על ההבדל בין חופש הביטוי האזרחי לחופש האקדמי / יצחק (יאני) נבו

להלן דברים שכתב ד"ר יצחק (יאני) נבו ברשימת המייל של הפורום באונ' בן גוריון, שבה מתקיים בימים האחרונים דיון ער בהצהרותיו של שר החינוך. הדברים נראים רלבנטיים גם לפוסט הקודם ולתגובות עליו:

הדיון על העמדה הראויה כלפי מרצים שקוראים לחרם על ישראל, שעלה לאחרונה כאן ובמקומות אחרים, כרוך בהעדר אבחנה מספקת בין החופש האקדמי לבין חירויות הדיבור האזרחיות. מרצים באקדמיה אכן רוצים את החופש לומר ולכתוב כל דבר, אך הם אינם זקוקים לחופש האקדמי לשם כך. עומדת להם זכותם כאזרחים בחברה דמוקרטית לחופש הביטוי. הניסיונות שאנו רואים היום לאיים על חופש הדיבור האזרחי של מרצים, באמצעות איום על משרתם ומעמדם האקדמי (ראו דברי שר החינוך) מהווים איום על כלל החירויות הדמוקרטיות בישראל, ולא רק על אלה של האקדמיה.
אך לבד מן החופש האזרחי לומר ולכתוב כל דבר, חלה על אנשי האקדמיה גם חובה מיוחדת. אנשי האקדמיה חייבים לכתוב ולומר את האמת (לא 'כל דבר' בעלמא), כפי שהיא נראית להם, גם אם אמת זו מתנגשת עם ציפיות פוליטיות, תרבותיות, דתיות, או אחרות של סוכני חברה ושלטון אלה או אחרים. התנגשויות מעין אלה קימות בתחומים אקדמיים רבים – בהנדסה גרעינית כמו גם בתולדות הציונות, בתורת האבולוציה כמו גם בשירת מחמוד דרוויש. תחומים רבים הנחקרים באקדמיה הינם תחומים שסוכני חברה ושלטון יראו בהם "נושאים פוליטיים" ויבקשו בכך לסכור את פי האקדמיה ולהשתלט על השיח למטרותיהם. כדי למנוע זאת מוענק החופש האקדמי, ומטרתו היא לאפשר שיח אקדמי חופשי, במיוחד בתחומים אותם רואה השלטון כפוליטיים, או כבלתי לגיטימיים למחקר. אם נקבל את הטענה שמחקר בתחומים שאינם נראים לשלטון, או באופנים שאינם נראים לשלטון,  הוא הטפה פוליטית אסורה, נוכל לסגור את הבאסטה. ידע רב לא נוכל לייצר בתנאים אלה. האקדמיה מייצרת ידע על ידי ייצור שיח חופשי. היא איננה בית חרושת. ובהיעדר שיח חופשי לא נייצר ידע, אלא תעמולה.
אין פירוש הדבר שלחופש האקדמי אין סייגים וגבולות. סייג אחד, פנימי, הוא החובה לומר ולחקור את האמת, לפי מיטב שיקול דעתו של החוקר או המרצה. סייג שני הוא החובה להעמיד אמת זו לביקורת עמיתים ומתחרים באפיקים פומביים וחופשיים. סייג שלישי הוא החובה לשמור על זכויות הזולת, בין כסטודנט, שגם לו/לה יש חופש דיבור, ובין כאזרח, שגופו, סביבתו או תרבותו עלולים להיות מושפעים מהליכי המחקר. כאנשי אקדמיה חובה עלינו לכבד סייגים אלה. אולם לא חלים עלינו סייגים כלשהם ב'איזון פוליטי' או (גרוע מכך) בביטוי 'השקפה ציונית הולמת'. סייגים אלה אינם קבילים באוניברסיטאות חופשיות בחברה דמוקרטית.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

טרקבקים & פינגים

עדיין לא נשלחו טרקבקים ופינגים.

תגובות

חופש דיבור וחופש אקדמי: מתי הם תרתי דסתרי ומתי כבר לא…?

בהתדיינות הקודמת בפורום בעניינו של ד"ר ניב גורדון, עסק הדיון בעיקר בשתי שאלות: א. האם ראוי וסביר להכיר בהתנהלותו של ניב גורדון כאשר הוא מנצל את מעמדו האקדמי ואת ידיעותיו האקדמיות, המסתברות כמובן מאליו מתוך מעמדו האקדמי, בכדי לקרוא לישראלים ולא ישראלים לתמוך בעמדותיו בדיבור ובמעשה עד כדי הטלת חרם על מתנגדים ישירים ועקיפים, פעילים ולא פעילים לדעות אלה? ב. מתי מתקיימים תנאים שבהם ראוי ואף חובה לשמור על חופש אקדמי – החופש לחקור, לבחור את נושא המחקר, לפרסם תוצאות, לשתף פעולה במחקר ולהתפלמס עם חוקרים עמיתים – ומתי מתחילה "חזקת החופש האקדמי" להיות קרדום לחפור בו?
ההסבר הנוכחי של יאני דומה באופיו ובמרכיביו להסבר שנתן גם בסבב הקודם של הדיון. עקביות היא מידה נאה, אבל מה שלא היה מקובל אז, נותר לא מקובל גם עתה, וגם בהקשר לסוגיה הנוכחית – דבריו של שר החינוך.
חופש ביטוי הינו זכותו של אזרח בדמוקרטיה באשר הוא אזרח. מי שמנצל חופש זה כדי להשתלח (גם אם אינו מסית, שאז הוא עובר בפירוש על החוק) בזולתו, צריך לצפות מן הזולת ליחס דומה. עקרון חופש הביטוי מהוא עקרון שוויוני לכל האזרחים בין אם הם אנשי אקדמיה ובין אם לאו. חופש דיבור המנוצל כדי להצר את צעדי הזולת משום שדעותיו אינן "מקובלות" (שגויות, טיפשיות, הרסניות, הזויות וכו' – מחק את המיותר), צריך להניח שהוא צפוי לתגמול או לצעדי נגד, שישתמשו באותו מטבע ובאותם כלים; חסות האקדמיה או חסות הממשלה אינם משנים את אופי המעשה, אלא רק את נוחיות העושים. קריאה לחרם, לחץ על סטודנטים באוניברסיטאות מסויימות בישראל ומחוץ לישראל, פרסומים מגמתיים ו/או חלקיים, שימוש מניפולטיבי בתקשורת ובקשרים אישיים ומקצועיים ועוד – אלה ואחרים משמשים כיום בידי "אנשי אקדמיה" – לא כולם, אבל מיעוט רעשני למדי – לקידום של מטרות פוליטיות שבהן הם מאמינים. אין בין מצב זה לבין חופש אקדמי ולא כלום.
מאז קנו לעצמם במאה ה- 19 רעיונות מודרניסטיים, למן הביהיוויורליזם ועד לפוסט-מודרניזם, מקום של כבוד בעולם האקדמי, הטשטש מאוד הגבול הלגיטימי שבין "חופש אקדמי קלסי – החופש לנהל מחקר מדעי – לבין החופש לנהל מאבק אידיאולוגי במסווה של דיון אקדמי. הבעיה במציאות החדשה נגזרת מהמשקל שניתן במחקר האקדמי לפרשנויות לעומת עובדות אמפיריות וניתוח "אוביקטיבי" שלהן. אין זה מקרה שהמצב במדעי הטבע שונה בעניין זה שוני רב ומהותי ביחס למצב השורר בתחומי החברה והרוח. אין זה מקרה שמדעי החיים נמצאים בעניין זה הדיסציפלינה של מדעי הטבע לבין מדעי הרוח והחברה. ככל שהדיסציפלינה רחוקה יותר ממחקר "אובייקטיבי" ומתירה לעצמה חופש רחב יותר לפרשנות, גדול יותר משקלה של הפרשנות בתוצאות המחקר. הקו נחצה כאשר פרשנות שנבחרה על יסוד "השקפת עולם" הופכת להיות "העמדה האפשרית היחידה" להסבר המימצאים האמפיריים, ועד מהרה הופכת ל"דת חילונית" שתומכיה אינם מגלים סובלנות לשום דעה אחרת, ומוכנים להכריז "מסע צלב" נגד כל הכופרים בעיקר.
העולם האקדמי, בחלקו, לעיתים, אינו משתמש במחקר האקדמי כדי לבחון מציאות ולנסות להתאים לה את ההסבר הסביר או הטוב ביותר (זה המרחיב את בסיס ההבנה והידע במידה הטובה ביותר), אלא מחפש דרכים ל"השקפה נבחרת" סט של עובדות אמפיריות שיקנו לה חיזוק על פני השקפות חלופיות.
העובדה שעמדות מועדפות באקדמיה נשענות כיום לא מעט על "דעת קהל" בעולם האקדמיה (כי רק קהל זה "נחשב"…), מחזקת עוד יותר את הנטיה לראות בקונבנציה אמת מוחלטת (ההיפך ממה שמלמדת אותנו התאוריה היחסותית). הכל יודעים על פי נסיון העבר שאמיתות אלה זמניות ובכל זאת מקנים להם בקנאות רבה אד-הוק עמדות-בכורה מוחלטות.
מחקר אקדמי חייב להתנהל בתוך כללי משחק מוכרים ומוסכמים, אבל חייב להיות חופשי מחסמים מחשבתיים, מעמדות מקובעות, מהעדפות אישיות, פתוח לחלופות ולשינויים, דינמי ומסתגל – לא ביחס לעובדות אלא ביחס לפרוש הניתן להן ולתובנות הנגזרות מהן.
יסוד המחלוקת בשאלת הבדל הגבולות בין החופש האקדמי לבין חופש הפרט האזרחי הוא בשאלה: עד כמה התקרב או מתקרב המחקר האקדמי העכשווי לשיח ציבורי רגיל; עד כמה טושטשו כבר הגבולות בהשפעת האנרכיזם המודרני? ככל שיטושטשו גבולות אלה יותר, יצטמצם הפער בין ייחודו של החופש האקדמי מזה של החופש האזרחי הרגיל. צמצום פער זה משמעותו היא ששופטים את שתי הדיסציפלינות לפי אותן אמות-מידה, הן ביחס למידת הלגיטימיות שלהן, הן ביחס לצורך לבדל אותן בזכויות זו מזו והן ביחס לאמצעים שראוי וסביר להפעיל במאבקים שבהם הן נוטלות חלק.
נראה לי שבסיסמאות לא ניתן עוד לישב את הניגוד שבין חופש אזרחי שווה לכל נפש לבין חופש אקדמי הבא לשרת את צרכי המחקר האקדמי ואותו בלבד, ולא את צרכי האקדמאים בבואם לקדם את עצמם ומחשבותיהם בחברה.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)