המצאה אקדמית מפוקפקת / אריה רטנר

מן הכותרות, אשר בחלקן כבר החלו לצוץ במהלך שביתת הסגל האקדמי הבכיר, נדמה היה כי הנה שועט הסגל האקדמי הבכיר להישגים אשר ישולשלו היישר לכיסו, בעוד שקבוצה גדולה המתקראת "הסגל האקדמי הזוטר" נשארה מאחור ללא כל פתרון.

הסיפור האמיתי הרבה יותר מורכב. רבים אינם יודעים זאת, אך הקבוצה המרכזית האמורה להוות את הליבה של כל מוסד אקדמי הינה קבוצת אנשי הסגל האקדמי. אלה העושים את דרכם מדרגת המרצה לדרגת הפרופסור במסלולי ההוראה והמחקר, תוך קבלת קביעות במוסד בשלב כלשהו בקריירה. בכל מוסד אקדמי המתנהל בצורה תקינה מהווה קבוצה זאת את הליבה המרכזית והדומיננטית, והחברים בה עוסקים הן בהוראה והן במחקר.

בעבור חברי סגל אלה, האוניברסיטה היא מקום התעסוקה המרכזי (ובמקרים רבים אף היחיד). המחקר השוטף בתחומים השונים מתורגם לחומרי ההוראה המועברים לדורות הבאים, ועל ידי כך תורמים חברי הסגל האקדמי הבכיר לא רק למחקר הבסיסי אלא גם לטיפוחם של הדורות הבאים.

נכון, השכלה גבוהה ברמה טובה השואפת למצוינות עולה בממון, וכך מצאה עצמה מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל במצב שבו עלויות השכר (עלות שנתית כוללת, כולל הפרשות שבתון וקרן לחילופי מדע) של חברי הסגל האקדמי הבכיר הגיעו בתקופה שלפני השביתה האחרונה ל-375,854 שקל למרצה בכיר, 435,677 שקל לפרופסור חבר, ו-567,094 שקל לפרופסור מן המניין.

בעשור האחרון, ואולי אף יותר מכך, כאשר חרב הקיצוצים הונפה על המוסדות להשכלה גבוהה, נמצא פתרון אשר הניח את היסודות לבעיה שנקראת "הסגל האקדמי הזוטר", פתרון מארץ ה"ישראבלוף" של הגשש החיוור: "כאילו ניתן לכם תקנים". תוכניות חדשות שקמו, או תוכניות שגדלו ונזקקו לתוספת תקנים של אנשי סגל אקדמי, קיבלו רק חלק קטן מהתקנים המבוקשים. את יתר המשאבים הנדרשים כדי לקיים תוכניות אקדמיות סדירות קיבלו היחידות האקדמיות בדמות "יחידת הוראה", משאב זול מאין כמוהו שעלותו הממוצעת היא כ-14 אלף שקל בחודש. צא וחשב, שניתן לגייס אדם שילמד בהיקף של איש סגל מן המניין, 8 שעות שבועיות, ועלות שכרו השנתית, ראה זה פלא, תהיה רק 112,000 שקל. ביחידות הוראה אלו, אשר נהפכו למשאב הולך וגדל בתקציב של האוניברסיטאות נמצא לכאורה הפתרון לכל הבעיות. פתרון שנקרא "מורים מן החוץ", ובמהלך הזמן "הסגל האקדמי הזוטר".

זאת ועוד. על היחידות האקדמיות נאסר בתכלית האיסור להמיר יחידות הוראה אלה לתקנים קשיחים, לדוגמה לגייס איש סגל אקדמי אחד מן המניין במקום שלושה מורים מן החוץ. המורים מהחוץ אינם צורכים עלויות שכר נלוות גבוהות שעולות כסף רב, ואינם מבצעים מחקר שאף הוא עולה בכסף רב. פתרון זה השביע לכאורה את רצון כולם, שכן הקורסים בתוכניות השונות ניתנו, התוכניות האקדמיות התקיימו והתארים חולקו. כל זאת משום שפקידי האוצר רצו לפתח את מערכת ההשכלה הגבוהה בעלויות נמוכות.

יחידה אקדמית, שתקציב יחידות ההוראה (עבור מורים מהחוץ) שלה הוא 10 מיליון שקל, יכולה בתקציב זה לגייס כ-23 אנשי סגל מן המניין אשר יוכלו לעסוק במחקר והוראה, ותפוקתם תהיה 183 שעות הוראה שנתיות. כמובן שאותם 10 מיליון שקל יכלו לקנות לאותה יחידה אקדמית יותר מ-700 שעות הוראה זולות הרבה יותר, המועברות על ידי מורים מהחוץ וסגל זוטר.

פקידי האוצר בחסות ות"ת (הוועדה לתיאום ותקצוב של המוסדות להשכלה גבוהה) העדיפו לתקצב את המוסדות בשיטה הזולה, משום שבשיעור בחשבונאות באוניברסיטה הם נכחו, אך בקורס "איך בונים מערכת השכלה גבוהה" קיבלו ציון נכשל. את השיעור הזה צריכים נשיאי האוניברסיטאות והרקטורים ללמד אותם מהר והיטב. במשבר החדש המוצג לציבור יש רק אשם אחד – האוצר. את כל מה שקוצץ צריכים להחזיר, ומהר, כי במוסדות להשכלה גבוהה יש רק סוג אחד של סגל אקדמי (בכיר או זוטר על פי הדרגות המקובלות), שעלותו גבוהה, עיסוקו במחקר והוראה, ובלעדיו אין המערכת יכולה להתקיים.

פרופסור אריה רטנר מלמד סוציולוגיה וקרימינולוגיה באוניברסיטת חיפה, והיה בעבר דיקן הפקולטה למדעי החברה. המאמר התפרסם תחילה ב"הארץ".


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

טרקבקים & פינגים

עדיין לא נשלחו טרקבקים ופינגים.

תגובות

מעניין וכתוב היטב,
תודה.

מצד אחד אני מסכים עם כל מילה של אריה רטנר. מצד שני אני כמורה מן החוץ נחשף לאקדמיה שבה גם בקרב המרצים הבכירים רמת ההוראה והדרישות מהתלמידים ומהמחקר נסוגה לבינוניות מחרידה. חבריי שזכו בתקנים מצמצמים את טווח הציונים שהם נותנים לתחום שבין 88 לעבודות הגרועות ביותר אותם הם לא טורחים לקרוא עד 97 לעבודות הטובות. והכל בגלל שהם לא רוצים לעסוק בערעורים הבלתי פוסקים של הסטודנטים. כדי לזכות בקביעות הם נדרשים לפרסם 17 מאמרים בחמש שנים מה שדרדר את רמת המאמרים למה שהם מכנים "זיהום אקדמי".
מצד שני הסטודנטים לומדים שהדרך להצלחה אינה מלווה בהשקעה בחומר הלימוד אלא מכוונת למלחמה על הציונים והכוללת הגשת ערעורים ותלונות לראש החוג על דרישות שנראות להם מופרזות. סטודנט היום לא יפתור תרגילים בסטטיסטיקה אם לא תהיה לו חובת הגשה. הוא יכתוב עבודה שלמה ב- copy/paste של קטעים מהאינטרנט. מבלי לנסח משפט אחד בעצמו ולא יבין מה לא בסדר בטקסט הבלתי-קריא שהגיש. המתרגלים מקבלים שכר זעום בגין תרגול אחת לשבועיים לא מוכנים להקדיש לבדיקת עבודות (שוב דבר הכרוך בשעות קבלה וערעורים בלתי פוסקים). ראש החוג שלא רוצה ציונים נכשלים מבקש שאצרף לכל שאלה את הנוסחה שאיתה פותרים את התרגיל. תלמידים לומדים שאפשר להצליח גם בלי להופיע להרצאות הרי הכל היום באינטרנט ובמבחן צריך רק לדעת להציב מספרים בנוסחאות.
אני לא מתפרנס מהאקדמיה ואת העזרה הכלכלית אקבל אם יפטרו אותי ואוכל להשקיע את כל זמני כיועץ עצמאי. כאשר אני ניצב מול התלמידים אני עושה זאת בתחושת שליחות. השליחות שלי היא להנחיל להם את דרך החשיבה המדעית.
כיועץ סטטיסטי עשיתי עבודה לא מעטה בבקרת איכות. למדתי שמי שמסתפק ב- 80% איכות, מסיים את אותה העבודה ב-20% מהזמן. אך כאשר עבודתו עומדת לביקורת הדורשת 100% איכות הוא בסופו של דבר ישקיע 200% מהזמן. בחוגים רבים הרמה שאני פוגש היום הרבה פחות יעילה. להערכתי המורים והחוקרים משקיעים כ- 80% מהנדרש ואיכות התוצרים בקושי נושקת ל- 50%. והסיבה היא במבנה המערכת.
חבריי אומרים, על איכות המחקר תמיד אפשר להתווכח אך הכמות תמיד תהיה מדד אוביקטיבי. לכן, פרסם הרבה זהם את הז'ורנלים במאמרים חסרי חשיבות ציית לביקורות ה-reviewers גם למטופשות שבהן העיקר שהמאמר יגיע לפרסום מהיר. תחליק את כל הסטודנטים עם ציוני מעבר כי למה לך צרות. החיים האקדמיים יהיו הרבה יותר פשוטים אם תאכיל את הסטודנטים בכפית ותבקש מהם להקיא הכל במבחן.
משהוא השתבש באקדמיה, אין יותר שאיפה למצוינות, אין אבחנה בין סטודנטים מצוינים לסטודנטים הלוחמים על ציון שלא מגיע להם. גם אין יותר כבוד למרצים ולדרישותיהם. ובנוסף לכל זה גם המחקר הופך למשעמם ומיגע.
אני בטוח שהפרטה לא תפתור את הבעיה היא רק תחמיר אותה. אבל אקדמיה חייבת למצוא את הדרך לקדם מצוינות ולמנוע בינוניות. חייבים להציב את כמות הציטוטים לפני כמות הפרסומים. חיבים לבדל את האוניברסיטאות מהמכללות בכל הנושא של תחרות על התלמידים. במכללות הציבוריות יעזרו לכל אחד לסיים את ה-BA. ובאוניברסיטה יסיימו רק בעלי היכולת לימוד עצמית. כך אפשר יהיה להעלות את רמת ההוראה באוניברסיטה. כך אפשר יהיה להצדיק הוראה רק של חוקרים שעלותם גבוהה. בשביל קורס שבו תלמיד מציב מספרים בנוסחאות או מדביק פסקאות מהאינטרנט לא צריך להחזיק חוקרים במשרות ההוראה. מספיק מורה מן החוץ שמעביר את החומר, מתפשר עם הסטודנטים על הדרישות ושומר על שקט תעשיתי. לבור הזה של בינוניות אקדמית אין תחתית, לא מזמן הוצע לי ללמד קורס בפסיכולוגיה קוגניטיבית במכללה זרה במצליחה מאוד בארץ. חומר הקורס התיחס למאמרים וידע שנצברו עד לשנות השמונים כל מה קרה בתחום בעשרים השנה האחרונות עדיין לא היה כלול בחומר שמועבר לתלמידים.

אריה רטנר היה דיקן מדעי החברה שחרת על דגלו פגיעה ממשית במורים מן החוץ. הפקולטה שלו, בראשותו, דאגה להעסיק את המורים מן החוץ מתחת לדרגתם האקדמית המקובלת, דבר שעלה לארגון הסגל הזוטר בשנתיים מאבק כדי להפסיק את התופעה.
כשרטנר מדבר על הוקמו חוגים ותכניות קמו הלשון הפסיבית שלו מטעה. היה לו חלק גדול בהקמת החוגים והתכניות. תקראו את הפסקה:
"הקמנו חוגים, פתחנו תכניות חדשות כשידענו שאין לנו תקנים לפתוח אותם" זה הניסוח הנכון.
קצת קשה לקבל דיקנים לשעבר שמתלוננים על מצב ההשכלה הגבוהה, כשהם היו שם לאורך כל הדרך ושתקו כשביצעו תפקידים ניהוליים.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)