מכתב תגובה לדוח מא"צ / אמנון רז-קרקוצקין

דוח 'המכון לאסטרטגיה ציונית' שנדון בכל הפוסטים האחרונים ובמספר גדול של כתבות ומאמרי דעה בתקשורת בשבוע האחרון, נשלח במקור כטיוטה (למעשה, המימד הטיוטתי היחיד שלו היה העובדה שלא צורף לו עדיין פרק מסקנות) למספר אנשים, בהם ראשי האוניבסיטאות, מרצים, בעיקר מהחוגים לסוציולוגיה שהואשמו ע"י מחברי הדוח ב'פוסט-ציונות' ואי-אלו האשמות נוספות, וכן מרצים מתחומים נוספים. 

ד"ר אמנון רז-קרקוצקין, שמתמחה בהיסטוריה של עם ישראל ומחשבה יהודית ומרבה לעסוק במחקריו בשאלות של דת וחילון בעם היהודי בעת החדשה, נמנה עם האחרונים. עם קריאת הדוח הוא השיב לשולחי הדוח במכתב ובו תגובתו על הדברים. מצאנו לנכון להעלות לבלוג מכתב זה, למרות שאיננו כתוב כמאמר דעה, משום שיש בו התייחסות מפורטת ומנומקת למכשלות הדוח בהקשר לסוגיות שהדיון התקשורתי עסק בהן יחסית מעט:

                                                                                      ו' אלול תש"ע, 16.8.2010

מר ארבל הנכבד,                                                               
קראתי בעיון את טיוטת המסמך ששלחת אלי. לא ברורות לי מטרותיו, וגם הסיבות שהובילו אתכם לשלוח אותו אלי. אין ספק שחלק מהטענות המועלות בו ראויות להתייחסות ולדיון, גם אם מדובר בטיוטה ראשונית שמכילה בשלב זה אי דיוקים ואי הבנות שדורשות לדעתי עבודה נרחבת. אבל מעבר לכשלים ברי תיקון אלה, הסגנון הבוטה והניסוח מטרידים ביותר, ויוצרים את הרושם שיותר מאשר לקדם דיון ענייני, מטרת המסמך היא להצטרף למסע הדה-לגיטימציה ולמגמה להגביל השמעת דעות, וזאת בניגוד למטרתכם המוצהרת. הסגנון החריף עד כדי הסתה וחוסר ההתייחסות הענייני לטענות שאתם מציגים בהרחבה, הוא בעיני עדות למשבר החמור של התודעה הישראלית. זאת דווקא בזמן שבו ברור שהעמדות הנראות לך מאיימות כל כך הן בעלות השפעה שולית בחברה הישראלית, ומסתבר שרוב הסטודנטים – שאינם מתלוננים על רמת ההשכלה שקיבלו – דווקא פונים, יחד עם החברה הישראלית כולה, לכיוון האחר. בהקשר זה, החרדה משורה מצומצמת של חוקרים שזוכים בשנים האחרונות למעט תשומת לב, הוא סימפטום של חולשה שלכם, ותוצאותיה עלולות להיות מסוכנות. אם פנייתכם מעידה על רצון לליבון השאלות (הגם שלדאבוני נוכחתי לדעת שלעבודתי שלי אין משקל כלשהו), הרי זה מבורך וחשוב. אבל כאמור, לשם כך אני מציע לכם לשקול גישה אחרת וסגנון שונה.
מראש אעיר שטענותיכם על הטיה נראות לי מוגזמות, וביחס למקרים שונים מופרכות לחלוטין. בתחומי הידע שבהם אני עוסק – תולדות ישראל והמחשבה היהודית – אין ספק שההפך הוא הנכון, אבל כך גם לגבי הסוציולוגיה. במקרים אחדים הצגת הדעות שאתם מעלים היא בגדר של הסתה ועלילה ממש (כמו בייחוס – ואף קולקטיבי – של תמיכה בטרור (26), או בטענה של שותפות עם אנטישמים המוצגת דרך טקסט שבו חוקר ישראלי (יפתחאל) מביע את מודעותו לאפשרות שדבריו ישמשו חוגים כאלה!). אני רואה בסגנון של "כתב אישום" ובצורך להשתמש בטענות כאלה עדות למשבר הנ"ל, באופן שמונע את הדיון בנקודות המרכזיות. זאת בפרט כאשר אתם באים לתקוף אינדיבידואלים ולא מגמות.

המסמך מחולק למספר חלקים בעלי אופי שונה זה מזה, והשילוב ביניהם לא לגמרי ברור. החלק הראשון מוקדש לתיאור מה שמכונה "פוסט ציונות" (הכולל לשיטתכם גם כאלה שמסרבים לתגיות אלה). אין צורך לומר שחיבור זה הוא לגיטימי, אם כי לעניות דעתי נדרשת עבודה על מנת להעמיד אותו בסטנדרטים אקדמיים, זאת מעבר לאי ההסכמות שבינינו. חבל שהוא נושא אופי של כתב אישום יותר מאשר של מחקר אקדמי, ושאינכם מהססים להכניס לתוכו עלילות חסרות שחר. הפרדוקס הוא שבהצגת השדה ובניתוחו אתם מסתמכים בעיקר על עבודות של פוסט ציונים, ואף מקבלים את הנחות היסוד של אחדים מהם (הנחות יסוד שאינן מקובלות על רבים) – בין ציונים לפוסט-ציונים. כך גם אתם מאמצים את האבחנה הבוטה בין "מודרניסטים" ו"פרימורדיאלי סטים" בחקר הלאומיות, אבחנה שרק מעטים יקבלו אותה כיום. כמו במקרים אחרים, מתקבל הרושם שהמצע שאתם מציגים בחלק זה תואם את הלך הרוח המחקרי בשנות השמונים והתשעים, בעוד שהוא איננו מתייחס כלל לכיוונים הבולטים במחקר הסוציולוגי העכשווי (כמו בשאלות של דת וחילון), שבודאי מערער על דיכוטומיות פשטניות אלה. לא אתעכב על כך כאן, שכן אני משלים חיבור רחב יחסית הנוגע לעניינים אלה.
עלי לציין שאני שותף לרבות מבין ה"האשמות" שאתם מטיחים במסמך זה, כאילו עצם ההצבעה עליהן היא עדות למשהו: אני מאמין בשוויון אזרחי ולאומי מלא בין יהודים וערבים, בכל הסדר שלא יהיה; חרף מאמצי אני מתקשה לקבל את הגישה שישראל היא "מדינת לאום" (וזאת מעבר לעצם הביקורת על מושג מדינת הלאום); אני סבור שאי אפשר לדבר על הקמתה של מדינת ישראל ללא דיון בנכבה ובשאלת הפליטים. אני סבור שאי אפשר להתעלם מהממד הקולוניאלי של הציונות (גם אם אני מקבל את חריגותה של הציונות בתוך הקשר זה), אני סבור שהדיכוטומיה האוריינטליסטית בין מערב למזרח עומדת בבסיס התודעה הישראלית-ציונית, ויש לה השלכות הן על היחס כלפי ערבים והן בנוגע לדיכוי ולדחיקה של מזרחים.
ולמרות זאת, אני לא חושב שהייתי משתמש באיזה מן הניסוחים שאתם מביאים בחלק זה של החיבור, וסבור שכך הדבר לגבי רבים מהמשתתפים האחרים. זה עניין משמעותי: לשפה יש חשיבות מכרעת, והיא קובעת את משמעותו של הטיעון. אני אמנם מסתייג מהרבה מהטענות המיוחסות – בצדק או שלא בצדק ל"פוסט ציונות" (בדרך כלל אתם מסתמכים כאן בעיקר על חוקר אחד), ועל כך אני מרחיב במקומות אחרים, אבל דומה שגם כך מגמת התיאור שאתם מציעים היא לתקוף ולגנות. למיטב הבנתי, הביקורת (כל אחד בדרכו, ובמגוון רחב של נושאים) מתבצעת מתוך מגמה לחשוף גם אפשרויות אחרות. אין זה כתב אישום, והמטרה איננה גינוי אלא ידע והכרה. אישית אני מסתייג מהמושג "פוסט ציונות" וסבור שאין בו ממש, אני גם בויכוח על נקודות שונות עם חלק ממייצגי הזרם שאתם מכנים "פוסט ציונות." פרדוכסלית, אתם דווקא תורמים להעצמתו.
בנוסף, בדרך כלל גם אינכם טורחים כלל להבהיר מהי העמדה ה"ציונית" שבשמה אתם מדברים, וכלל לא מנסים להפריך את הטענות, כמקובל בעולם המדע. כשאתם כן עושים זאת, באופן בלתי שיטתי, אתם דווקא משתמשים בנתונים תמוהים שאין אף חוקר רציני שמקבל אותם. כך למשל ציון הטענה שמספר הערבים שחיו בארץ בראשית המנדט היה כ-100,000. דווקא טיעונים חזקים יותר של דוברים "ציונים" אינם מופיעים כאן. כך יוצא שאתם בעצמכם מעצימים את הביקורת שכנגדה אתם רוצים לצאת. ואכן, כמו שקורה פעמים רבות, הניסיון לגנות ולהתקיף במקום להתמודד, סופו שהוא מוביל להתפשטות הידע.
חוסר ההתייחסות העניינית בולט בשורה של קטעים של חוקרים אינדיבידואלים שאתם מצטטים שם. חלק מהם נראה גם לי לא משכנע, אבל לצד זאת אתם מצטטים שם קטעים שהפכו ליסודות של החשיבה על ישראל. כך למשל אתם מצטטים בהרחבה את מחקריו של אורן יפתחאל, מבלי שתביאו אפילו טענה אחת כנגדם. האם יש משהו בציטוט זה שאיננו נכון? האם ישראל כן בנתה ולו גם כפר ערבי אחד מאז הקמתה? האם לא הופקעו רוב האדמות? האם לא מופעלת באופן שיטתי מדיניות שמטרתה היא ייהוד ודה-ערביזציה? האם לא גורשו מאות אלפי ערבים – בזמן המלחמה ואחריה, והאם לא הופקעו אדמות? האם לא יושבו מזרחים לאורך הגבול? מדוע אתם סבורים שעצם הבאת ציטוט זה, על ידי מלומד שזכה לשם בינלאומי לא רק על מחקריו על ישראל, מדברת בעד עצמה? כאמור, איש לא טען שאי אפשר להתווכח על הטענות האלה, אבל לא זה מה שאתם עושים כאן, ולצערי לא זה מה שעושים מבקרים אחרים. כדאי לתת את הדעת לעובדה שגם מתנגדיו של יפתחאל (כמו סמי סמוחה, חתן פרס ישראל) אינם שוללים את מרבית ממצאיו, אלא דוחים את המסקנות שלו. למיטב ידיעתי יפתחאל (שאיננו נמנה על המחלקה לסוציולוגיה) מקדיש חלק ניכר משיעוריו להצגת מתנגדים ובעלי גישות אחרות. איש גם לא חייב אף סטודנט ללמוד אצלו, וככל הידוע לי הוא גם לא כפה את עצמו על איש. לי עצמי יש חילוקי דעות עם פרופ' יפתחאל, אבל אלה לא ממעיטים בהערכת עבודתו המקצועית. גם לא ברור לי מדוע בחרתם להשתלח דווקא בו. גם לא הסברתם את העירוב של סוציולוגיה עם גיאוגרפיה, במסמך שבמובהק איננו מכסה תחומי דעת רבים.
בהמשך המסמך אתם מביאים נתונים על הטיה לכאורה במספר המאמרים הפוסט ציונים הנלמדים לעומת מספר המאמרים הציונים. אינני יכול להתייחס לחלק זה. אתם קובעים מיהו פוסט-ציוני ומי איננו פוסט-ציוני, מבלי שתציגו את המאמרים עצמם. אתם אמנם מקטלגים באופן גס חוקרים, אבל בלי להתייחס כלל לתכנים. מסתבר מדבריכם שהדבר תלוי בנושא השיעור. גם אינכם מסבירים מהם השיעורים ה"לא רלוונטיים" בעיניכם, שלכאורה אינם עוסקים בנושאים שמעניינים אתכם, אבל ללא ספק יש להם חלק מרכזי בעיצוב הידע. טענת ההטיה בודאי איננה עומדת במבחן הביקורת אם בוחנים את מכלול מדעי הרוח והחברה (ולא הבהרתם מה תהיה עמדתכם לגבי "הטיה" הפוכה במרבית החוגים), אבל גם ביחס לסוציולוגיה, שם כפי שציינתם היסטורית יש אחיזה למחנה המוגדר בארץ כשמאל (אליו שייכים גם מרבית אלה שאתם מציינים כציונים). גם לא ברור מה המשמעות של ספירת מאמרים. הרי לשיטתכם, די במאמר "ציוני" אחד כדי להפריך את התיאוריה כולה. באופן אישי אני רחוק מלקבל חלוקות אלה של הידע: גם  במחקריי וגם בשיעורים אני נזקק הרבה לחוקרים בעלי גישות שונות, ודומתני שזה המצב במרבית המקרים. זאת למרות שאני שב ומדגיש שבירור הקוריקולום נראה לי משימה חשובה ביותר, ובמסגרת אחרת ראויות טענותיכם לדיון ענייני. זה חשוב בסוציולוגיה כשם שזה חשוב במסלול ללימודי מדינת ישראל ובמחלקה להיסטוריה של עם ישראל.
לבסוף אתם בוחנים שורה של מכוני מחקר, בחלק שבעיני חושף באופן ברור את הפגמים של המסמך כולו. אתם בוחרים להתמקד במספר מרכזים מבלי להתייחס למכלול הפעילות האינטלקטואלית בישראל (ועבודת מכונים, ממילא, משתפת חוקרים מאוניברסיטאות שונות ומהקשרים שונים). אם אקח למשל את מרכז הרצוג, שאותו אני מכיר מקרוב, הרי אין מי שיטען שהתיאור שלכם איננו מסולף: אתם בוחרים לציין שורה של אירועים שנערכו מטעם המרכז, מבלי לציין את כל האירועים שנערכו באותה תקופה ואת המשתתפים בהם (בין היתר, אלופים במיל', פוליטיקאים בעלי גישות שונות, יוצרים הנוגעים לתחומי המרכז וכו'). הצגה כזו היא סילוף, אלא אם כן אתם טוענים שגם כך אסור לקיים אירועים כמו אלה או להזמין את הדוברים. מה גם שכפי שאפילו אתם מציגים, דוברים מהימין הוזמנו לכנסים אלה. מרכז הרצוג הוא מרכז תוסס המשלב דיונים מעמיקים בשאלות פוליטיות עם דיונים אקדמיים ותרבותיים מעמיקים, תוך דגש על דיון בהיסטוריה ובתרבות של יהודי המזרח התיכון בהקשר הכולל. מגמתו המוצהרת היא דחיית דיכוטומיות מקובלות, ומתוך כך הוא הצליח לשלב חוקרים ואישים בעלי גישות שונות. הצבתו ב"ציר הרשע" רק מעידה על חולשת הטענות שלכם, והיא ביטוי להיסטריה.
אשמח להבהיר את עמדותיי המקצועיות לגבי החלק הראשון, ללא קשר לחילוקי הדעות. לפני שאתם פותחים בקמפיין פופוליסטי וחסר אחריות, ולפני שאתם מתחילים לשכנע את עצמכם ברצינות על הסכנה של חבורת תומכי הטרור ומכחישי השואה שהשתלטו על האקדמיה, כדאי אולי שתשקלו כיוון ענייני יותר. גם אם תנצחו במערכה הזו, לא יהיה זה בעיני אלא עדות לחרדה המסוכנת מפני התמודדות עם שאלות היסוד.
בברכה,
אמנון רז-קרקוצקין
אוניברסיטת בן-גוריון


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

עדיין אין תגובות.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)