על איכות, מצוינות, ותחרות: דבריו של פרופ' עודד גולדרייך בדיון על דו''ח שוחט – 15.06.08

על איכות, מצוינות, ותחרות
פרופ' עודד גולדרייך, החוג למדעי המחשב ומתמטיקה יישומית, מכון ויצמן

 

מבין הכשלים הרבים של דו"ח ועדת שוחט (לבחינת מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל), ברצוני לדון בכשל שנראה לי הראשוני והיסודי ביותר. כשל זה נעוץ בנתק שבין המשבר במערכת ההשכלה הגבוהה, שהוא כביכול העילה להקמת הוועדה, ובין קו הפעולה העיקרי שהוועדה מציעה.
הוועדה מכירה בעובדה ששורש המשבר במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל הינו במחנק תקציבי בו היא מצויה בעשור הנוכחי, מחנק שמקורו במדיניות הממשלה בתקופה הנ"ל, ואשר גרם – בין היתר – לצמצום דרסטי במספר חברי הסגל (התקניים). מה שמתבקש מהכרה זאת הוא המלצה פשוטה בתכלית: לסיים את המשבר ע"י החזרה מיידית של התקציבים שנגרעו בעשור הנוכחי והגדלת התקצוב באופן המותאם לגידול במספר הסטודנטים ובעליות המחקר וההוראה. התקצוב המתוקן צריך לאפשר הגדלה משמעותית של מספר חברי הסגל (התקניים), וזאת על מנת להגיע ליחס סביר בין מספר חברי הסגל ומספר הסטודנטים.

במקום להמליץ על הפתרון המתבקש הנ"ל, הועדה מתמקדת ביצירת מנגנונים של דיפרנציאציה בין חברי הסגל (שמטרתם האמיתית הוסברה ע"י
אורלי בנימין), וזאת תחת הכותרת "עידוד מצוינות" ותוך בלבול מושגי בין איכות לבין דירוג יחסי ותחרות.
ראוי אכן להבחין בין כמה מושגים:

 

  –      איכות  =  טיב (במובן הנקבע עפ"י ההקשר) כסולם בעל רמות שונות.
     
מצוינות  =  רמה עליונה בסולם איכות; זהו בדרך כלל (ובפרט בדו"ח) מושג יחסי.
– 
תחרות  =   אמצעי (בעייתי) לקביעת מצוינות יחסית. בלתי אמין ויוצר תופעות לווי.

 

אפילו אם נניח קיום מדד מושלם ויחיד של איכות (הנחה מפוקפקת בעיני) ואפילו אם נניח שלמישהו יש גישה למדד זה (הנחה עוד יותר מפוקפקת), הרי שמה שהמדיניות הממסדית צריכה לנסות לקדם הוא לא שיפור האיכות שבפסגה של המערכת אלא שיפור של האיכות שבבסיס המערכת (שראוי לדמות אותה לפירמידה). הפסגה תסתדר בדרך כלל בלי קשר למדיניות הממסדית, ואילו המדיניות הממסדית צריכה לעסוק בטיפול ושיפור הבסיס משני טעמים מרכזיים:

  1. משום שבסיס הפירמידה מהווה את רוב מערכת ההשכלה הגבוהה והוא שאחראי לרוב הפעילות של ההוראה והמחקר בה. לפיכך איכות הבסיס היא שקובעת את איכות רוב הפעילות.
  2. משום שפסגת הפירמידה מסתמכת באופן מהותי על בסיס הפירמידה (הן במחקר והן בהוראה). חשוב לציין שאת ההישגים יוצאי-הדופן אי-אפשר ואין צורך לעודד – הם צומחים (ומופיעים בדרך כלל במפתיע) מתוך הבסיס של המערכת, וככל שהבסיס טוב יותר כך רבים יותר הסיכויים לצמיחתם.

 לפיכך, ממסד נאור ונבון צריך לשאוף לשפר את האיכות המוחלטת של המערכת (על כל מרכיביה) ולא להתרכז בעידוד מצוינות יחסית (של יחידים). בהקשר זה ברצוני לצטט את חיים הררי (שהיה נשיא מכון וייצמן בשנים 1988-2001 ויו"ר ות"ת בשנים 1979-1985) שאמר "מה שמייחד את מכון וייצמן אינו איכות המדענים הטובים ביותר שבו אלא האיכות הממוצעת של מדעניו."

 

בניגוד לנ"ל, דו"ח שוחט מלא בהצעות למנגנונים לזיהוי ו"תגמול/עידוד" הפסגה. הדוגמאות כוללות מענק ייחודי לזוכי פרס נובל ודומיו (דבר מגוחך על פניו), מענק קליטה ל 5% מחברי הסגל הצעירים החדשים, מענק ייחודי ל 2% מהפרופסורים המלאים, מענקי הצטיינות ל 5%-10% מהסגל האקדמי הבכיר, מענק מחייה ל 12% מהדוקטורנטים, גמול תומך איכות ל 10% מהסגל, וכו'.

 

הצעות אלו מתעלמות מן העובדות הבאות:

 

   –       הפסגה אינה זקוקה כלל לתגמול או עידוד: הדחף המניע של כמעט כל החוקרים הוא העיסוק המדעי עצמו. מה שנחוץ להם, בניסיונם הסיזיפי להגיע להישגים בתחומם, הינם תנאים סבירים לקיום ולמחקר ולא "צ'ופרים" בלתי סדירים (שאי-אפשר "לבנות עליהם").

      ההתמקדות בפסגה מזניחה את הבסיס, המהווה את רוב המערכת, ומשכיחה את העובדה שרוב המערכת היא שאחראית לרוב הפעילות במחקר ובהוראה (ולפיכך איכות רוב במערכת היא שקובעת את איכות רוב הפעילות). בפרט, אין בדו"ח  שום התייחסות לאופן שבו יקלטו 95% מחברי הסגל הצעירים החדשים, לאפשריות המחיה (או קיום) של 88% מהדוקטורנטים, ולתנאי המחקר וההוראה של 95-90% מהסגל האקדמי הבכיר.

   –      הדו"ח מתעלם מכך שלא קיים פער איכותי משמעותי בין קבוצת החוקרים ה"מתוגמלת" אשר ממוקמת קצת מעל לרף האיכות שנקבע לבין קבוצת החוקרים ה"בלתי מתוגמלת" אשר ממוקמת קצת מתחת לרף זה. כך יוצר הדו"ח חלוקה שרירותית בין, למשל, חוקרים אשר מוקמו ב"מאיון העשירי" וזכו ל"תגמול" לבין חוקרים אשר מוקמו ב"מאיון האחד-עשר" ולא זכו ל"תגמול". (אכן, לפעמים אין ברירה אלא להקצות משאבים (לדוגמא, משרות תקניות) על פי רף חד שסובל מאותה בעיה, אבל דבר זה נעשה מתוך חוסר ברירה, ואילו כאן מדובר בייצור מצב מלאכותי של בחירה שאינו מחויב מבחינה אובייקטיבית ואינו מקדם שום מטרה לגיטימית.)
אסיים בדוגמא נוספת המאפיינת את הגישה האבסורדית של דו"ח שוחט. הדו"ח ממליץ על תוספות תקציב של 185 מליון ₪ ל"עידוד מצוינות" (במובן הנ"ל) ו 118 מליון ₪ ל"בקרת איכות" (ראה הסתייגויות בסיום). לעומת זאת, לאחר ניתוח המשבר הכלכלי במדעי הרוח, הדו"ח ממליץ על הקצאת 15 מליון ₪ (לקרן "תחרותית"). לגבי מדעי החברה מוזכר הצורך בתמיכה כספית  אך לא מוקצבים משאבים למימון התמיכה (שאמורה להתבצע דרך מרכז עצמאי חדש המקיים "ניתוק מוחלט מכל נושא פוליטי עכשווי" – דבר מגוחך שלעצמו).

 

ראשי פרקים לדיון (שלא התקיים) בנושא "בקרת איכות" (ראו גם דבריו של גדי אלגזי):

 

      הקושי המהותי בהערכת איכות של מחקר והוראה: מורכבות, מומחיות, שיקול דעת.

 

      הכשל של השיטות המוצעות ל"בקרת איכות" (בעיקר חיצונית)

 

o        על השיטות הכמותיות (המבוססות על ספירה בשום שכל)

 

o        על השיטות ה"איכותיות" (אפילו כאשר הן המבוססות על "מומחים חיצוניים").

 

 


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

עדיין אין תגובות.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)