפירה של המורים מן החוץ עומד כעת על הפרק במאבקו של הפורום להשכלה הגבוהה אך לא ארחיב כאן.

מסקנה: קיימת הפרדה ברורה בין מרצים גרידא לחברי הסגל הבכיר, שכאמור בראש ובראשונה רואים את עצמם כחוקרים. חברי הסגל הבכיר גם מרצים (שם פועל) כחלק ממילוי תפקידם האקדמי אך אינם מרצים (שם עצם) בהגדרת תפקידם.

ד'. חברי הסגל הבכיר הם-הם הנבחרת של המדענים בארץ. בישראל, לפחות במדעים המדויקים וביורפואה אך גם במקצועות רבים אחרים כמעט כל המחקר הבסיסי, וחלק לא מבוטל של מחקר יישומי, נעשה על ידי אותם האנשים שכונו "מרצים" באמצעי התקשורת בשביתה הזו. ברור שגם מהנדסינו ומדענינו שעושים מחקר יישומי בחברות פרטיות וציבוריות, בצה"ל ובחברות הזנק הם לרוב תלמידינו. אזכיר כאן גם ארכיאולוגים, היסטוריונים, פילוסופים, בלשנים, מזרחנים וחוקרים אחרים שגם בתחומים האלה כמעט כל המחקר נעשה בין כותלי האוניברסיטאות הציבוריות שלנו ע"י אנשי הסגל הבכיר או תלמידיהם. אין צורך להרחיב במסקנות…

אשמח לספק הבהרות נוספות בכל אשר תרצי,

בידידות,

נתן


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

טרקבקים & פינגים

עדיין לא נשלחו טרקבקים ופינגים.

תגובות

אני, בתור סטודנט לשעבר, מבין את אופן העבודה של חברי הסגל הבכיר ואת אופן העבודה המשולב של מרצה – חוקר, אך מעולם לא חשבתי על כך שבתקשורת נשמרת ההפרדה, ולמעשה אנשים שמתעדכנים בעיתונים ומעולם לא שכנו בין כתלי האקדמיה אינם יודעים על אופן עבודה זה (הייחודי לאקדמיה) ובעצם חושבים כי הרמצים והחוקרים הינם ישיות נפרדות!

זהו מאמר חשוב ביותר, וראוי לו להתפרסם (או לפחות את עיקריו) בבמה מרכזית ונגישה יותר לציבור. אני חושב שיש בו מידע חשוב ביותר אשר בציבור אינו מודע לו, כמו גם כן חלק מציבור הסטודנטים.

הבחנה מרתקת, תודה על הפוסט.

המאמר אכן חשוב ברובו, אולם הטענה כי מורים מן החוץ אינם חוקרים היא מקוממת. מוסדות האוניברסיטה ומדיניות האוצר הם שדוחקים את רגלי המורים מן החוץ מן המחקר בכך שאינם מעניקים להם כל תנאי אקדמי או כלכלי אחר שיאפשר זאת (למשל, מורה מן החוץ לא מקבל קרן "קשרי מדע"). למרות התנאים הבלתי אפשריים הללו, רבים מהמורים מן החוץ משקיעים מאמצים עילאיים להמשיך ולחקור, לפרסם ולהשתתף בכנסים בינלאומיים. המחקר בתנאים אלה הוא הרואי. הוא דורש מימון מהכיס הפרטי המדולל ממילא והקצעת זמן מדוד בין 2-3 ואף יותר משרות הוראה הדרושות על מנת להתפרנס. אם חלק מהמורים מן החוץ התיאשו וחדלו לחקור, הרי שהם ממלאים את "יעודם" כפי שנקבע להם על יד המדיניות המבזה שקבעה את תנאי העסקתם. זו צורה אחרת של "בריחת מוחות" (או המתתם) הקוראת כאן בשיתוף פעולה מלא של ה"סגל הבכיר" וביטויים כגון אלה שעלו בכתבה זו, לצערי, אך משקפים זאת.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)