לכתוב וללמד הכל / מנחם מאוטנר

בשבוע האחרון הגיע (סוף סוף!) הדיון על משמעות החופש האקדמי וגבולותיו לתודעת הציבור. הרקע לכך – לחצים גוברים מצד ארגונים ימניים על ראשי האוניברסיטאות לכלול את עמדותיהם הפוליטיות של חברי הסגל האקדמי בשיקולי ההעסקה והפיטורים שלהם. לחצים אלה חרגו השבוע מתחום השיח הציבורי (למעשה, הם חרגו כבר קודם, אך הדבר התפרסם בתקשורת רק השבוע) והפכו לאיומים בפגיעה בתרומות, איומים שהעביר ארגון "אם תרצו" לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון אם לא תיענה לדרישות ה'טיהור האידיאולוגי' שהציב לה.

להלן מאמר דעה שהתפרסם בעתון "הארץ" (19.8.2010) ובו מציג פרופ' מנחם מאוטנר מאוני' תל אביב עמדה הומניסטית-אוניברסלית ביחס לתנאים הדרושים לקיומו של מחקר אקדמי בעל ערך באוניברסיטאות וביחס לתכנים המופקים באוניברסיטאות:

"המכון לאסטרטגיה ציונית" שלח לנשיאי האוניברסיטאות נייר עמדה הבוחן את מידת הציוניות של הפעילות המתקיימת באוניברסיטאות. להלן נוסח מוצע למכתב תשובה.

נייר העמדה שלכם כתוב מתוך נקודת מוצא שאינה מקובלת עלי, ולפיה מידה התמיכה בציונות היא אמת מידה רלוונטית לפעולת האוניברסיטה. האוניברסיטה אינה שייכת למדינה ולא לתנועה הציונית שיצרה את המדינה; היא שייכת לבני האדם, ולה שלוש מטרות עיקריות: יצירת דעת אקדמית העשויה לגרום לבני האדם העשרה רוחנית והבנה טובה יותר של המצב האנושי; שימור הדעת שנוצרה בעבר; הפצת דעת בין בני אדם.

האוניברסיטה היא מוסד שהמדינה הליברלית צריכה לממן, בלי להתעניין בתכנים שהיא מפיקה במחקר ובהוראה – גם אם התכנים הם לצנינים בעיני ראשי המדינה ואפילו כופרים באושיות היסוד שעליהם קיום המדינה מבוסס. אמת המידה היחידה לתכנים המופקים באוניברסיטה היא אמת מידה הומניסטית: האם התכנים מכוונים לקדם את רווחת בני האדם.

ברצוני לדון בתכנים המופקים באוניברסיטה – שאלה שהיא קשה יותר משאלה אחרת המתעוררת לפעמים בהקשר זה, שאלת הדעות שחברי סגל מביעים כאזרחים.

למאמר המלא…


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

טרקבקים & פינגים

עדיין לא נשלחו טרקבקים ופינגים.

תגובות

קראתי את הדברים של מני מאוטנר, ולא מצאתי בהם אלא חזרה על העמדות הידועות, המערבות פוליטיקה עם מחקר אקדמי וחופש דעות אזרחי עם חופש למחקר אקדמי. על גישות אלא בדיוק יוצאת הביקורת הציבורית אותה משמיעים כיום גופים כ"אם תרצו", "המכון לאסטרטגיה ציונית" ועוד. אני מניח שזו ראשית הדרך, משום שהחד-צדדיות המשתקפת בחלק מהמחלקות של חלק מהאוניברסיטאות מנוגדת לשכל הישר המחפש לפחות מראית-עין של איזון סביר.
אבל יש בדברים גם חידוש: מאוטנר מנסה להפוך את האוניברסיטאות לגופים אקס-טריטוריאליים; לא עוד חופש אקדמי, אלא חופש לעשות כאוות נפשן, במימון הציבור ועל חשבונו. ככל שיגדל האבסורד ה"אידיאולוגי" שבהצגת הדברים, כן יקל לדחותם.
מספר תגובות לנקודות שמעלה מאוטנר בתשובתו:
1. נקודות המוצא אותה הוא מציג לגבי הקשר בין האקדמיה למדינה ובין המדינה לציונות, אינן מקובלות על רוב הציבור ולכן, מותר לשער שידחו על ידו, בין אם בהסכמת מאוטנר ובין אם נגד הסכמתו. האוניברסיטה מוקמת, ממומנת, ומוחזקת ע"י הציבור באמצעות המדינה ועל כן שייכת למדינה. המדינה מעניקה לה את מעמדה ואת סמכויותיה ויכולה גם להטיל מגבלות זכויות וסמכויות אלה, אם האוניברסיטה מפסיקה לקיים את הנחות היסוד שבזכותן קמה. בסכומו של דבר איננו חיים בחלל החיצון אלא במדינה דמוקרטית, ובמדינה כזו החלטות פוליטיות אינן מתקבלות ע"י "חכמי-דור" מטעם עצמם, אלא ע"י נציגות נבחרת ומוסמכת של הציבור; גם האקדמיה כפופה לכך. הקצאת משאבי ציבור למטרות "מתחרות" היא תמיד החלטה פוליטית.
2. האוניברסיטה אינה מיועדת לספק פרנסה נוחה וכר חופשי למשחקים לוגיים של חברי הסגל. היא מיועדת לשרת את צרכי העם והמדינה ובמידת האפשר גם את צרכי האנושות. קביעת הכלים באמצעותם תיטיב האוניברסיטה להוציא זאת לפועל, נותרה בידי מוסדות האוניברסיטה כחלק מהחופש האקדמי. כלים אלה אינם כוללים את הזכות לקרוא תיגר על יסודות קיומה של המדינה. הזכות לשנות את אופיה של המדינה דמוקרטית, היא זכות פוליטית (לא אקדמית) השמורה לכלל האזרחים. אין לאקדמיה בעניין זה שום זכות מיוחדת.
3. אמת המידה היסודית לתכנים המופקים באוניברסיטה היא השירות שתכנים אלה עושים לציבור שבתוכו ובזכותו היא מתקיימת. הומניזם, ליברליזם, פוסט-מודרניזם – כולם מושגים יחסיים הניתנים לפרשנות; אין לפרשנות האוניברסיטאית עדיפות על פרשנויות אחרות, ובוודאי שאין לפרשנות אוניברסיטאית אחת זכויות יתר על פני פרשנויות אוניברסיטאיות אחרות. תפקיד המחקר הוא להצביע על יתרונותיה וחסרונותיה של כל פרשנות, החלטות היישום הן של המדינה, באמצעות נבחרי הציבור.
4. מותר ללמד באוניברסיטה ולכתוב בה דברים רבים ובלבד שתמצא לה דרך לתת ביטוי שלם, הוגן ומאוזן לכל מגוון הדעות המצוי. מותר ללמד באוניברסיטה ולכתוב בה דברים רבים, אולם חובה עליה להבטיח שהבדלי דעות והשקפות אינם יסוד לניהול המוסד, לקביעת סגל העובדים בו ו"לפוליטיזציה" של תוכניות הלימודים והמחקר.
5. השאלה אם אזרחי ישראל הם מטרתה היחידה של מדינת ישראל, או שמטרה זו הוא העם היהודי או שיש לה מטרה אחרת, אינה שאלה אקדמית כי אם שאלה פוליטית. עליה להיות מוכרעת באופן דמוקרטי על ידי ציבור האזרחים במדינה ולא ע"י שום כת נבחרת באוניברסיטה או מחוץ לאוניברסיטה, ובוודאי שלא על ידי גורמים בעלי אינטרסים פוליטיים שמחוץ למדינת ישראל.
6. כפי שלמדנו אצל קון ואחרים, פרדיגמה היא מוסכמה חברתית זמנית של קבוצת העוסקים בנושא ושל כל מי שהסכים לאמץ אותה כהשקפה הטובה ביותר שהוא מכיר על "העולם". קבלתה של פרדיגמה היא וולונטרית. אין כוונה, לא היתה כוונה ולהערכתי גם אין סיבה להעניק לקבוצה כזו או אחרת סמכות לבטל דעות שונות משלה; ובוודאי שאין לאקדמיה זכות לבטל את דעתו של ציבור האזרחים. כל פרדיגמה יכולה וצריכה להנחות את המחקר האקדמי, אך אינה מחייבת בהכרח את העולם החוץ אקדמי שבמסגרתו ועבורו פועלת האוניברסיטה. חובת השכנוע לגבי פרדיגמה זו או אחרת מוטלת על חסידי הדעה, ואינה כוללת את הסמכות לבטל דעות מתחרות.
7. המסקנה המתיחסת לשאלה מה תלמד האוניברסיטה – שגויה. לא קו המחשבה של המכון לאסטרטגיה ציונית הוא שקובע שניתן להכתיב לאוניברסיטה מה "מותר" ומה "אסור", אלא המדינה באמצעות מוסדותיה הנבחרים, המיצגת את הריבון שהוא הציבור. אם יחליט הציבור שהאוניברסיטה אינה התמורה הטובה ביותר להשקעה הגדולה שהוא עושה בה, יוכל להסב השקעה זו לנושאים אחרים. הכרה זו צריכה ללוות את החלטות מוסדות האוניברסיטה תמיד.
8. הדיון בשאלה: מחקר בסיסי או מחקר יישומי, ימיה כימי האוניברסיטאות. התשובה לשאלה זו אינה נמצאת בעולם האקדמי לבדו ויש לה זיקה חזקה לנאמר בסעיף הקודם. על המינון הפרטני בנקודת זמן נתונה מופקדת הנהלת האוניברסיטה כחלק מהחופש האקדמי, ובלבד שהיא שומרת על החוק ועל כללי אתיקה סבירים.
9. עמדתו של מאוטנר בשאלה מהו תפקידה של מדינת ישראל כיום, אינה מעלה ואינה מורידה דבר ביחס לטענות שהושמעו ע"י מבקרי אוניברסיטת באר-שבע. סמכותו בנושא זה אינה אקדמית, אלא אזרחית. כאזרח שווה קולו לקולו של כל אזרח אחר. קביעת יעדה של ישראל הוא החלטה פוליטית, שיש לקבלה בישראל, בכלים הדמוקרטיים המיועדים לכך. אם רוב הציבור סבור שישראל צריכה להמשיך ולדגול באידיאולוגיה הציונית ועל-פיה לנווט את דרכה – כך יהיה. אפשר לנסות ולשכנע את הציבור אחרת, אבל לא בשם החופש האקדמי. אפשר להניח שאם תפריז האוניברסיטה בפעילות זו, או אם תנהג בה אפליה כלפי דעות אחרות, או אם תהפוך את דרך השכנוע באמצעות לימוד והשוואת דעות ועמדות לאילוצים פוליטיים – גלויים או סמויים – תתקל בבקורת ציבורית גוברת ובשאלות לא פשוטות לגבי מה ומי היא מייצגת.
לסכום, אם זו תשובת מאוטנר לטענותיהם של "אם תרצו", "המכון לאסטרטגיה ציונית" ואחרים, אזי יש בהחלט יסוד לטענותיהם ואי-אפשר לדחות אותן בקש; דרושה בדיקה מעמיקה של העניין וטוב יעשו האוניברסיטאות אם יבצעו אותה ביוזמתן, כדי שלא יהיה צורך בבדיקה חיצונית. האוטונומיה האקדמית של האוניברסיטאות אינה חופש לאנרכיה.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)