בעקבות הויכוחים על סוגיית חופש הביטוי והחופש האקדמי

לאחרונה, הובאו לידיעתנו שני מקרים בהם נטען כי מרצים באקדמיה פוטרו מעבודתם בשל הבעת דעות ימניות. חלק מהמגיבים בבלוג על העצומה שהוגשה לשר החינוך האשימו את הפורום כי הוא יוצא להגנת חופש הדיבור רק כאשר מדובר בחופש להביע דעות שמאליות. להלן מספר הבהרות בעניין זה:

ראשית יודגש, כי העצומה עסקה בעקרון חופש הדיבור והחופש האקדמי, לא בהגנה על בעלי דעה זו או אחרת. סוגיית הקוראים לחרם על ישראל כמקרה של עמדה ספציפית ושנויה במחלוקת נכללה בעצומה רק משום ששר החינוך השתמש בביטוי דעה זו בתור העילה שמצדיקה את נסיונות התערבותו באוניברסיטאות לצורך הענשת מרצים תומכי החרם. עצם כוונתו להתערב הייתה, כזכור, הדבר העיקרי שהעצומה הביעה מחאה נגדו. כל בר-דעת מבין שכאשר דוגלים בחופש ביטוי (או כל עקרון אחר, לצורך העניין) דוגלים בו ביחס לכל המקרים שהעקרון חל עליהם, אך לא כל מקרה פרטי כזה יוביל לארגון עצומה נוספת.

המקרה הראשון שביקשנו לבחון הוא זה של ד"ר לויט, מרצה בדימוס המלמד במעמד של מורה-מן-החוץ, אשר לפי הפרסומים בתקשורת, פוטר מהוראה בבי"ס לרוקחות באוניברסיטת בן גוריון בעקבות דברי הביקורת שהשמיע בקורס לאתיקה רפואית על גידול ילדים במשפחות חד-מיניות ועל נטיות הומוסקסואליות בכלל. נטען כלפי האוניברסיטה שהמרצה פוטר גם בשל היותו בעל דעות ימניות בתחום הפוליטי. חברי פורום מאוניברסיטת בן גוריון העלו את הפרשה הזו לדיון בפורום המקומי מיד אחרי הפרסום הראשון בתקשורת בנסיון לברר אם נפגע בפרשה זו החופש האקדמי של המרצה ובהתאם לכך – להחליט על תגובה. הבירור הזה טרם הסתיים ולכן, בשלב זה, אי אפשר עדיין לסכם את הדברים והדבר ייעשה בהמשך.

המקרה השני דווח בתקשורת לפני מספר ימים. מדובר בד"ר רן ברץ, שפוטר לטענת סטודנטים בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית למרות היותו מורה מוערך, וזאת בשל דעותיו הימניות והעובדה ששימש יועץ לתנועת "אם תרצו" בהכנת המסמך שפרסמה נגד האוניברסיטאות. סטודנטים הקימו קבוצה בפייסבוק למאבק נגד הפיטורים. הבירור שערכנו העלה שבתיאור בתקשורת לא נכללו כמה עובדות חשובות, אשר מלמדות כי הרקע לפרשה שונה בתכלית: ד"ר רן ברץ, שהשלים את הדוקטורט שלו באוניבריסטה העברית בתחום הפילוסופיה היוונית ולימד קורס בנושא זה בחוג לפילוסופיה כמורה מן החוץ, ניגש למכרז של האוניברסיטה למשרת חוקר-מרצה בתקן קבוע בחוג לפילוסופיה. הוא התחרה על המשרה, כמו גם מספר לא מבוטל של מועמדים אחרים, אך לא זכה בה. כידוע, הליכי החיפוש והמינוי של מרצים חדשים באוניברסיטאות הם הליכים מורכבים וקשים. מספר המתמודדים על כל משרה הוא עצום, במיוחד בשנים האחרונות (ועל כך, כידוע, עלינו להודות לממשלות ישראל ובמיוחד לשרי האוצר שעושים בעשור האחרון ימים כלילות בחנק תקציבי של המערכת האקדמית, דבר שהוביל לחיסול אינספור תקנים למרצים חדשים). המרצה החדש שקיבל את התקן התמחה אף הוא בפילוסופיה יוונית וילמד את הקורס בפילוסופיה יוונית בחוג. על רקע זה בלבד התקבלה ההחלטה שד"ר ברץ לא ימשיך ללמד את הקורס הזה. הדבר הוסבר לסטודנטים המוחים במכתב מאת פרופ' דוד הד, מ"מ ראש החוג לפילוסופיה. פרטים נוספים ותשובות לשאלות ולביקורת שהעלו הסטודנטים הוסיף מרצה נוסף בחוג לפילוסופיה, פרופ' דוד אנוך.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

טרקבקים & פינגים

עדיין לא נשלחו טרקבקים ופינגים.

תגובות

נראה לי שתגובתה של איריס מערבבת מין בשאינו מינו – המקרים של ניב גורדון (שבעקבותיו באה הערת שר החינוך ונולדה העצומה אליו), היא צד אחד של המטבע, ושני המקרים הנזכרים כאן – לויט וברץ, הם צד שני של המטבע.
הדרישה לנקוט סנקציות נגד גורדון, שהייתי שותף לה, לא התיחסה לדעותיו אלא למעשיו. בקריאה לחרם איני רואה, כפי שגם הסברתי בשעתו בדיון המקיף בנושא זה שהתנהל (מול איריס, יאני ואחרים)הבעת דעה אלא נקיטת צעד מעשי, המכוון או מוביל לפגיעה באוניברסיטאות בארץ, בעובדיהן ובתלמידיהן. איני רואה שום הצדקה לאפשר לעובד אחת האוניברסיטאות האלה לפעול באופן חופשי, במימון ציבורי, שחלקו משלמים הסטודנטים, נגד מעסיקיו, נגד עמיתיו, נגד תלמידיו ונגד המדינה שמממנת חלק גדול משכרו. דעותיו כבודן במקומן מונח. מותר לו להחזיק בהן ואפילו להשמיע אותן ככאלה. מרגע שהחליט לנקוט יוזמה אופרטיבית להפוך דעות אלה למעשים פוגעים, השיפוט הערכי שלי לגביהן משתנה, והתגובה הראויה למעשה היא סנקציה נגדית.
כך כתבתי לשר החינוך בתגובה לעצומה שנשלחה אליו ע"י הפורום, שאותה, כפי שכתבתי אני שולל בהקשר למקרהו של גורדון.
שני המקרים האחרים עשויים דווקא להצדיק את העצומה, משום שעל פניהם מתעוררת שאלה אם יש בהם פגיעה בחופש הדעה והדיבור. אולם: אני מקבל לפי שעה את ההסבר של איריס בעניינו של לויט, משום שהוא עדין "בבדיקה".
לאחר שקראתי את הסבריהם של פרופ' הד ואנוך בסוגיה זו, עדיין נותרת בעיני פתוחה השאלה, אם המבחן לקבלת מועמד למשרה של מרצה באוניברסיטה נשענת בעיקר או כמעט אך ורק על רמה מחקרית, מדוע בכלל מאפשרים הגשת מועמדות למי שהרקוד האקדמי-מחקרי שלו נמצא עדיין "בחיתוליו"? מה מצפה האוניברסיטה למצוא באמתחתו של מועמד שסיים את הדוקטורט לפני שנה מבחינה מחקרית?! מן הדווחים בעיתונות למדתי שברץ סיים את הדוקטורט בהצטיינות (מה שלא נזכר במכתי שני הפרופסורים או בדבריה של איריס), ואם אכן כך, אזי במסגרת המגבלות של דוקטור "ירוק" הוכיח כבר התחלה טובה… .
אני מעריך שיתרונו של ברץ כמרצה טוב בשלב הנוכחי של הקריירה שלו, צריכה לקבל משקל משמעותי יותר מזה שניתן לדבר עפ"י הסברו של פרופ' הד. בשלב הנוכחי של הקריירה שלו תרומתו זו לאקדמיה משמעותית יותר מתרומתו המחקרית. עם חלוף הזמן, יתהפך גלגל המשקלים, ובצדק ואם ברץ יתפתח אקדמית בהתאם, לא תהיה לו בעיה להמשיך כחוקר ואיש סגל באוניברסיטה. מרצה בשנותיו הראשונות אינו קבוע וניתן לא לחדש את חוזהו לפחות במשך שלוש השנים הראשונות להעסקתו. זו גם יכולה להיות תקופת מבחן סבירה לאיש סגל חדש; מדוע לא לבחון זאת. במכתב ההסבר של פרופ הד מצויין אם הבנתי נכון, שהמועמד שהועדף על ברץ בא ממאוניברסיטה בחו"ל וצוייד על יסוד עבודתו שם ופרסומיו בחוות דעת של מומחים מהשורה הראשונה בעולם לגבי יכולותיו. גם נימוק זה מעורר שאלה או שתיים: א. איך יכול סטודנט ישראלי להתוודע למומחים עולמיים, אם הוא כאן, מוריו מכאן, פועלו כאן והוא רק בראשית הדרך? ב. האם מדינת ישראל והאוניברסיטה אינם יורים לעצמם ברגל כאשר הם משדרים מסר זה לסטודנטים כברץ: לך ללמוד בחוץ, חפש לך מליצי יושר משם, משום שאם תגיע "למבחן בד" מקומי בלי אלה, סיכוייך מזעריים (אנחנו, כאן, בישראל, לא כל כך נחשבים…)

רפי,
לחלק הראשון של תגובתך אמנע מלהתייחס כי העניין לובן שוב ושוב ואין טעם לחזור עליו.
לגבי החלק השני – סוגיית המכרז ושיקולי הבחירה במועמד שלמד בארץ או בחו"ל: הנקודה שאתה מעלה בסוף דבריך (לגבי המסר לסטודנטים שלומדים בארץ) היא נקודה חשובה. כמו כל דבר אחר, זו שאלה של מינון. בעיקרו של דבר, המבחן צריך להיות, חייב להיות, איכות מחקרית (שנבחנת באמצעות מכלול הבטים שיש בכל תיק), והשאלה אם איכות זו הושגה בארץ או בחו"ל כשיקול יחיד לבחירה אין לה מקום. אילו היא הייתה שיקול יחיד, שמכריע כל שיקול אחר, לא היית רואה במערכת האקדמית אנשים שהשיגו את תאריהם בארץ (ויש רבים כאלה), כי גם בשנים הטובות יותר מבחינת תקנים על כל משרה התחרו גם בוגרים מקומיים וגם כאלה שסיימו בחו"ל במקומות מעולים ולא תמיד האחרונים זכו במכרז.
אלא שמה שאנחנו רואים כיום (וכאן אני מדברת על התופעה הכללית, בשום אופן לא על המקרה של ברץ, שאת התיק שלו או של יתר המועמדים אינני מכירה), כתוצאה מהנזקים של קיצוצי התקציב הממושכים, הוא שעל כל משרה מתחרים מועמדים רבים מאד, חלקם כאלה שכבר סיימו שנתיים-שלוש קודם את לימודיהם, עשו פוסט-דוקטורט כזה או אחר, לפעמים בכמה מקומות, פרסמו ופיתחו את מחקריהם. במצב כזה, שוועדות החיפוש מקבלות מספר גדול של תיקים לשיפוט ולא כולם בכל ההירארכיה של קבלת ההחלטות על התיקים מומחים בכל אחד מתתי-התחומים שעומדים על הפרק, סימנים חיצוניים, כגון עצם העובדה שאדם קבל את התואר באוניברסיטה מאד יוקרתית בחו"ל, הופכים הרבה יותר כבדי משקל. יש שיאמרו לך שזה טוב כי כך מקבלים את האיכותיים ביותר. במקרים מסוימים זה גם נכון, כי יש אינדיקציות ברורות נוספות שהמועמד הנבחר לא רק למד פיזית בחו"ל במקום טוב, אלא גם הציג קבלות מהותיות לאיכות מחקרית גבוהה (כפי שכנראה קרה במקרה הנ"ל, דבר שמוסבר היטב בשני המכתבים שצורפו לפוסט).
אבל במקביל, אנחנו עדים לכך שהתחרות הקשה הזו מחזקת גם נטיות קרתניות, כגון הנטיה להשען על סממנים חיצוניים כמו איפה המועמד למד כנתון שלפיו המועמד מדורג אוטומטית גבוה יותר ביחס למועמדים מקומיים. כאן אפשר לראות את העקרון של האחים מרקס, לפיו "אני לא מוכן להיות חבר במועדון שמקבל אנשים כמוני". העקרון הזה גם חוסך התעמקות בתיק ומי שדוגל בהשלטת השוק החופשי על האוניברסיטה הרי רוצה יעילות, לא התעמקות, וזו אכן הנטיה שמתחזקת כאן (שוב – אני מדגישה – בשום אופן דברי אינם מתייחסים ספציפית לדרך ניהול המכרז שבו השתתף ברץ; אין לי שום סיבה לטעון שהוא נוהל כך וכל ההסברים שניתנו מצביעים על כך כי ההפך הוא הנכון). מכל מקום, המגמה הכללית שתיארתי מספקת הזדמנות פז לראות את נזקי הרגולציה של האוצר, בשם זכות הציבור לפקח על האקדמיה (הציבור הזה, הוא כמובן ציבור מאד מוגבל – זה לא אתה או כל אזרח אחר, אלא רק בעלי השררה וההון). לכן, מי שחושב שצריך למצוא דרכים לחזק את איכות לימודי הדוקטורט בארץ כך שהם יתחרו טוב יותר בלימודים מקבילים בחו"ל ויאפשרו לדוקטורנטים מקומיים לזכות במרכזים בזכות, לא בחסד, עליו להבין שהאפשרות לעשות זאת היא בכך שהאוניברסיטאות יקבלו תקציבים מאד משמעותיים (גם כדי לתקן את הנזק המצטבר העצום של קיצוצי העשור האחרון) כך שיוכלו לשלוח דוקטורנטים להשתלמויות וכנסים בחו"ל ועם סיום לימודיהם – לפוסט דוק' בחו"ל. זה מה שיחשוף אותם לקהיליה האקדמית הבינ"ל גם בלי שהם יעשו דוקטורט בחו"ל. ומה שהכי חשוב – יש להחזיר את התקנים שנגזלו ולהוסיף עליהם רבים אחרים.
אם לסכם נקודה זו: החבלות באופיה הישראלי של האקדמיה בישראל כמתחרה שווה בשדה הבינ"ל (והאקדמיה מטבעה היא בינלאומית) מקורן העיקרי הוא המאמץ של הממשלות ושרי האוצר להתערב בהן באמצעים כספיים. כל ההתעסקות בדעותיהם של מרצים אלה ואחרים מספקת בידי הממשלות כלי נוסף, הצדקה להתערבות, בדיוק מאותו סוג שתיארתי לעיל, שרק מחליש עוד יותר את יכולתה להעמיד דוקטורנטים איכותיים.
נקודה נוספת וחשובה שעלתה בדבריך היא השאלה האם לא צריך למנוע מאנשים שאינם בשלים לגשת למכרז, או לחילופין להעדיף מישהו שהוא בגדר "הבטחה לעתיד" כחוקר מפני שהוא למד בארץ, על פני מישהו שכבר מימש את ההבטחה. ובכן – אנחנו מדברים על אנשים בוגרים שכאשר הם ניגשים למכרז עליהם לקחת את הסיכון שהם לא יזכו בו. זו המשמעות של מכרז. המטרה שלו היא שיגיעו כמה שיותר פניות של מי שרואים עצמם מתאימים לתיאור המבוקש במכרז כדי שייבחר הטוב ביותר מבחינת מטרות החיפוש. השאלה אם אדם סיים מוקדם יותר את הדוקטורט והספיק כבר לפרסם או לא – איננה מעניינם של עורכי המכרז. יש מועמדים שעושים את השיקול הזה ואומרים לעצמם: אין לי מה לגשת בשלב זה למכרז – אנסה להתחרות על מלגת פוסט-דוק, אסע לחו"ל, ארחיב את רשימת פרסומי ואחשף לעוד אנשים וגישות בתחום ואז אגש למכרז עם סיכויים יותר טובים. אחרים אומרים לעצמם – אין לי הרבה סיכוי אבל אין לי מה להפסיד מהנסיון, אולי במקרה יתמזל מזלי. כל האפשרויות האלה הן שיקולים לגיטימיים של מי שניגש למכרז. זה לא מחייב את מפרסמי המכרז. וזה גם מה שהיה במקרה שלפנינו. התשובה לשאלתך מה יעשה אדם שסיים דוקטורט רק עכשיו ולכן מישהו אחר קבל את המשרה היא פשוטה יחסית: עליו לנסות להשיג מלגת פוסט-דוק, לנצל את תקופת הפוסט-דוק (שהיא אגב התקופה הכי טובה לחוקרים בכל הקריירה האקדמית שלהם ולכן מאד חבל לוותר עליה ולהכנס ישר למרוץ הבלתי אנושי של דרישות המחקר וההוראה בתקן) כדי להמשיך לחקור ולפרסם ובכך – לשפר את סיכוייו למכרז הבא. זוהי האקדמיה וכך, באמצעות רשת בקרה רחבה ומורכבת של מומחים משלה היא שומרת על איכותה, לא באמצעות רגולציות ובקרות איכות מטעם הממשלה.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)