מאבק האקדמיה: השלב הבא

אחרי ההצלחה היחסית של שביתת הסגל הבכיר, ובעקבות ההתארגנות הארצית של הסגל הזוטר (כולל המורים מן החוץ) להילחם על זכויותיהם, הגיע סוף סוף הזמן לחשוב על פעולותינו בהמשך. אני לא מתכוון לומר שעד עכשיו לא חשבנו על עתיד המאבק, או שלא ניסינו לחזות את תוצאות המאבקים. ההפך הוא הנכון. אלא שבעקבות ההתעוררות (שאפשר להתווכח על מימדיה) של מודעות פוליטית בקמפוסים השונים, ובעקבות הדינמיקה שיצרה שביתת הסגל הבכיר ומאבק הזוטרים (רק באוניברסיטאות, בל נשכח) הגיע הזמן לנסח דרכי פעולה ברורות להתמודדות עם המצב החדש, ולפעול לפיהן.
זה לא סוד שהמאבקים העלו לפני השטח את הכיוון הכללי שאליו צועדת האקדמיה בישראל. אם מנסים להסתכל על התופעה בכללותה, אפשר לטעון שלא מדובר רק ב"העלאה לפני השטח", אלא גם שהמאבקים עצמם הם חלק בלתי נפרד מתהליך ההפרטה, שאף אחד לא דמיין לעצמו (אפילו במשרדי האוצר), שיעבור באופן חלק לגמרי. "ייבוש" הסגל הבכיר היה צפוי לגרום, בסופו של דבר, לשביתה ארוכה שבסופה ישיג המגזר המצטמצם-והולך תוספות שכר מסוימות, שיגיעו גם מקופת המדינה וגם מתקציב האוניברסיטאות. בדומה, גם מאבק הזוטרים יסתיים, ככל הנראה, אחרי שתושגנה חלק מהתביעות לגבי המורים מן החוץ וסגלי הדוקטורנטים והמסטרנטים. גם התקציבים למימון תביעות אלו (שהם קטנים לאין ערוך מאלו שנדרשים למימון השגי הבכירים) יגיעו, כנראה, גם מקופת המדינה וגם מתקציב השכלה הגבוהה. מאחר שמאז 2001 קיצצה המדינה בתקציב ההשכלה הגבוהה, ומאחר שהתהליך שהחל אחרי אימוץ מסקנות דוח מלץ החליף בהדרגה את הניהול האקדמי של האוניברסיטאות בניהול "יעיל כלכלית", יוכל האוצר בקלות להפוך את המאבקים הללו לקטליזטור של תהליך ההפרטה – וזו משמעות האמירה שהמאבקים הם חלק מהתהליך. כל עוד המבנה הניהולי יישאר כפי שהוא, תהליך הרס האקדמיה יואץ על ידי מינוף העדר המשאבים (שנתפס כעובדה בלתי ניתנת לשינוי), שהוחרף בעקבות המאבקים, ל"ייעול" נוסף של האוניברסיטאות: המשך צימצום מספר התקנים, איחוד מחלקות, והפיכת מדעי הרוח והחברה למכוני-מתן-תואר-ראשון של קורסי מבוא ברמה נמוכה.
היות המאבקים חלק מהדיאלקטיקה של תהליך ההפרטה אינו חזון בלהות פרנואידי, אלא מציאות מתרחשת. המעמדות האקדמיים החדשים שייצור מאבק הסגל הזוטר יהיו אמנם שיפור משמעותי לעומת מצבם הנוכחי, אך בד בבד הם ייצרו נורמה חדשה (והרבה יותר עבדותית) להעסקה אקדמית לטווח ארוך, ויאפשרו את התהוותו של "פרולטריון אקדמי" חדש בכך שלא יסתמו את הגולל על בריאת מסלולי העסקה חדשים, נצלניים לפחות כמו אלו של המורים מן החוץ כיום. יש מספיק דוגמאות לכך באוניברסיטה העברית, שבה ראש מחלקת משאבי אנוש, הקרוי בשם מעורר התקווה שמחה שמחוביץ', חולש על פני מערכת שמתמחה בעקיפת מסלולי ההעסקה הקיימים: העסקת מסטרנטים לפי שעות, או כעובדי מנהלה, העסקת בעלי תואר דוקטור כעובדי הוראה (לא מורים מן החוץ!), ואפילו העסקת דוקטורנטים מהאוניברסיטה עצמה כמורים מן החוץ. כל זה נעשה במקביל להמשך קיצוץ תקציבי המחלקות, שראשיהן נאלצים להעסיק באופן נצלני, לקצץ בשעות הוראה ובתקציבי מחקר, ובכך לשתף פעולה עם תלייניהם. בעקבות הצלחת שביתת הבכירים, והצפי להצלחה, חלקית לפחות, של מאבק הזוטרים, כנראה שהאוניברסיטה נערכת גם לאי הארכת חוזים למורים מן החוץ (משמע, לפיטוריהם) בהקף גדול. למרות שאני מעורב באיגוד המורים מן החוץ בעברית, עדיין קשה לי לאמוד את הקף הפיטורין, אבל מאד יתכן שהם בדרך. כאמור, הצלחת המאבקים המגזריים מאיצה את התהליך בכך שהיא מכבידה את הנטל הכלכלי של המגזרים על המערכת, בדרישותיהם המוצדקות לגמרי לשפר את תנאי ההעסקה של המורים מן החוץ והזוטרים, ולהפסיק את שחיקת השכר של הבכירים.
כדי להפסיק, או לפחות להפחית, את שיתוף הפעולה החלקי שלנו עם תהליך ההפרטה אנו צריכים לנצל את המומנטום הפוליטי שיצרו המאבקים, ולנסות לשנות את כללי המשחק. המטרות שאנו צריכים להציב לעצמנו הן החזרת כל התקציבים שקוצצו מההשכלה הגבוהה בשנים האחרונות, וקבלת תוספות תקציביות מהמדינה בהתאם לעלייה במספר הסטודנטים. במקביל, אנו צריכים לנסות ליזום "מיני-מהפכות" ניהוליות, שמטרתן להחזיר את הכח למוסדות הניהול האקדמאיים של האוניברסיטאות (הסנאטים בעיקר), תוך הגברת המעורבות הפוליטית של כל חברי הסגל. קשה להשיג מטרות אלו כל עוד נשארים רק במסגרת כללי המשחק המקובלים. כל עוד ראשי חוגים, למשל, נאלצים להתמודד לבדם עם קיצוצים, אין להם ברירה אלא להמשיך להיות עושי דברה של ההנהלה המפריטה. לכן יש צורך ליצור סולידריות מחלקתית, ולא להסכים לשתף פעולה עם אופני העסקה נצלניים. אלו הם עיצומים לא מוצהרים, כמובן, אבל אם יהיו מספיק מהם, המערכת לא תוכל להתמודד איתם ולהחזיר את המצב לקדמותו. פעולות דומות צריכות להינקט ברמה הפקולטית. רק כך יש סיכוי להחזיר את הכח לסנאטים ולהחליש את הנשיאים ואת הועדים המנהלים. כל עוד שביתות ועיצומים הם חוקיים בישראל רק כאשר דרישותיהם מוגבלות, באופן הצר ביותר, לתנאי ההעסקה של העובדים (ולא תמיד היה כך!), חייבים לנקוט בפעולות שאינן לגמרי לפי הכללים. חשוב תמיד לזכור שבמדינה שראשיה מגדילים את יתרות מטבע החוץ שלה ב 800 מיליון דולר בחודש אחד, שהכנסותיה ממיסים, חודש אחרי חודש, הן גדולות מהצפוי, ושחלק ממשרדי הממשלה שלה (כולל משרד החינוך!) לא מנצלים את מלוא תקציביהם, יש מספיק כסף למילוי דרישותינו – אז שאף אחד לא ילעיט אותנו ב"אחריות לאומית" במקום בתקציבים. אפשר להתווכח על רמת הדמגוגיה של השימוש שאני עושה בעובדות הכלכליות הללו, אך זה דיון לזמן אחר – אפשר לכל הפחות להסכים עם כך שיש גרעין של אמת בטיעונים הללו, גם אם הם אינם מוסברים עד הסוף.
זה לא הזמן להתחפר בעשייה האקדמית ולהתעלם מהפוליטיקה "המלוכלכת והרדודה" ומהתנאים הכלכליים שמאפשרים את העשייה האקדמית. אם נתחיל לפעול באופן שתיארתי לעיל, בתאום הדדי, יש לנו סיכוי להצליח להחזיר תקנים, להציל מחלקות שלמות מאבדון, ולהפסיק את אופני ההעסקה הנצלניים המתרבים והולכים באוניברסיטאות. אין ממה לפחד בנקיטת הצעדים הלא-לגמרי-חוקיים, כל עוד אנחנו מתאמים אותם בין חוגים ופקולטאות שונות, וגם בין אוניברסיטאות שונות, בעזרת הפורום למשל. אז יאללה, לעבודה.

עודד ניר, האוניברסיטה העברית


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

טרקבקים & פינגים

עדיין לא נשלחו טרקבקים ופינגים.

תגובות

מסכים ביותר, רק עובדות ופעולות שטח יצליחו לעורר שינוי. חשוב לציין שיש תקציב לחינוך הוא קבור במערכת החינוך (יחס בין מורים למנהלה-ניהול)וכמובן ב"בטחון" המופרך, שעלה מ-$10 מיליארד לכ-$15 מיליארד לשנה באופן ישיר, ומקורות אחרים נוספים רבים

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)