קריאה לאחד את הארגונים של הסגל הבכיר והזוטר//פרופ' נתן דסקל

חברים,

אני קורא לאחד את הארגונים של הסגל הבכיר והזוטר ללא דיחוי כצעד הכרחי לשיקום האוניברסיטאות ומניעת מפלתן שאולי קרובה מתמיד.

שביתת הסגל הבכיר הסתיימה, וטעמה מתוק-מר – תלוי את מי שואלים. לכאורה, היריבים נחלו מפלה; אך יתכן שאנו עדים לניצחון פירוס. ההישג של הסגל הבכיר בא ללא כל תמורה לשותפים האחרים – סטודנטים והסגל הזוטר – וזה מעמיד בסכנה את השותפות ואיתה הסיכוי לשינוי לטובה. חייבים ללכת ביחד, ועל כך קריאתי.

רבות דובר כי המאבק המתהווה הוא על החזרת כספים ותקנים לאוניברסיטאות, צמצום התופעה של מורים מן החוץ, שיפור תנאי העסקה של הסגל הזוטר, וחיזוק החופש האקדמי ע"י ביטול גזרות מלץ. כל זה עוד לא קרה, אך כבר האווירה משתנה לכיוון התרדמה. הסטודנטים חזרו ללמוד ונראה כי רק מעטים מהם מוכנים עוד לעשות משהו מלבד הלימודים. אנשי הסגל הבכיר שיכורים מהצלחת השביתה ורוצים להתעטף שוב בחומה המוכר של המעבדה (ספרייה, משרד…) ולשכוח מהצרות.
האדישות הזאת היא הצרה הגדולה ביותר שלנו. יריבינו עיקשים, מצוידים באידיאולוגיה ברורה (הפרטה – צמצום השקעה ציבורית – הפיכת האוניברסיטה ל"מוסד ריווחי"), והם בעלי חזון, אמצעים ומעמד לקדם את זממם. הם כבר פיתחו אסטרטגיה חדשה איך לנצח בנוק-אאות את האליטה המתנשאת שניצחה אותם בנקודות בסיבוב הראשון. השיטה הישנה של הפרד ומשול תעבוד גם כאן. הם רמזו לשרת החינוך מדושנת העונג כי לא ידרשו לעת עתה העלאת שכר לימוד ("הסטודנטים כבר סבלו הרבה") והבטיחו לסגל הזוטר סוכרייה בדמות עליה כלשהי בשכר ("הרי זאת הקבוצה המקופחת ביותר, צריך לעזור להם", כך השרה האימהית).
והינה כך תגווע התנגדות לדו"ח שוחט בשתי הקבוצות האלה, וכך יישמו את חלקי הדו"ח לגבי הסגל הבכיר: השכר הדיפרנציאלי, ביטול הקביעות, קליטת "כוכבים" בודדים במקום איוש תקנים רבים; צעירים מבריקים רבים שוב יאלצו להישאר בחו"ל. הסגל הבכיר הרדום והמנוע מלשבות לא יעמוד בלחץ; הם גם מתמעטים ובשביתה הבאה לא יעמדו. ואז יבוא טורו של הסגל הזוטר; גם אותם יפריטו ולא ישאירו להם אופציות רבות להפוך לסגל אקדמי תיקני – כי תקנים אין.
תסריט האימים הזה ניתן לשכתב רק ביחד, סגל בכיר וזוטר בתמיכת הסטודנטים. האיחוד של הסגלים הוא טבעי: יחסי עובד-מעביד כמעט זהים, אופי התעסוקה גם הוא כמעט זהה, ואינטרסים קרובים מאד. גם אם המורים מן החוץ יתקבלו לאותו ארגון, כוחנו לא יקטן אלא יגדל.

 מה יכול לעצור את המהלך? הסיבות רובן אגואיסטיות או טקטיות.

1) הסגל הבכיר רגיל להיות מיוחד וחושש מאובדן "עליונותו" וייחודו. אין סיבה: במשאים ומתנים עתידיים בוודאי ייחתמו הסכמי שכר מדורגים לקבוצות שונות, בהתאם למעמד, וותק, אופי התפקיד וכו'. הפריבילגיות של הסגל הבכיר קרוב לוודאי לא ייפגעו, אך כוחנו המשותף יגדל בהרבה.

2) לשבע האוניברסיטאות שבעה ארגוני סגל בכיר נפרדים, ותהליך האיחוד עם הזוטר בכולם יצטרך להתנהל בנפרד. זה מסורבל וקשה. כאן אני נעלם דום, קטונתי… למה קיימים שבעה ארגונים נפרדים? הלא גם ביחד אנחנו ארגון לא כל כך חזק? למה אין בחירה למועצה המתאמת הארצית, למה איננה מתנהלת כגוף דמוקראטי בו ניתן יהיה לקבל החלטות במישור הארצי בהצבעה?

אני אומר – לעזאזל אם זה. הגיע הזמן שהוועדים יפעלו ביחד למימוש המטרה המתבקשת, הפשוטה והברורה, למרות הכבוד להיסטוריה הנפרדת, בעיות הלוגיסטיקה והשד יודע מה עוד. האתגר של החזרת העטרה ליושנה (תקנים, תקציבים וצדק לאוניברסיטאות הציבוריות) גדול מאד וחייבים ללכת ביחד. לא מספיק ליצור מסגרות "חוץ-וועדיות" כמו ה"פורום להגנת ההשכלה הציבורית",שהן חשובות ביותר אך אינן מהוות תחליף לארגון מקצועי המוסמך לשאת ולתת בשם העובדים. אני קורא לוועד שלנו (הסגל הבכיר של אוניברסיטת תל אביב) להתחיל בתכנון ההליכים לאיחוד עם ועד הסגל הזוטר ולהוביל מהלך ארצי כולל.

פרופ' נתן דסקל,  החוג לפיזיולוגיה ופרמקולוגיה,  רפואה, אונ' ת"א


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

טרקבקים & פינגים

עדיין לא נשלחו טרקבקים ופינגים.

תגובות

נתן, אני מעריך את עמדתך. מבלי לפגוע בנקודה העקרונית והמוצדקת שהצגת, אזכיר כי זהו אכן היה המצב עד 94. כלל הארגונים פעלו במשותף תחת קורת הגג של המועצה המתאמת של הסגל האקדמי. אך ב-94 מתוך שיקולים צרים, הקיא הסגל הבכיר את הסגל הזוטר מתוכו, לאחר שהאחרונים שבתו לצידו. הדרך היחידה בה ניתן למנוע מצב מעין זה היא הקמת ארגון אחד ויחיד לכלל חברי הסגל, בו לכל החברים, ללא הבדל קביעות או תקן, תהא זכות הצבעה ובחירה שווה.

יפה אמרת! זה לא רק עניין עקרוני — מדובר בשיתוף פעולה חיוני לשם הצלת האופי הציבורי והאקדמי של המכללות והאוניברסיטאות המתוקצבות.

כדי לעצור את הפרטת האקדמיה, עלינו לשאוף לאיחוד בהקדם: כל הלומדות, הסטודנטיות, צריכות להיות שותפות בארגון דמוקרטי אחד; כל המלמדות, המרצות, צריכות להיות שותפות בארגון דמוקרטי אחד, ולעזאזל עם ההבחנה האווילית בין "מן החוץ", "בכיר" ו"זוטר"; שני ארגונים כאלה, הנשענים על דמוקרטיה השתתפותית, יוכלו לאוצר ולוועדיו המנהלים בכל מוסד אקדמי. נותר לנו רק להתאחד.

אני לא חושב האיחוד הסגלים ישרת את הסגל הזוטר. סגל זה מועסק במשרה חלקית ולכן תמיד יהיה פחות פעיל הארגון. גם אם ניתן לכל מורה המלמד בחלקי משרה זכות הצבעה שווה נוכחותם בארגון תהיה חלשה מחלקם בהוראה. כך שוב כמו ב-94 האינטרסים של הסגל הזוטר ידרסו. מה גם שהמעסיק של הסגל הזוטר הוא האוניברסיטה והמעסיק בפועל של הבכיר הוא האוצר. איחוד בפועל של הרופאים עם הסגל הבכיר כבר נראה יותר הגיוני. כי לפי החשש של האוצר כל העלאה לארגון אחד מעלה דרישה דומה מצד הארגון השני.
אני מצטרף לדעתו של אלעד וחושב שאיחוד עם המרצים במכללות הרבה יותר טבעי ומחזק את הארגון, כך כל העובדים הקבועים במוסדות ההשכלה הגבוהה המתוקצבים ציבורית יהיו תחת ארגון ארצי אחד והסכם קיבוצי אחד.
איחוד הסגלים (בכיר וזוטר)יהיה הגיוני תחת דרישה לתנאי העסקה שווים. כלומר מדרגות שכר מקבילות המבחינות בין משרת הוראה למשרת הוראה ומחקר, והסגל הזוטר יקבל את אותו השכר כמו סגל קבוע (בהתאם להיקף משרתו) רק תחת דרישה כזאת נראה לי שיכולים הסגלים להתאחד.
אם נבחן מה קרה בפועל בשביתה האחרונה הרי המצב בו הסגל הזוטר המשיך ללמד מנע את סגירת האוניברסיטאות. ואיום בשביתה של הסגל הזוטר בסמסטר ב' יסיג לסגל זה את אותה ההעלאה שקיבל הסגל הבכיר, רק שעבור הזוטרים העלאה זאת אינה מתקנת את תנאי העסקתם המכפירים.
סמסטר ב' שהיה מאוד דחוס בשנה זאת יוצר מצב שבו כל שביתה של הסגל הזוטר תהרוס לחלוטין את שנת הלימודים. לכן, זה הזמן לסגל הזוטר לדרוש השוואת תנאים מול הסגל הבכיר. משמעות השוואת התנאים היא בסדר גודל של הכפלת שכר הסגל הזוטר.
השוואת התנאים היא דרישה טבעית וצודקת דרישה שתרוקן מתוכן את קיצוץ התקנים והורדת רמת ההוראה (כיום קשה להסיג מורים מהשורה הראשונה כסגל זוטר). לדעתי זה הזמן להציב יעד כזה יעד שישרת את כל מערכת ההשכלה הגבוהה.

ס ו ף – כ ל – ס ו ף ! !

סוף-כל-סוף מישהו מדבר לעניין!!

חבר, פרופסור – כל הכבוד!! פשוט, הפוסט שלך, הוא הדבר הענייני הראשון, הסולידרי והנבון הראשון, שהגיע מכיוון האקדמיה בכלל – והסגל הבכיר בפרט – מזה שבועות!! סוף-כל-סוף, מישהו מכם שמבין, לאן באמת נושבת הרוח ועד כמה חיוני, לכולנו, לאחד עכשיו המאבקים!! סוף-כל-סוף-כל-סוף – סוף-סוף החזרת לי איזשהו שביב של תקווה, לאחר שנואשתי כבר לחלוטין!!

אנא, היכנס לאתרי – http://www.articles.co.il/author/2263 – וקרא את מאמריי הרלוונטיים שם. דעתי בדיוק ולחלוטין כדעתך, כי – כמו שכבר נאמר – אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה בצד זה, במדינת העבדים, עם אקדמיה מרוסקת, מערכת-בריאות מחוסלת ובתי-כלא מופרטים!!

מאושר לראות שלפחות, אולי-אולי-אולי, עוד לא אבדה כל תקווה שהיא לחלוטין,

שלך, בהערכה רבה ועצומה,
דני (שכבר נואש מן האקדמיה הישראלית…).

לאלעד – נכון ולצד איחודים אלה, שומה עלינו להקים גם גוף עליון מתאם, או משהו מעין-זה, של כלל באי האקדמיה = קרי: סגל, סטודנטיות, עובדות-קבלן… כל אלה, ועד אחד גדול, נגד כל סוגדי-ההפרטה למיניהם.

רק אז, נוכל – אולי – גם לנצח!!

מסכים לחלוטים עם פרופ' דסקל.
חזק ואמץ, כן לאיחוד ארגון הסגל הבכיר בכלל האוניברסיטאות, כן לאיחוד ארגון הסגל הבכיר עם הסגל הזוטר, כן לפעילות משותפת עם הסטודנטים והמרצים מן החוץ למען ההשכלה הציבורית בישראל

לגבי ההעסקה במשרה חלקית שעלתה בתגובות כאן, כדאי לקחת בחשבון שאחוזי המשרה המצטמקים והולכים הם נגזרת של המדיניות האוניברסיטאית בהעסקתנו, ולא בהכרח של עבודתנו בפועל. למשל, מתרגלים בחוג לספרות שמועסקים ברגיל בחצי משרה (לכל כיתה), קיבלו בתחילת השנה האקדמית מכתב שמבשר כי מעתה הם מועסקים ב-44% משרה בעד אותה העבודה בדיוק. וכך, גם מי שמלמדים שתי כיתות לא מקבלים שכר וזכויות סוציאליות של משרה מלאה.

ובאופן כללי, לא הבנתי מדוע משקל בהצבעה אמור להיות מוצמד לגודל המשרה.

ראשית, צריך לברך על היוזמה ובד בבד להצטער על שקולות ברוח זו כל כך נדירים במקומותינו.
שנית, הצעה זו היא צעד מתקן חיוני במבנה השגוי של מאבק הסגל הבכיר לתיקון עיוותים באוניברסיטאות בפרט ובמערך ההשכלה הגבוהה בישראל בכלל. אוניברסיטה או מכללה, ככל ארגון, לרוב אינה יכולה לתפקד בכלל ובוודאי שלא בצורה יעילה כשהיא חסרה מרכיב חיוני במערכת הארגונית. הנחה שפתרון בעית הסגל הבכיר פותרת גם את בעית האוניברסיטאות בכלל, היא הנחנה שגויה. הנחה כזו עמדה ביסוד ארגון מאבק הסגל הבכיר שהסתיים זה עתה ולהערכתי הסתיים רק למראית-עין.
מדיניות ממשלות-ישראל וההיסטוריה של מאבקים "אידאולוגיים" ופרופסיונאליים בישראל בדור האחרון, מעידה שרוב מכריע של הסיכומים המושגים בלחץ השבתות, מלכתחילה אינם מקויימים במלואם ואחר-כך נשחקים במהירות, משום שזו המדיניות הממשלתית. לכן, איחוד כוחות, יצירת מסה-קריטית של הגורמים שבהם תלויה יכולתה של האוניברסיטה להתקיים ולפעול, הוא צו השעה, והוא גם צעד-מונע מהדרשות לחזרה למאבק בדרך של השבתה. שביתה נוספת, בין אם תבוא מצד הסגל הבכיר, הסגל הזוטר או הסטודנטים עצמם – שלושת קודקודי ההשכלה הגבוהה, כל אחד ותרומתו הסגולית למאמץ הכללי – עלול להפיל את מערכת ההשכלה הגבוהה כולה.
אין ספק שקיימים הבדלי-אינטרסים וצרכים בין שלושת קודקודי ההשכלה הגבוהה. אעפי"כ, אין מנוס מכך שישתפו פעולה בכדי להגיע לחשיבה אפקטיבית, להערכות מאוזנת ולעמדת-כוח מול הפוליטיקאים ומול הנהלות האוניברסיטאות. חלק מהתאומים הפנימיים קשור גם בריסון-עצמי של כולם. שכן, ברור שאם כל סקטור ידרוש מכל הבא ליד, בהתעלם ממצבם ומצרכיהם של הסקטורים האחרים שבהם הוא תלוי – משבר חמור ביותר הוא בלתי-נמנע.
את המאבק של ההשכלה הגבוהה יש לתעל במשותף להכרה מצד הממשלה במספר עקרונות חיוניים:
א. ייחוד העיסוקים,
ב. החשיבות הלאומית: הכרה בעקרון של חיוניות ההשכלה הגבוהה הציבורית בימדינת-ישראל; יעדים רב-שנתיים כמדדים לרמת ההישגיות, לטיב התרומה ולעמידה ביעדים.
ג. הסכמי-שכר מראש.
ד. תיקצוב רב-שנתי של ההשכלה הגבוהה הלוקח בחשבון את הצרכים הקודמים.
ה. מדדי בחינה והשוואה של תהליכי הניהול באוניברסיטאות, לסקטורים אדומים בדמוקרטיות המערביות.
אסור שהמאבק האחרון של הסגל הבכיר, חרף הישגיו על הנייר, יהיה מנותק מכלל הבעיות של האוניברסיטאות, מן ההבנה והצורך שיש לתת לתשובות מערכתיות נכונות לבעיה שהיא מערכתית ביסודה. נכון, עם תשובות מערכתיות לא קונים במכולת, אבל ספק אם מערכת קלוקלת תוכל לספק תשובה טובה גם לבעית המכולת…
המגמות האינדיבידואליסטיות שהשתלטו על החברה הישראלית בעשור או שניים האחרונים, נולדו במידה רבה באוניברסיטאות, שאליהן הן יובאו מבחוץ. ה"חוץ" לא מתאים לנו כמות-שהוא, פתרונותיו לא מתאימים לנו כמות-שהם (אין כמובן סיבה שלא נלמד מה שראוי)ואינדיבידואליזם "צרוף" אינו מתאים לנו – השביתה האחרונה חזרה והוכיחה זאת.
עיני כמתווך הדגים פן אחד של הדברים – עוצמת התארגנות. הפן האחר הוא שעיני הוא לא רק פתרון, הוא גם בעיה. הוא גם בעיה משום שהוא אינו מסוגל, עדיין, כפי שהוכיחה גם השביתה האחרונה, להשתחרר מהעובדה ש"חוקי הכלים-השלובים" של ההסתדרות היו בין הגורמים המכריעים שדחפו בעבר את האוצר למדיניות של הפרטות. במאבק עתידי של הסגל באוניברסיטאות והסטודנטים, עלולה עובדה זו לצוף ברמת חומרה גבוהה בהרבה משבאה לידי ביטוי הפעם. כדאי לקחת זאת בחשבון בהערכויות כבר עכשיו.
לסיכום: המאבק האחרון וספיחיו מצביעים על כך שאנו בנקודת-משבר. נקודת משבר היא גם נקודת-שינוי. האקדמיה יכולה להיות למיגדלור חברתי, למיגדל-שן אקדמי, או למגדל-זכוכית של "יחידי סגולה". בידי שלושת קודקודי-המערכת: הנהלות, סגל (כולם) וסטודנטים (כולם), לקובע זאת. תפקיד הממשלה הוא לא להפריע. תפקיד ההערכות כיום הוא לספק את המסגרות, את האנרגיות המחשבתיות את התובנות ואת הנכונות לבחור כיוון. יש רק כיוון רצוי אחד – "קוו-ואדיס" אקדמיה?!

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)