גילוי-דעת בעקבות התפטרות נשיא אוניברסיטת ת"א, פרופ' גליל

הפורום להגנת ההשכלה הציבורית מביע דאגה נוכח התפטרותו של נשיא אוניברסיטת תל-אביב, פרופ' צבי גליל, מתפקידו, התפטרות שככל הנראה קשורה למעורבות הגוברת והולכת של אנשי עסקים ואינטרסים פרטיים בניהול האקדמיה הישראלית.
הפורום מציין לחיוב את התבטאויותיו של פרופ' גליל המזהות את האוניברסיטה עם קהילת החוקרים והלומדים בה ואת העובדה שבמהלך שביתת הסגל הבכיר בשנה שעברה הוא סירב לבקש הוצאת צווי מניעה נגד המרצים השובתים, וזאת בניגוד לעמדתו של יו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת ת"א דאז. חשוב לציין בהקשר זה, כי לאחרונה נעשו ביוזמת היו"ר הנוכחית של הוועד המנהל, ליאורה מרידור, שינויים מהותיים בחוקת אוניברסיטת תל אביב. שינויים אלה כוללים הגדלה משמעותית של מספר "נציגי הציבור" בוועד המנהל, שתוצאתו הישירה היא צמצום נוסף של מידת ההשפעה של חברי הסגל האקדמי על החלטותיו. כזכור, למעמד "נציגי הציבור" זוכים בד"כ אנשי עסקים, אשר לנגד עיניהם עומד עקרון הרווחיות.
ההתפתחויות האחרונות ממחישות את הסכנות הטמונות בסילוק חברי הקהילה האקדמית מעמדות השפעה על ניהול האוניברסיטאות והענקת מלוא סמכויות הניהול לוועדים המנהלים, המורכבים בעיקר מאנשי עסקים ופקידי אוצר לשעבר. הוועדים המנהלים של האוניברסיטאות לא רק זרים מבחינה מקצועית למחקר וההוראה האקדמיים, אלא שהם מבקשים לכפות את ראיית עולמם העסקית-כלכלית על האקדמיה, השקפה שזה מספר שנים זורה הרס וחורבן במערכת האקדמית, בשם היעילות הכלכלית.
חיזוק כוחם של הוועדים המנהלים הוא חלק מתהליך רחב של הפרטת ההשכלה הגבוהה, ושיעבודה לתפיסת עולם המונעת משיקולי רווח, תוך התעלמות מתפקידם החברתי החשוב של המחקר וההוראה האקדמיים. שינויים אלה מובלים על ידי משרד האוצר בסיוע קיצוצים נרחבים בתקציבי ההשכלה הגבוהה, שנעשים תוך התעלמות מצרכי מערכת ההשכלה הגבוהה.
הפורום להגנת ההשכלה הציבורית קורא לממשלה לבלום את תהליך ההפרטה, אשר פוגע באיכות ובנגישות של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, ומסכן את עצם קיומה, בטווח הארוך. הפורום קורא להפקיד את ניהול מערכת ההשכלה הגבוהה בידי הקהילה האקדמית עצמה, ומזכיר שמדובר במערכת ציבורית חשובה, שאסור לנהלה מתוך גישה עסקית גרידא וללא הבנה של אופייה כמערכת השכלה גבוהה ושל תפקידה החברתי ככזאת.
לבסוף, הפורום קורא לשים קץ למדיניות החנק התקציבי של האוצר, שהביאה את האקדמיה לסף קריסה כלכלית ומחקרית. יש להחזיר מיידית את התקציבים שקוצצו ממערכת ההשכלה הגבוהה בעשור האחרון, לא רק כדי לאפשר את איכותה ונגישותה של ההשכלה הגבוהה הציבורית בישראל, אלא כדי להבטיח את עצם קיומה.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

טרקבקים & פינגים

עדיין לא נשלחו טרקבקים ופינגים.

תגובות

תודה על פרסום התגובה. נדמה לי שמבחינה ציבורית ראוי לחדד את ההבדל בין מה שקורה כאן לבין "הפרטה" כפי שהיא נתפסת בציבור הרחב. האוניברסיטאות, בשונה מחברות כלכליות, לא נמכרו לבעלי הון. מהלך הפרטה כזה, לפחות למראית עין, יכול להיתפס כלגיטימי שכן לבעלים החדשים יש אינטרס בהצלחת הארגון שהם הפכו לבעליו. במקרה של האוניברסיטאות, מדובר למעשה על מתן מתנה – שליטה באוניבסיטאות במדינה – לקבוצה מצומצת של אנשים שלא נבחרו על ידי הציבור, ושאין להם יד בהצלחות האוניברסיטה בעבר, או אינטרס כלכלי-אישי בהצלחתן העתידית (זהו הנימוק הסטנדרטי בזכות הפרטה).
לכן, אפילו מנקודת מבט קפיטליסטית למהדרין מדובר במהלך חמור.

על פניו נראה שבהבעת הדאגה של הפורום יש יותר מהסולידריות עם קולגה מאשר דאגה אמיתית להשכלה הציבורית. גילוי העדת עצמו מציין שלא ברורה סיבת ההתפטרות של פרופ' גליל, אבל "… ככל הנראה (זו) קשורה למעורבות הגוברת והולכת של אנשי עסקים ואינטרסים פרטיים בניהול האקדמיה הישראלית". אם מצא הפורום לנכון לצאת בגילוי דעת, ראוי היה שיהיו לו לכך יסודות מוצקים, שכן כל ערכו של גילוי הדעת הוא משקלו הציבורי, ולשם כך דרוש אמון המבוסס על עובדות ועל אמינות. השכלה ציבורית היא עיניין אחד והתנגדות לבקרה ציבורית על שימוש נאות בכספי הציבור היא עיניין אחר.
וועד מנהל של מוסד ציבורי, בדומה למועצת מנהלים של ארגון עיסקי, אינו עוסק בניהול יומיומי שוטף וגם לא בניהול מקצועי טהור של האירגון בראשו הוא עומד. תפקידיו העיקריים הם : חזון ויעדים, מדיניות פיתוח והשרדות, בקרת סיכונים, אסטרטגיה ותכנון לטווח ארוך ופיקוח על ההנהלה האקזקוטיבית; וועד מנהל של אוניברסיטה אינו שונה מבחינה זו, אם הוא עושה את המוטל עליו. אם אינו עושה, אזי מדובר בדיון מסוג אחר.
ככל שהמוסד נסמך יותר על תקציבים ציבוריים – ההיפך מהפרטה – גדלה והולכת ההצדקה לבקר את התנהלותו הארגונית, הכלכלית והניהולית, ולהבטיח שכספי הציבור אינם הפקר, גחמות הפרט אינן מדד עיקרי לתוכניות פעולה, וכבוד, פרסטיז'ה ותחרות דסטרוקטיבית אינם מנגנוני הכוונה מרכזיים במערכת קבה"ח של המוסד. שאלת האיזונים בוועד המנהל היא שאלה חשובה, ולה השלכות כלכליות וניהוליות, ובצידן גם השלכות אקדמיות. בכל מקרה, לא ניתן לנתק החלטות אקדמיות מהחלטות ניהוליות וכלכליות, משום שכל מוסד ואוניברסיטה בכלל זה, חייב ויכול להתקיים רק במסגרת האמצעים העומדים לרשותו. מי שמופקד על השגת אמצעים אלה, מכיר את יכולות 'השוק' במובן הרחב ביותר שלהן ומבין אילו ציפיות הן ראליות ואילו אינן ראליות, חייב להיות בעל סמכות ההחלטה, לפחות בכל הנוגע למסגרות התקציביות של המוסד ולמדיניות ההוצאות שלו. מדיניות ההוצאות קובעת הן את היכולת לעמוד ביעדי התקציב השוטף והן את צפי גידול תקציבי ההוצאות במסגרת התכניות הרב-שנתיות.
נהול אדקמי מקצועי צריך להיות מבוסס על צוות מקצועי שבא מהעולם האקדמי הפעיל ומכיר את אילוציו המקצועיים. בין שני אלה – היכולות הכלכליות והצרכים האקדמיים – חייב להתקיים איזון. המחלוקת בשאלת מהות האיזון הרצוי בין השנים ולמי תהיה 'המלה האחרונה' בויכוח 'הנצחי' ביניהם, היא יסוד הדיון כולו. לטעמי, האיזון מושג רק ע"י אינטראקציה בין שתי מסגרות: הוועד המנהל המופקד על המשאבים וניצולם היעיל וסינט האוניברסיטה המופקד על ההיבט האקדמי-מקצועי. שני הגופים אינם מונוליטיים, שניהם עוסקים בסוגיות דינמיות ומורכבות ושניהם חייבים להבין 'משהו' גם בשיקולי הצד האחר. הרכב אישי ואנושי נכון של שני הגופים, אמור לאפשר זאת.
איני מכיר את פרטי ההחלטות שקיבל הוועד המנהלשל אוניברסיטת ת"א לגבי הרכבו החדש ואת הסיבות להן, ולכן איני מוציא מכלל אפשרות שהיו בשינויים אלה גם שיקולים 'פוליטיים' שהם 'זרים' לעיניין עצמו. אולם טענה על קיומם של שיקולים 'זרים' טעונה הוכחה או הנמקה. אין ספק ש'פוליטיקה' יתרה בנהול מקצועי היא פרקטיקה קלוקלת. באותה מידה ממש, אין לקבל בצורה גורפת את הטענה שהגדלת מרכיב הנציגות הציבורית בוועד מנהל של אוניברסיטה, או שינוי תמהיל קיים, שיתכן גם שמלכתחילה לא היה מאוזן כראוי, הם ביטוי להפרטה ופועלים בהכרח לרעת המוסד.
קיצוץ התקציבים בהשכלה בכלל ובהשכלה הגבוהה בפרט היא רעה חולה, בכך אין ספק. אבל הסוגיה אינה שייכת לוועדים מנהלים או להרכבם הפרסונאלי. סוגיה זו שייכת לסדר עדיפות לאומישל מדינת ישראל בהקצאת המשאבים הלאומיים שלה. דיון כזה מקומו בכנסת ובוועדותיה, בציבור ובתיקשורת, במועצה להשכלה גבוהה, בממשלה, ובמשרדי החינוך והאוצר. יש מקום וקיים צורך מתמשך בדיון רציני כזה, לא מפני שפרופ' גליל או אחר התפטר מניהול אוניברסיטה (אגב, לא ברור מאליו שהכרח הוא שנשיא אוניברסיטה יהיה פרופ' מן המניין), אלא משום שזו סוגיה ציבורית ולאומית מהמעלה הראשונה, שלה השלכות ארוכות-טווח, ושאינה מנותקת מסוגיות לאומיות אחרות מאותו סוג ובעלות משקל דומה ומשום שברור שבסופו של דיון ההכרעה הנדרשת היא מהסוג של 'בחירה בין חלופות בתוך מסגרת נתונה של יכולות' ולא מהסוג של 'גם, וגם, וגם…'. אם הפרטה, אליבא דפורום להגנת ההשכלה הציבורית, היא הכוונה ציבורית ובקרה ציבורית אפקטיבית על השימוש במשאבים המוקצים על ידי הציבור להשכלה בכלל ולהשכלה הגבוהה בפרט, אזי לדידי אין פסול בהפרטה המנוהלת בסבירות, דהיינו: תוך שימור האינטרסים הציבוריים.
תנאי להפרטה אפקטיבית מסוג זה הוא שלתקציבים הציבוריים מעמד של בכורה במימון פעילות האוניברסיטאות. אם ההיפך הוא הנכון, אזי זו הפרטה מסוג אחר לגמרי ואני רואה הפרטה מסוג זה באור שלילי לחלוטין. אולם, מול הפרטה שלילית כזו קשה מאוד להאבק משום שתכונתו של הכסף הפרטי במשטר דמוקרטי-ליברלי היא ש'בעל המאה הוא לגביו גם בעל הדעה'. יתכן שיש מקום לשתי מערכות השכלה גבוהה: האחת, במימון ציבורי ניכר (מערכת זולה בהרבה לסטודנט הלומד בה), בניהול ציבורי אפקטיבי, ברמה אקדמית גבוהה ומבוססת על דרישות כניסה ורמת לימוד והוראה גבוהות; כשאת ההכנה לקליטת הסטודנטים במערכת מסוג זה משלימה המדינה בגילים הקודמים לגיל הלימודים האקדמיים. השניה, במימון ציבורי מינימלי ובמימון פרטי בעיקר (יקרה הרבה יותר לסטודנט הלומד בה), בניהול עיסקי פרטי, אך בפיקוח מקצועי של ממלכתי (מל"ג וכו') – מערכת מופרטת בהגדרתה הבסיסית. שתי המערכות מתנהלות במקביל, אך במסגרת של 'חוקי משחק' שונים מאוד זו מזו.
בכל מקרה, אין להניח מצב שבו תתנהל מערכת ההשכלה הגבוהה במנותק ממערכת החינוך כולה (שהיא יסוד לה), במנותק מצרכים אחרים של מדינת-ישראל ובמנותק מהיכולות הפיננסיות של המדינה. ארה"ב אולי יכולה ורוצה להשקיע משאבים לאומיים בחינוך והשכלה של סטודנטים שלאחר שלמדו וצברו ניסיון עבודה או ניסיון אקדמי, עוזבים, חוזרים למדינות מוצאם או מהגרים למדינות בהן הם יכולים למנף את לימודיהם 'ללא חשבון' לטובת האינטרסים הפרטיים שלהם גרידא. יש בין הסטודנטים העוברים מסלול זה אפילו כאלה שלאחר ששתו מן הבאר האמריקנית, הופכים לאויבי או יריבי ארה"ב והאינטרסים הלאומיים שלה, ועומדים בראש המתנגדים לה. איני סבור שיצירת מצב כזה רצויה לישראל. לצד ההשקעות הגדולות הדרושות בחינוך בכלל, בחינוך הגבוה בפרט ובחינוך הגבוה הטכנולוגי במיוחד, צריכה ישראל להבטיח שהשקעותיה תהיינה גם יעילות וחסכוניות וגם תנבנה תמורה סבירה לחברה ולמדינה.
אנו נוהגים לחקות בדברים רבים את ההתנהלות האמריקנית או האירופית, שתי דוגמאות שראוי לחקות בהן איכויות של המוסדות המובילים, אבל לא ראוי לחקות בהן דפוסי חשיבה והתנהגות כלכליים או ניהוליים בגלל השונות העצומה בין המדינות – גודל פיסי, עושר כלכלי, חברת הגירה, צרכים בטחוניים ואחרים ועוד. בארה"ב דורש מעבר מחוף לחוף (בד"כ מוקדי ההשכלה הגבוהה האיכותיים נמצאים כאן או שם), למעלה מחמש שעות טיסה! בישראל, לרוב, מרחקי הנסיעה בין מוסדות אקדמיים עקריים הם של שעה, שעתיים ובמקרים החריגים – שלוש שעות. הבדלים אלה ואחרים צריכים לבוא במיניין שיקולי הניהול של המוסדות האקדמיים, ושל אופי ההשקעות הציבוריות בהם.
יעילות ניצול ההשקעות אינה צריכה להיות סיבה או תירוץ לקיצוץ התקציב אלא לכללי ניצול אחרים שלו; למשל: במקום תשתיות כפולות, משלושות ומרובעות ויקרות הממוקמות במרחק של שעת נסיעה או פחות זו מזו, כשמשך זמן ניצול כל אחת מהן ירוד ביותר, ועיקר ההשקעה יורד לטימיון בשל פחת על הציוד ולא בגלל שחיקתו בשימוש – יבוא שיתוף פעולה בינמוסדי. שיתוף פעולה כזה יכול להיות חסכוני בתחומים רבים. ספריות הן דוגמא אחת לכך, רכש טובין – דוגמא אחרת. את הכספים שיחסכו באופן זה, יש להפנות לשיפור רמת המרצים, איכות וגיוון המידע העומד לרשות החוקרים, כתות הלימוד או מעבדות המחקר.
הוועדים המנהלים צריכים לחתור לסוג זה של פעילות במוסד עליו הם מופקדים, כשהם מבוקרים בפעולתם ע"י משרדי החינוך והאוצר וע"י מבקר המדינה. אם לכך יובילו הוועדים, אזי חיזוקם הוא מהלך רצוי וגורם חיובי, תורם ומסייע להנהלות המוסדות. אם זו הפרטה, אזי בהפרטה כזו אני תומך.
'מדיניות החנק' התקציבי של האוצר כלפי האוניברסיטאות נגזרת בדרך כלל, מאילוצי משאבים אמיתיים מצד אחד, ומכפילויות וניהול לא יעיל ולא מידתי מצד שני. לאוצר אין כלים של ממש באמצעותם הוא יכול להכתיב למוסדות האקדמיים התנהלות כלכלית, זולת התקציב ולחצים ישירים ועקיפים על הוועד המנהל. עוד פחות כלים יש לו להחליט באיזו מידה בחירה בין חלופות שעושה מוסד אקדמי היא מחוייבת המציאות. מאידך, ברור שבחירה כזו תהיה שיקול ניהולי מרכזי שילווה את האוניברסיטאות עוד שנים רבות מאוד. ככל שהוועדים המנהלים ייטיבו לעשות את עבודתם, ניתן יהיה לדרוש ובצדק פחות מעורבות של האוצר בהחלטות ניהוליות שוטפות. פועל יוצא של שני אלה: תקציב רב שנתי קבוע וידוע מראש וניהול פנימי אפקטיבי – הוא יתר עצמאות למוסדות האקדמיים; יתר עצמאות אבל בפרוש לא הפקרות. לכך צריכה המערכת האקדמית הציבורית לחתור, ולא להטלת 'איפול' על החלטות פנימיות, שלעיתים מזומנות הן חריגה מכל הנורמות המוסכמות ו/או הסבירות.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)