מפלטו האחרון של שר החינוך / איריס אגמון

בכתבה בעיתון 'הארץ' מאתמול (21.6.2010) מאת אור קשתי, מצוטט שר החינוך, מר גדעון סער, כמי שאמר כי "בכוונתו לפעול נגד מרצים שקוראים לחרם אקדמי על ישראל". עוד עולה מן הכתבה כי השר מחשיב את כתב השטנה שפרסמה תנועת 'אם תרצו' בחודש שעבר, במסווה של דוח מבוסס-מחקר על האוניברסיטאות, כדוח חשוב ש"מעורר את השיח הציבורי" וכי השר הופיע לפני שלושה חודשים בוועידה של תנועה זו ובירך את באיה על פעילותם "שמבטאת הלך רוח אותנטי בציבור וזה בוודאי נדרש ביתר שאת בקמפוסים שלנו…". מתברר מהכתבה גם כי ועדת החינוך של הכנסת זימנה לדיון 'על גבולות חופש הביטוי בבתי הספר', בהשתתפות השר, שני מנהלי בתי ספר תיכון שהעלו את מדיניות הממשלה לדיון ביקורתי בבתי הספר שלהם.

בשעתו, העלינו לבלוג קטעים מהדיון שהתנהל בחלק מהקמפוסים בסוגיית חופש הביטוי והחופש האקדמי. בשבועות האחרונים התנהל בכמה קמפוסים דיון נוקב על רקע הפצתו של המסמך של 'אם תרצו' ועלו בדיון זה שאלות דומות. אך דומני שבעקבות התבטאותו של שר החינוך חייבים לומר למר סער דברים ברורים: כבוד השר! אינך מעודד שיח ציבורי, אתה מעודד הסתה וסתימת פיות. כל עוד אנשים מן השורה מתבטאים כמוך, זו הבעת דעה, מאוסה ככל שתהיה. במסגרת זו, זהו חלק לגיטימי של השיח הציבורי. כאשר שר בממשלת ישראל מתבטא כך ואף מכריז מפורשות שיפעל ליישום הדברים בקמפוסים – זהו מעשה, מעשה מסוכן ומעורר חלחלה. 

יש בספר החוקים הגדרות לחופש הביטוי והן חלות גם על מרצים באוניברסיטאות. את הגדרות החופש האקדמי – סם החיים של כל אקדמיה ראויה לשמה – מעצבים בישראל החוקים שקובעים את עצמאות האקדמיה והגנתה מפני לחצים פוליטיים. במציאות שבה זה עשור ומעלה, ממשלות ישראל, פקידי האוצר, וגם אי אלו אנשי אקדמיה המכורים למקסם השווא של שיח השוק החופשי, נוגסים בעצמאות זו בכל פה, נותר ממנה מעט מאד. המעט הזה הוא כעת כל מה שחוצץ בין מוסדות אקדמיים שבהם מתנהל מחקר חופשי ודיון חופשי, שמאפשרים עדיין, בקשיים מרובים, לאקדמיה הישראלית לשמור על מעמדה ואיכויותיה, לבין התנוונות מוחלטת.

אם שר החינוך ימשיך בקו הנוכחי ואם לא תהיה לדבריו תגובה משמעותית ואמיצה של הנהגת המערכת האקדמית (לפי הכתבה, מלשכת ראש ות"ת, שהרבה להשמיע את קולו בזמן האחרון, לא התקבלה תגובה לדברי השר) ושל ראשי ארגוני הסגל, לא תהיה לאקדמיה הישראלית תקומה.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

טרקבקים & פינגים

עדיין לא נשלחו טרקבקים ופינגים.

תגובות

"אם תרצו" מבחילים אותי, ובהחלט נושבת רוח מקארתיסטית בכנסת ובלשכת שר החינוך. עם זאת, נראה לי שצריך להפריד בין חופש אקדמי והזכות להבעת דעות פוליטיות, מצד אחד, לבין קידום פגיעה במוסדות אקדמיים על-ידי תמיכה בחרם, מצד שני. מרצה באוניברסיטה שקורא לחרם אקדמי פוגע באוניברסיטה שלו, ולכן אין שום הגיון בטענה שהנהלת האוניברסיטה תפעל להגן על אותו מרצה. גם לאוניברסיטה יש זכות להגנה עצמית.

עמנואל, אני לא רוצה לחזור כאן על כל הדיון שקיימנו בסיבוב הקודם (ראה הקישורים לדיון בגוף הפוסט), אך קריאה לחרם היא הבעת דעה, לא פגיעה בפועל באוניברסיטה. היא דעה מקוממת, בזה אני מסכימה אתך, אך מבחן ההגנה על חופש הביטוי הוא בהגנה על מביעי דעות מרגיזות (על מביעי דעות שלא מרגיזות אף אחד אין צורך להגן). אם הנהלת האוניברסיטה טוענת שנעברה עבירה ונעשתה פגיעה ממשית, עומדים לרשותה כלים חוקיים לנקוט בהם כלפי מי שעשה זאת. איומים בפיטורים או בצנזורה אינם כלולים באמצעים הללו.

אבל הרי השאלה מה "פוגע" או לא "פוגע" באוניברסיטה היא שאלה פתוחה שעליה יש לדון – בתוכה ומחוצה לה. ייתכן ויש כאלה שיראו דוקא באמירות בעד החרם האקדמי התבטאויות המועדדות את הדיון בסוגיות קשות ונוקבות. אולי דווקא אמירות אלו מעלות את קרנה של האוניברסיטה בכך שהן מעודדת את השיח הציבורי גם בשאלות לא-קונסנסואליות?
אם הכוונה ב"פגיעה" היא פגיעה כלכלית (תורמים יפסיקו לתרום) אז על אחת כמה וכמה. לדוגמא, האם נתמוך בגניזת מאמר על חומרים מסרטנים משום שיצרן החומרים תורם גדול לאוניבסיטוה ופרסום המחקר "ייפגע" בה? האם על תורמים לקבוע תכנים ואת גבולות חופש הביטוי?
הרי האוניברסיטה אינה פועלת למען עצמה ולמען חוסנה הכלכלי, אלא למען החברה שאותה היא משרתת. וחברה זו חשוב שתהיה מסוגלת להתמודד גם עם הקשות באמירות והלא נעימות שבדעות.
מדינתנו גם ככה פועלת כל הזמן מתוך תחושת רדיפה וממהרת להגיב בכוחנות איומה לכל פגיעה, ספק פגיעה או פגיעה מדומה. אולי הגיע הזמן לא להגיב אינסינקטיבית אלא לדוקא לבחון את מהות הפגיעה? ייתכן שאף נגיע לתשובות מפתיעות. בכל מקרה, אני מקווה שהדיון הזה יעשה בחופש ולעומק מבין כתלי האוניברסיטאות ומשם ימשיך ויתגלגל גם בחברה כולה.

איריס, בפוסטים אליהם את מתייחסת רפי לאופרט טוען טיעונים שאני לא מסכים איתם, לכן אני לא חושב שזאת חזרה על ויכוחים קודמים. בניגוד ללאופרט, אני מתייחס לפגיעה באוניברסיטה, לא במדינה, ולא חושב שהייתה כאן עבירה על החוק (גם לא צריך להיות חוק שאוסר תמיכה בחרם). אני לא חושב שיש מקום להתערבות מצד שר החינוך או הממשלה בכלל. לעומת זאת, הנהלת האוניברסיטה רשאית לנקוט צעדים מסוימים, כולל פיטורים, אם היא רואה שהמרצה פועל נגד המוסד בו הוא עובד.

איילת, לא התכוונתי לפגיעה כלכלית אלא לפגיעה אקדמית. מרצה שתומך בחרם בעצם פועל נגד קבלת סטודנטים ועמיתיו המרצים לכנסים בחו"ל ונגד קבלת מאמריהם לפרסום, וגם פועל לשכנע מרצים זרים לא לבוא לכנסים בינלאומיים באוניברסיטה שלו. הבעייתיות גדולה עוד יותר כשמדובר ביו"ר מחלקה שאמור לקדם את המחלקה שלו, לא לפגוע בה (ייאמר לזכותו של ניב גורדון שלפי הכנסים הבינלאומיים שהמחלקה שלו הייתה מעורבת בהם השנה, לא נראה שהוא מנסה ליישם את החרם האקדמי).

לעמנואל: החופש האקדמי פירושו שקבלה לאוניברסיטה, קידום, קרנות מחקר ותחום מחקר נעשים באופן בלתי תלוי במוצאו, מגדרו, השתייכותו הפוליטית, נטייתו המינית וכו של החוקר. קריאה לחרם אקדמי או אחר על ישראל היא פעולה פוליטית שאתה יכול לא להסכים איתה כפי שאני וודאי לא מסכים איתה. אבל כל עוד היא מתבצעת על ידי המרצה באופן אישי (כלומר לא נכנסת פוליטיקה לכיתה) אין זה מענינו של המוסד לעשות דבר ביחס לחוקר. אני כן חושב שיש זכות להנהלת האוניברסיטה לשקול את השיקולים האלה בתפקידי ניהול באוניברסיטה המתקבלים על ידי מינוי ולא על ידי בחירה. צריך כאשר שוקלים את כל השיקולים לקחת בחשבון שפגיעה במרצים הקוראים לחרם מצדיקה בדיעבד חרם אקדמי ותגרור חוסר יכולת לטרפד מהלכים כאלה בעתיד. זוהי בדיוק מטרת הפרובוקציה. כשם שהמרמרה יצאה לדרכה כפרובוקציה מתוך תיקווה שישראל תגיב והדבר יגרור דה-לגיטימציה כך פגיעה במרצים תגרור דה-לגיטמציה באקדמיה הישראלית ולפגיעות הרבה יותר קשות מאותם קריאות לחרם שאינן משיגות דבר. האם באמת עד כדי כך איבדנו את הביטחון העצמי שאנחנו צריכים על כל שטות להגיב על ידי הפעלת כח? נהפוך הוא: נעלה את אותם מרצים על נס כהוכחה לחופש האקדמי בישראל ונשתמש בהם על מנת להדוף ביקורת

מה בדיוק יכול לבסס את המתקפה המכוערת שלך נגד הדוח של אם תרצו? אין לכן מינימום של כבוד לאמת ומחוייבות לבססאת הגידופים שלכם? תתביישו, מגעיל ללמוד באקדמיה שאתם מלמדים בה. בושה וחרפה שאנשים צרי אופקים כמוכם שלא מסוגלים לקבל ביקורת עניינית נחשבים אנשי רוח.

אורן, טוב שהדגמת לנו בתגובתך מהם גידופים. אחרת לא היינו יודעים למה התכוונת, כי מדבריי על אם תרצו אפשר ללמוד רק מה היא לשון המעטה.
לעצם העניין, לי ולרבים מעמיתיי יש כבוד גדול לאמת ולחשיבות ביסוסן של טענות והנמקתן. ולא רק כבוד יש, אפשר לומר שגם ניסיון מסוים במחקר יש. ולכן, אני יכולה לומר שהדוח של אם תרצו הוא היפוכם הגמור של ביקורת עניינית וטענות מבוססות. כינויו של מסמך בשם 'דוח' אין בו די כדי להפוך את תכנו לענייני ומבוסס.

במסגרת המצומצמת של תגובה בבלוג אסתפק בדוגמא אחת בלבד, שמצביעה על כך שהמסמך הזה מופיע אמנם בדמות של דוח מבוסס-מחקר, אך זהו מצג-שוא:
במסמך של אם תרצו מובאות דוגמאות מפורטות למקרים שבהם סטודנטים שמעו בשיעורים מפי מרצים דעות פוליטיות שמאלניות ולא ניתנה להם אפשרות לשמוע או להציג דעות שונות ולמחות על התנהלות זו. הדברים מבוססים על דיווחיהם של מספר סטודנטים, דיווחים שחלקם מוצגים במסמך במלואם.
תקצר היריעה מלסקור אפילו רק חלק מגישות המחקר והניתוח שהיו צריכות להנקט כדי שאפשר יהיה לבסס על נתונים כאלה משהו שמתקרב למסקנות שמסמך אם תרצו הסיק מהם. הדבר הבסיסי ביותר, שכל תחקיר עיתונאי אפילו, לא מחקר אקדמי, יכלול אותו – הצגת גרסה נגדית (במקרה זה – גרסתם של המרצים שעליהם סופרו הסיפורים האלה) ונסיון לעמת בין הגרסאות, אפילו זה לא נעשה.
קל וחומר שלא ננקטו גם צעדים אחרים שהכרחי לנקוט כאשר רוצים לגלות את האמת. אבל כאשר לא באמת מעוניינים בעובדות לאשורן, אז קודם יורים את החץ ואחר כך מסמנים סביבו מעגל ומציגים את התוצאה כקליעה בול.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)