הקרב של מעטים ברבים: דבריה של ד''ר אורלי בנימין בדיון על דו''ח שוחט – 15.06.08

הדרה, נישול וחסימת נתיבים במערכת ההשכלה הגבוהה
ד"ר אורלי בנימין,
המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולימודי מגדר, אונ' בר אילן

 חוקרי מדינה הרווחה רגילים להבחין בין מדינת הרווחה הגלויה ומדינת הרווחה הסמויה.
מדינת הרווחה הגלויה הוא מושג מוכר יותר והוא מתייחס למימון הציבורי של שירותים, שירותים החברתיים ושל קצבאות.
מדינת הרווחה הסמויה, הוא מושג פחות מוכר, והוא מתייחס לדרך שבה המדינה מממנת תוכניות רווחה למועסקיה ולמועסקי ארגונים בסקטור הפרטי והעסקי. בדרך כלל תוכניות כאלה הן כפועל יוצא של לחצי איגודי העובדים ובאמצעות המשא ומתן המשולש בין מעסיקים עובדים והמדינה.

בדרך כלל כאשר אנחנו דנים בדו"ח שוחט כמסמך המתווה את תהליך ההפרטה של ההשכלה הגבוהה, אנחנו משתמשים במסגרת אנאליטית המתייחסת למדינת הרווחה הגלויה, זו המחויבת למימון שירותים חברתיים, למשל מימון מערכת ההשכלה הגבוהה כחלק ממחויבותה להגן על זכותם של אזרחים לחינוך, להשכלה, להרחבת אופקים וכחלק מהאינטרס שלה לחזק את היסודות הדמוקרטיים בחברה. כשחוקרים אומרים הפרטה בהקשר הזה, הם מתכוונים לצמצום חלקה של המדינה במימון השירות החברתי לטובת העברת עלויות תפעולו לצרכנים, למועסקים בו ולשוק הפרטי. בנוסף, בהקשר זה של הפרטת שירות חברתי כגון זה של ההשכלה הגבוהה, ניתן ללמוד מאירופה, אוסטרליה, קנדה ומקומות אחרים, כי הפרטת שירות חברתי משמעותו גם הורדת רמת השירות הניתנת. ואכן ישנם המרבים להסביר ולהבהיר מדוע אסור להפריט שירותים חברתיים. או מדוע הגיון ההפרטה, התחרות והמסחור אינו הולם את השירותים החברתיים ובין היתר גם אינו הולם את מערכת ההשכלה הציבורית.

 

בהרצאתי כאן היום איני רוצה לעסוק בפרספקטיבה הזו העוסקת במדינת הרווחה הגלויה ובהרסנות שבהפרטתו של כל שירות חברתי ובתרומתו של דו"ח שוחט להפרטת ההשכלה הציבורית במובן זה.  נדמה לי שאנחנו, כבר די בקיאים בפרטיו של הטיעון הזה והוא כבר נכתב ונשמע מספר פעמים. בהרצאתי אני רוצה לדון בפן הפחות מוכר של מדינת הרווחה ותהליך הליברליזציה שהיא עוברת. מנקודת מבט זו, דו"ח שוחט הוא ביטוי נוסף למאמציהם האדירים של הכוחות הפוליטיים והכלכליים המעצבים כיום מדיניות ציבורית בישראל, לפרק את מדינת הרווחה הסמויה משמע, לצמצם מאד רווחה התעסוקתית של מועסקים במגזר הציבורי ולצמצם את כוחם של איגודים מקצועיים.

הדיון במדינת הרווחה הסמויה  מאפשר בחינה של שלוש סוגיות שהופכות את המלצות ועדת שוחט להמלצות לפיתוח מנגנון להדרה של מעגלים הולכים ומתרחבים בחברה הישראלית מזכותם לנגישות להשכלה אוניברסיטאית ויותר מכך פיתוח מנגנון הדרה אדיר המאפשר לצמצם את מספר המרצים הנהנים מקביעות ומטיפוח ועידוד מחקריהם. שלוש הסוגיות הן: סוגיית הדיפרנציאציה בין מרצים; היחסים בין האוניברסיטאות והמכללות; וסוגיית שינוי תמהיל הסטודנטים לתואר ראשון: הכוונת סטודנטים לתואר ראשון למדעי החברה, אל המכללות.

 

בכדי להבין את תהליך צמצומה של מדינת הרווחה הסמויה כפי שהוא מתרחש ביחס למרצים המועסקים במערכת ההשכלה הגבוהה, צריך להבין מספר מושגי יסוד בתחום המכונה האריכטקטורה של משאבי האנוש. זהו המודל שבנט הריסון, כלכלן ביקורתי שעבד ב- new school of social research   ראה כמודל שמפעיל חברות פרטיות אותן הוא כינה lean and mean – כלומר מכווצות ואכזריות. אציג כמה מושגים של המודל:

מעסיקים, שואפים כמובן, להגן על עצמם מפני עלויות גבוהות על שכר עבודה ומפני האפשרות שהשקעה ארגונית בהון אנושי או בתגמולים לעובדים, תתועל לכיוונים שמחוץ למקום העבודה. כיצד פועלת ההגנה הזו של מעסיקים על עצמם? על-ידי הקצאת תוכניות רווחה תעסוקתית רק לחלק מהעובדים. היינו יכולים לחזור על הטיעון אותו מסבירה פרופ. נינה תורן בספרה על מעמד, מגדר ואתניות כמנגנוני הדרה מרכזיים באקדמיה אבל אנחנו פונים להבהרה של טענה אחרת:

ארכיטקטורת משאבי האנוש עוסקת בשאלה למי מהעובדים לממן רווחה תעסוקתית. היא מתבססת על שני פרמטרים – יחודיות וערך. ייחודיות מתייחסת לנדירות של המיומנות אותה מציע העובד בשוק העבודה וערך מתייחס למרכזיותה של המיומנות לארגון הספציפי:

עובדים שמיומנותם מובנית חברתית כייחודית במובן נדירה וכבעלת ערך ומרכזית, שהם גם העובדים שמעסיקיהם חוששים במידה הרבה ביותר מהסתלקותם,

הם העובדים שזכאים לתוכניותיה של מדינת הרווחה הסמויה.

עובדים אחרים ובמיוחד אלו שמיומנותם מובנית חברתית כלא נדירה ומוצגת כשולית בערכה ביחס לארגון, שהם גם עובדים, שלא קשה להחליפם, מודרים מתוכניות הרווחה התעסוקתית. מובן שהאינטרס העיסקי הצר הוא שיהיו זכאים מעטים לרווחה תעסוקתית ומודרים רבים.

כיצד המלצות ועדת  שוחט מבנות את מיומנויותיהם של מעטים כיחודיות כלומר נדירות וכבעלות ערך כלומר מרכזיות ואת מיומנויותיהם של רבים כלא יחודיות וחסרות ערך.  דו"ח שוחט משתמש במושג "גמישות ניהולית" בכדי לערפל את תהליך היצור של מבנה ריבודי פנימי כפי שזה מתבצע באמצעות ההמלצות ובדרך הזו מהדהד את השפה בה השתמשו בזמנו מנהלי משאבי אנוש בסקטור הציבורי בבואם לנמק מדוע הם מעסיקים עובדי ניקיון דרך קבלן ומזכירות באמצעות חברות כוח אדם. השפה בה אנו עוסקים והתהליך שאותו אנחנו מנתחים, מסתבר, כבר ותיקים מאד.

 אבחן את המושג גמישות ניהולית כאמור בשלושה שדות: סוגיית הדיפרנציאציה בין מרצים; היחסים בין האוניברסיטאות והמכללות; וסוגיית שינוי תמהיל הסטודנטים לתואר ראשון: הכוונת סטודנטים לתואר ראשון למדעי החברה, אל המכללות.

סוגיית הדיפרנציאציה בין מרצים;

נקודת הפתיחה מופיעה בסעיף 4 ברשימת המלצות הועדה שמתנסח כך:

"יש לייעד משאבים לעידוד המצויינות של הסגל האקדמי בהוראה ובמחקר, תוך הגברת הגמישות הניהולית במוסדות בהתאם להמלצות בנושא, בסך של כ- 185 מיליון שקלים".

בעודנו קוראים את החלק הראשון על "עידוד המצוינות גם בהוראה וגם במחקר" אנו מדמיינים לעצמנו, שהנה הועדה עומדת להמליץ על החזרת 8,000 התקנים שנעלמו ממערכת ההשכלה הגבוהה בכדי לאפשר יחס הולם בין סטודנטים ומרצים שהיא עצמה מכריזה, במקום אחר,  שהוא מאד חשוב הן לרמת ההוראה והן לרמת המחקר. אבל לא. לפנינו רמז שהועדה מחזיקה במודל חלופי לעידוד מצויינות בהוראה ובמחקר, מודל שכפי הנראה אינו נשען על היחס בין סטודנטים למרצים ושהמודל החלופי מכונה גמישות ניהולית. נחפש רמזים לאופיו של המודל המוצע בהמלצה מספר 7 שזהו לשונה: "מומלץ גם להקצות סך 200 מיליון שקלים לבסיס התקציב עד שנת תשע"ב בגין תוכניות הבראה למוסדות אשר בין השאר נהוגים בהם תשלומי פנסיה תקציבית. מומלץ, ממשיך הסעיף, שתוספת זו תותנה בסיכום מקיף בנושא ההתמודדות עם עלות הפנסיות התקציביות". ברור כי הועדה, שמצהירה בתחילת הדו"ח כי היא מוזנת על-ידי נייר העמדה  של האוצר, ואשר קובי הבר מי שהיה ראש אגף התקציבים באוצר, נמנה על חבריה הקבועים, מאמצת, כיעד מרכזי, את ההתנערות מתוכנית יקרה של רווחה תעסוקתית. ניכר כי העקשות והכוחנות בהם עומדים באוצר על אישור ההמלצות כתנאי להעברת כספים לאוניברסיטאות, קשורים במאבק בפנסיה התקציבית יותר מאשר בכל ענין אחר.

בסעיף 12 המופיע בע"מ 34 מופיעה ההמלצה המעניינת על סלי קליטה במחקר ל- 30 חוקרים צעירים מצטיינים שיצטרפו מדי שנה בשנה לסגל המדענים בישראל כשעלות סל הקליטה היא 400,000$. סל קליטה מרשים ויש לו יתרון: הוא אינו כולל פנסיה תקציבית. נצרף רגע את הסכומים לסוגיית תגבור הגמישות הניהולית כפי שהיא מתחילה להיות מטופלת בהמשך. בע"מ 37 מתנסחת ההמלצה הבאה: יש להבטיח את יכולתה של האוניברסיטה להציע תנאי פתיחה מועדפים לשנים הראשונות לחברי סגל מעולים חדשים … ואחרי עוד משפט, "גם באמצעות גמישות ניהולית בגיוס מספר קטן ומוגבל של מומחים מובילים בשטחם"… בע"מ 39 מובטחת העלות הנמוכה של אופציה זו לגיוס מומחים : ההמלצות מבהירות – "המספר הכולל של חברי סגל במעמד זה לא יעלה על 2% ממספר חברי הסגל בדרגת פרופסור מן המנין" ואז העיקר מופיע בעמוד 40:

"מומלץ לקבוע שהמענקים דלעיל לא יחשבו שכר לענין הפנסיה".

המסר של ההמלצות ברור: רק שתי קטגוריות: זו שזכאית לרווחה תעסוקתית – אם כי לא בצורתה כפנסיה – והיא כוללת קבוצה קטנה מאד של מדענים (ואני לא מתייחסת למינם, לאומיותם, מוצאם העדתי או מעמדם הכלכלי) מדענים שהם צעירים שניתן לקלוט אותם בהסדר שמחוץ לחוזה הקיבוצי ; ולצידם הקטגוריה השנייה: כל מי שלא יוכיח תנופה מייד כשסיים דוקטורט, יתמהמה עם תרומותיו כמו שנוטה לקרות במדעי הרוח והחברה, לא יקבל אפשרות להתפתח או לפתח את תרומתו ולא ייכלל בקבוצת המדענים הצעירים. מה ממליצה ועדת שוחט לעשות במבוגרים? מומלץ לאפשר, אומרים בע"מ 42, לחברי סגל פעילים הרוצים בכך והעומדים לפרוש בתוך עשר שנים לרדת למינוי בהיקף של חצי משרה. חצי משרה, שימו לב, היא מפתח לצמצום זכאות לפנסיה. אם כך, מצאנו גמישות ניהולית שמבנה ייחודיות וערך של מיומנויות במונחים של הישג בגיל צעיר והאטרקטיביות הנכרכת בכל מה שמחוץ להסכם הקיבוצי. כל הישג איטי יותר מהווה בסיס להדרה.

 

היחסים בין האוניברסיטאות והמכללות;

בסעיפים רבים מדגישות המלצות הועדה את טיב המכללות כשוק עבודה שניוני כמוגדר במודל של שוק עבודה דואלי, שמשמעותו כבילה: מרצה אשר בתחילת דרכה נותבה למכללה, לא תוכל, בשום אופן לחזור ולהציג מועמדות לאוניברסיטה. מדוע? משום שעומס ההוראה והעדר האפשרות להנות ממשאבים מעודדי כתיבה, חוסמים את סיכוייהם של מרצים במכללות לפתח ולפרסם את הגותם ומחקריהם. בדרך זו, ממליץ הדו"ח במאמציו לערפל את ההדרה, שחברי סגל במכללות יוכלו להדריך תלמידי מחקר אך אינו מבהיר מהיכן יבוא הזמן ומהיכן יבואו המשאבים.  קידום במכללות, קובעת המלצה מספר 10 יתבצע על בסיס בין היתר, מצויינות בהוראה. איך תימדד מצויינות בהוראה, ההמלצות לא מבהירות אבל קל לדמיין הערכה על-פי תלמידים המוזנת על-ידי ציונים גבוהים והפחתת דרישות וככלל מבוססת על שעבוד של מרצים לריצוי תלמידים. גמישות ניהולית בהקשר של היחסים בין האוניברסיטאות והמכללות משמעותה הבניה של ייחודיות וערך במונחים של המסלול בו נמצאת המרצה. אם לא נמצאה בעבר ראויה לעסוק במחקר גם בעתיד לא תוכל לעשות כן. משתמעת מהדברים הדרה ארוכת טווח של הנקלטים להוראה במכללות ממשאבים מעודדי כתיבה ומחקר.

 

וסוגיית הכוונת סטודנטים לתואר ראשון למדעי החברה, אל המכללות.

בסעיף 4 בע"מ 27 מופיעה ההמלצה הבאה: "יש לשמר את מספר התלמידים החדשים לתואר הראשון באוניברסיטאות בחומש הקרוב ברמה של 20 אלף תלמידים בשנה, ולתעל את תוספת התלמידים למכללות. בהתאם לכך, יש להעלות את חתכי הקבלה ללימודי התואר הראשון בתחומים הנלמדים גם במכללות (בראש ובראשונה במדעי החברה) ולשנות את תמהיל תלמידי האוניברסיטאות"

בכדי להבין את משמעותה של המלצה זו נחזור ונדגיש שנקודת המבט כאן איננה חסימתו של השרות החברתי, סילוקם של תלמידים המתעניינים במדעי החברה והגבלת זכותם ללמוד אצל מרצים העוסקים במחקר ולפיכך הוראתם טיבה שתהא ניזונה ממחקריהם. נקודת המבט המוצעת על צמצום הזכאים לרווחה תעסוקתית מבהירה כי משמעותה של ההמלצה היא צמצום תקנים במדעי החברה באוניברסיטאות – בהעדר תלמידים לתואר ראשון ובהעדר התקצוב המבוסס על נוכחותם, אין צורך במחלקות מגושמות מדי. כל דבר רזה ומכווץ יוכל להניח את דעתנו.  המלצה מס. 6 המופיעה בע"מ 28 מחזקת פרשנות זו שכן היא דורשת לצמצם את אחוז התלמידים לתואר  שני נלמד בתחומים שאינם ניהול, משפטים והנדסה. כלומר במדעי החברה לא יכולים להיות מסלולים ללא תזה – עוד מקור לא אכזב של תלמידים שבלעדיהם, תהליך ההדרה והכיווץ מקודם. למה מומלץ שהמכללות יקבלו את התלמידים האלה? כי המרצים בהן אינם עולים לאוצר תוכניות רווחה תעסוקתיות יקרות.

 

ועל בסיס כל אלו ועוד, הייתי מבקשת, שתחשיבו את דבריי כרשימה של נימוקים מדוע יש להוסיף חג חשוב נוסף בתולדות העם היהודי לרשימת חגי ישראל. חג שאני מציעה למקם אותו מייד לאחר פתיחה שנת הלימודים ועוד לפני חנוכה.  עוד חג שבו נלחמו המעטים נגד רבים ויכלו להם. וזה חשוב שזה לפני חנוכה כי כמו המכבים המעטים שנלחמו בהמוני יוונים שניסו להשתלט על משאביהם כך נלחמים קומץ שמי נפשם בכפם, באומץ וגבורה כיאה לצאצאי גיבורים, נלחמים ראש הממשלה, שר האוצר, רן בלניקוב, איתן קשמון ועוד כלכלנים עשויים ללא חת נלחמים ברבים, נלחמים בהמון שאנחנו. כמו היוונים, הפרסים והמצרים הרבים והמסוכנים כך אנו, מרצים וסטודנטים של הדור הזה ושל הדורות העתידיים במעמדנו כאוייב מסוכן וחמסני, והאמת, אנחנו לא לבד במעמד הזה, עוד עובדות ועובדים רבים במגזר הציבורי והפרטי ובראשם העובדות הסוציאליות מסוכנים לפחות כמונו ומנסים להשתלט על משאביהם של המעטים הגיבורים. בשמו של איזה מיעוט נרדף, נלחמים בנו?

תשובה לשאלה הזו מצאתי בפרוטוקול ועדת החינוך של הכנסת בדיונה בדו"ח ועדת שוחט שנערך ב- 17 ביולי 2007:

אומר יו"ר ועדת שוחט:

כ- 10% מהפרופסורים שמצטיינים,… צריך לתגמל אותם בצורה משמעותית ;  10% ממספר הפרופסורים יקבל תוספת שהיא תוגדר ל- 5 שנים על מצוינות במחקר או בהוראה, שתהיה לה משמעות כספית עד כדי הגדלה של 40% בתשלום. וגם:

"יש לנו קבוצה קטנה מאוד, של בודדים, חתני פרס נובל, חתנים של פרסים בינלאומיים מיוחדים בולטים, זו קבוצה קטנה שניתן למנות אותה בבודדים, האנשים האלה יקבלו תוספת של עד 80% כביטוי למה שהם עושים"

 וטוב שיש מי שקם להגן על המיעוט הנרדף הזה שאחרת היה נחשף לטווח הרחב של עוולות הקיום שעל פני האדמה.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

עדיין אין תגובות.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)