סייג לחוכמה

ב'כלכליסט' מתאריך 13.9.2010, מפרסמת הדס שפר ראיון עם פרופ' עומר מואב, כלכלן מהאוניברסיטה העברית, חבר 'מרכז שלם', ומי שעד לפני מספר חודשים שימש יועצו הכלכלי של שר האוצר, יובל שטייניץ. גם כעת יצטרכו הקוראים לחפש בנרות חילוקי דעות מהותיים בין שני נושאי דגל מיסחור האקדמיה הללו – שטייניץ ומואב – בנסיון להסביר מדוע האחרון אינו משמש עוד יועצו של הראשון. עמדותיו הניאו-ליברליות של מואב אינן חדשות, אך ראיון זה מדגיש עוד יותר את סגידתו ל'שוק החופשי' כאילו היה מדובר לפחות בסדר קוסמי. למקרא הדברים, עלול הקורא ליפול בפח (שרבים בציבור אכן נופלים בו, מבלי משים) בהניחו כי היות שתחום התמחותו של הדובר הוא כלכלה, דבריו הם בגדר ידע אובייקטיבי שאין עליו עוררין. אך לא נדרשת קריאה ביקורתית במיוחד כדי לגלות כי קביעותיו הנחרצות של מואב ושיפוטיו את מערכת ההשכלה הגבוהה מבוססים על – איך לומר זאת בעדינות – אמיתות למחצה ועובדות שגויות.

כמקובל אצל מאמיני דת ההפרטה, גם הוא תולה את עיקר האחריות למצב האקדמיה באוטונומיה הניהולית של הסגל האקדמי ובשליטה המוחלטת שיש למוסדות ההשכלה הגבוהה בתקציבים הציבוריים שלהן ו'שוכח' להזכיר שמזה שנים אחדות המוסדות להשכלה גבוהה מנוהלים לפי מודל תאגידי, בידי ועדים מנהלים ו"נציגי ציבור", וכי למעשה, רמת השליטה של האוניברסיטאות בניהול הכספים המגיעים מתקציבי הממשלה ירדה בשנים אלה בהתמדה, כתוצאה מהחנק התקציבי שהאוצר השית עליהן (ושאליבא דמואב, לא היה ולא נברא!) והגברת תלותם בתרומות חיצוניות. אבל בכך לא די – מואב גם טוען שהאוניברסיטאות החליטו על דעת עצמן להגדיל את מספר הסטודנטים ואח"כ התלוננו שההשקעה פר סטודנט נמוכה מדי. מעניין. ומה באשר לקיצוץ במספר תקני המרצים  באוניבריסטאות והשפעתו על היחס בין מספר המרצים למספר הסטודנטים? הקיצוץ הזה היה, לדעת מואב, קטן מדי והפתרון שלו – צמצום מספר הסטודנטים. וכן הלאה וכן הלאה – תקצר היריעה מלמנות ולנתח כאן את כל הקביעות נטולות היסוד אך עתירות הרהב ששופעות מן הטקסט הזה. 

נסתפק איפוא בתגובה קצרה אחת שמתייחסת להיבט מסוים בדבריו של מואב. את ההערות להלן על דברי מואב כתב פרופ' יצחק (יאני) נבו מאוניברסיטת בן גוריון (ר"ל) ברשת הפורום הפנימית של אב"ג:

טעותו היסודית של פרופ' מואב היא שהוא איננו מזהה את תפקיד הקהילה האקדמית הרחבה, מרובת התפקידים והמשימות, בייצור, צבירה, פיתוח וביקורת של ידע.

מואב מודד את פעילות הקהילה האקדמית באמת מידה אחת, זו של קידום חזית הידע (אם כי לכך הוא משתמש בדירוגים פופוליסטיים חסרי ערך). לזה הוא קורא "מצוינות", וכל השאר "תת-רמה". אבל ידע מדעי נוצר בקהילה אקדמית, לא על ידי יחידים בלבד, מבריקים ככל שיהיו. ללא קהילה אקדמית תומכת, קולטת, מפרשת ומבקרת, הברקותיהם של העומדים בחזית הידע לא יובנו, לא ייקלטו, לא יצטברו, ובסופו של דבר גם לא יעמדו לביקורת ולא יפותחו הלאה. בקהילה כזאת לא כולם עומדים בחזית הידע, אבל אין פירושו של דבר שעבודתם היא "תת-רמה". עבודה זו היא חיונית לקידום המדעים ויש אמות מידה אחרות לאיכותה ול"מצויינותה". בשל עיוורון זה לתפקיד הקהילה האקדמית, מציע מואב להפקיד ישירות בידי מנגנוני השוק ה"חופשי" את תמרוצם הכלכלי של ה"מצויינים" העומדים בחזית הידע, ולפרק, למעשה, את הקהילה האקדמית ממנגנוניה המקצועיים האוטונומיים. את החשש האמיתי שבשוק "חופשי" מעין זה ייבלעו גם המצויינים-בעיניו לתוך שלטון תאגידים, שיכתיבו להם את "תוצאות" מחקריהם, הוא כנראה אינו נוטה לראות. אבל לתהליך זה יש כבר היום סימנים רבים. הקריקטורה שהוא מצייר של קהילה אקדמית הנשלטת בידי ועדי עובדים מסתירה מעיניו, ונועדה להסתיר מעינינו, אינטרסים חזקים הרבה יותר מאלה של העובדים בשליטה על המחקר המדעי ובהכוונתו לטובת קשרי הון-מדע.

השאלה אם מנגנוניה האוטונומיים של האקדמיה עובדים כיאות היא שאלה רצינית. כולנו מכירים, ואין טעם להכחיש, מקרים של מחקרים לא ראויים, קידומים בעייתיים, תופעות של 'שמור לי ואשמור לך' וכיוצא באלה. אבל הפתרון לכך הוא בחיזוק האוטונומיה האקדמית על מנת שתוכל להפעיל את מנגנוניה המקצועיים באורח אתי, חופשי ונטול מורא, לא בהשתלטות חיצונית, תאגידית או ממשלתית, על מנגנונים מקצועיים אלה, ועל הקהילה האקדמית המקיימת אותם. את הקהילה האקדמית ואת האתיקה המקצועית יש לבנות ולטפח; השתלחויות גסות ומאיימות מן הסוג שמשמיע מואב אינן הדרך לכך.

יאני נבו


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

טרקבקים & פינגים

עדיין לא נשלחו טרקבקים ופינגים.

תגובות

ל"מירי"

כנראה שלא הבנת: אין לי שום עניין בפולמוס, ואין לי עניין לשעשע אנשים או אפילו "לשכנע אותם בעזרת קסמים". יש לי עניין בלהבין דברים ויש לי עניין באנשים שמנסים להבין, ויש לי גם עניין לסייע בידם. אם זה לא מעניין "אותך" או לא משכנע "אותך", חבל.

אם קוראים כלשהם מעוניינים *באמת* לקבל הבהרות על איזה שהוא עניין, אנסה לספק מבוקשם.

עודד

כדי שבכל זאת נפיק משהו מהדיון/קטטה הזו-
אז למדנו משהו על המדיום הזה ועל עידן האינטרנט. למשל, שאם אתה מתכוון לכתוב תגובה כמו זו:
"לטעמי הראיון מלא באמירות שגויות באופן יסודי וחלקן אפילו מהוות "לשון הרע" במשמעותו הפלילית. מכיוון שכך אינני רואה אפשרות לפרט את ביקורתי על הדברים שנאמרו: התקשיתי למצוא אפילו פסקא אחת שכוללת דברים נכונים וראויים."
שלא לומר כמו זו:
"טיבם של נאו-ליברלים חסרי עמוד שדרה מוסרי וערכי (לא נגעתי. כך במקור. חסרי עמוד שדרה מוסרי וערכי!) שהם רצים לכנות את המתנגדים להם 'מתלהמים', 'פוליטיים' או 'דעתניים' וזאת משום שמבחינתם, ההתייחסות לאפשרות שאיכות השירות החברתי, במקרה שלנו, ההשכלה הגבוהה, מתדרדרת עם 'התייעלות' תקצובו, היא לא רלוונטית. מה שמעניין אותם זה קריטריונים כמותיים להם הם קוראים מצויינות. אדון עומר מואב, אנא שים ליבך לאפשרות שטיעוניך אחד אחרי השני, באים לסלק מתוך האוניברסיטאות את מצוייניה של המערכת המקומית ולהחליפם במצוייניה של המערכת האמריקאית… דבר אחד ברור: טובתם של חוקרים מקומיים אינה עומדת לנגד עיניך"

התכבד והיה מוכן לגבות טענות כאלה היטב. אבל ממש ממש היטב. בפרופורציה לעוצמת ההאשמות. לא בסיפורים על היחס בין תיאוריה ונתונים, אלא בנתונים משלך. לא בטענות שהנתונים של הצד השני הם בעצם כולם מבוססים על השקפת עולם ואינם אובייקטיבים – אלא בעובדות המתיישבות עם השקפת העולם שלך. כזכור – הבנו היטב את טענתך (ואני אישית עוד לא משוכנע שהיא שגויה) – האוצר אשם בכל, דרך איומים ודרך מחנק תקציבי. פשוט לא הבנו על מה אתה סומך את הטיעון. ואם אין לך זמן או רצון לעשות זאת, או שאתה חושב שפורום כזה הוא לא המקום, סייג לחוכמה…

ואולי זה טוב. אולי טוב שימיהם של המעגלים האינטלקטואלים הסגורים (של כל המחנות) שבהם כל טיעון מהכיוון הנכון זוכה מיד להנהון, במקום לביקורת, עוברים מן העולם.

וכמובן – אשמח לקרוא הסברים מפורטים יותר וניירות עמדה שיתפרסמו באתר הזה, או בכל במה אחרת.

לאסף,

בתגובתך לעודד ציינת שהדברים מכוונים בעצם אלי ולכן אני חשה חובה לענות:

ראשית, אני מצטערת אם אכזבתי אותך. אני לא יודעת כמה מאות שעות השקעתי כבר בפרויקט הזה (שהוא, אגב, פרויקט קבוצתי – זה שטכנית אני מעלה את הפוסטים לבלוג לא אומר שזה עניין פרטי שלי; אך את הביקורת שלך על חלקי בדברים אני לא רוצה להשאיר ללא מענה). אך אני יכולה לומר לך שאני, לפחות, לא מסוגלת לשלוף נתונים מהשרוול. כל המעורבים בפעילות של הפורום, ואני ביניהם, הם מרצים וסטודנטים שהנושאים הללו חשובים להם מאד, אך אינם בתחומי התמחותם המקצועית והם מקיימים את הפעילות הזו לחלוטין על חשבון זמנם הפרטי – משתדלים לקרוא את הפרסומים השונים, ללמוד אותם ולנתחם, להפיק מהם תובנות ולהביאן לידיעת עמיתיהם במערכת האקדמית ועד כמה שאפשר (וזה מאד לא קל) – לקדמן גם בשיח הציבורי הרחב יותר.

מבחינתי – וזו נקודה חשובה במענה לביקורת שלך ושל אחרים – המסגרת הרלבנטית להתייחסות איננה פוסט יחיד אלא הבלוג בכללותו. אני חושבת שבלוג שיש בו לא מעט דיונים וניתוחים בנושאי משבר ההשכלה הגבוהה, כולל קישורים לכתבות, מאמרים ודוחות עם נתונים, הוא המאגר הרלבנטי. לצפות לכך שמול ראיון בסדר הגודל של זה שנערך עם מואב, פוסט בודד ינתח את כל הטיעונים, יפרק ויראה את כל הנתונים החלקיים או אלה שמשוקעים בתוך פרשנות מטעה, ולטעון שאחרת הוא לא עושה את עבודתו נאמנה, או שאין לנו זכות להשמיע ביקורת בתנאים אלה – זו לדעתי ביקורת לא רצינית. וכשהביקורת מגיעה מצד מי שחי בבלוגוספירה ומכיר את אופי הדיונים בה ואת הקצב שלהם, כמו הבלוגר שאליו התייחסת, שמתיימר להציג ולאפיין את הדיונים של אנשי אקדמיה על סמך תמונה חלקית ומגחיכה של הדיון כאן – זו גם ביקורת לא הוגנת.

אולם אין טעם להתלונן על כך – אלה חוקי הג'ונגל הוירטואלי ומי שרוצה לפעול ולהשפיע חייב לחיות עם זה ולספוג גם את מטחי הנאצות הנלווים. שכן בג'ונגל הזה כל אחד יכול להעלות מה שבא לו, ולסמוך על זה שבקצב הדברים ורמת ההעמקה של הטוקבקיסט המצוי, אף אחד לא יטרח לקרוא את המכלול הרלבנטי של הראיון+ הפוסט+מלוא התגובות (שלא לדבר על דפדוף קל ברחבי הבלוג, כדי לעמוד על טיבו) ולהסיק בעצמו מסקנות איפה ההתלהמות והיכן המניפולציה. זה תמיד נחמד שיש מי שמגיש לך את המסקנות, בעיקר כשהן מאשרות את מה שממילא אתה רוצה לחשוב.

עכשיו – לנקודה ביחס לנתוני ההשקעה בהשכלה הגבוהה בישראל, נתונים שמואב הזכיר בראיון ושאני התייחסתי אליהם כדוגמה בלבד להמחשת בעיית ה"נתונים" שמנצחים כל דיון טקסטואלי. עודד הבהיר את הבעיה יפה, יותר מפעם אחת בתגובותיו: נתונים הם רק חלק מהתמונה וגם כאשר הם מוצגים כאילו הם "מדברים בשם עצמם" – הם כרוכים בפרשנות. שום נתון אינו מדבר בעד עצמו. מי שהביא את הנתון מדבר ודבריו הם פרשנות גם כאשר (ולפעמים – בעיקר כאשר) דבריו כוללים נתונים בלבד. אם הנתון מוצג כך, ללא הסבר וניתוח וללא הקשר, מישהו בחר להציגו כך, או עשה זאת מבלי משים. לכן יש צורך בדיון, ולכן, לדעתי, הטענה שנתונים הם יותר מדויקים ופחות מניפולטיביים – היא טענה מופרכת. אני אף טוענת שההפך הוא הנכון. סכנת המניפולציה בנתונים גדולה יותר, בשל היוקרה המיוחסת להם (מכך אין להבין שאני טוענת שנתונים הם עניין מיותר – בשום אופן לא). רוב האנשים אינם יודעים איך להסתכל על נתונים באופן ביקורתי, אך הם תמיד נראים להם כמשהו אמין וסמכותי (אפשר להסביר איך קרה שנתונים ומספרים וחישובים סטטיסטיים קנו לעצמם מעמד כה חזק בתודעה שלנו; כמו לכל דבר גם לתהליך הזה יש היסטוריה, אך אני בכל זאת מרשה לעצמי לדחות את הניתוח ההיסטורי הזה – שבו דווקא אני מרגישה הרבה יותר נוח מקצועית – לפעם אחרת). מכל מקום – בעניין מידת הזניחות של ייצוא הדוקטורנטים הישראלים והשפעתה על הנתונים המשווים בתחום זה – נדמה לי שאם בכל זאת רוצים לראות ניתוח מבוסס-נתונים שמטפל בסוגיה זו (מזווית קצת אחרת) אפשר להציץ במאמרו של פרופ' דן בן-דוד על בריחת המוחות שהעלינו בזמנו (או הפנינו אליו באחד הפוסטים – ותסלח לי אם לא אשלוף עכשיו את הקישור ההוא, אלא פשוט אפנה ישירות למאמר).
http://www.publiceducation.org.il/wp-content/uploads/2010/09/Dan-Ben-David-Jan-21-2008-Brain-Drained.pdf

אני מניחה שההערות שלך בסוף התגובה, בעניין אנשים שמוקפים רק בבעלי דעות דומות להם ולא רגילים להתווכח בלי דמוניזציה עם בעלי דעות שונות, אך מבוססות – אף הן מכוונות אלי או אולי גם אל חבריי לפורום (או שכאן אני טועה?). מכל מקום, אני מרגישה שאני מפיקה לקחים רבים מהדיונים וההתמודדות עם התגובות בבלוג בעניין דרכים לנהל דיון מול בעלי דעות שונות משלי. לא אטען שאף פעם לא השתמשתי בסגנון שהיה אפשר לוותר עליו. ודאי שלא. אך כפי שאני מבינה את המדיום הזה – זהו מדיום לדיון חופשי, לא לשיחה מנומסת ומדודה מהסוג שיש לנהל בקבלת פנים אצל מלכת אנגליה. גם במדיום הזה יש למידת החופש של הדיון, כמו לכל דבר, גבולות מסוימים שדי קשה להגדירם במדויק. אך חלק מהדינמיקה היא באופי הדיאלוגי, שכולל גם ביטויים לא פרלמנטריים, כשאת התיקונים עושים "תוך כדי הליכה". אם תקרא את רצף התגובות בפוסט הזה, למשל, אין לי ספק שתוכל להבחין בתנודות הרבות באינטונציה, באופי המידע וההתייחסות לבני פלוגתא, ברמת הסרקזם ועוד ועוד. כשלעצמי, אני לא מוצאת עניין בעריכת ניתוח של הרטוריקה של הדיון (ודאי לא ניתוח נלעג שמשתמש בכל הטכניקות שהוא פוסל אצל אחרים, כמו זה שנזכר לעיל) על משבר האקדמיה. יותר חשוב בעיני לדבר על המשבר עצמו.

אסתפק בדברים אלה,
איריס

"אני מניחה שההערות שלך בסוף התגובה, בעניין אנשים שמוקפים רק בבעלי דעות דומות להם ולא רגילים להתווכח בלי דמוניזציה עם בעלי דעות שונות, אך מבוססות – אף הן מכוונות אלי או אולי גם אל חבריי לפורום"
דווקא לא. זו תופעה שבהחלט קיימת בכל הספקטרום הפוליטי.

ותודה על הדברים.

לאסף. כפי שכבר הסברתי בתגובות קודמות, העיקר בתגובה הראשונה שלי לא היתה התייחסות אל דברי הראיון עם מואב (דבר שהכרזתי במפורש שאני נמנע מלעשותו) אלא הצגה בראשי פרקים של עמדה שונה בתכלית של שורש המשבר באקדמיה והדרך ליציאה ממנו. עם כל הכבוד לכל נושא אחר (ובפרט להגנה על שמם הטוב של מוסדות ויחידים), הנושא שהצגתי נראה לי חשוב יותר עשרת מונים.

הפתיחה שהתייחסה לראיון (ונזהרה מאוד שלא להתייחס לעומר מואב עצמו מתוך מודעות לפער האפשרי בין מה שמופיע בראיון עיתונאי לבין עמדותיו הנקיות של אדם) נראתה לי מחויבת כהסבר מינימלי (לקוראים): ז"א יש פוסט על ראיון ממנו עולות עמדות מסוימות ואני חושב שאין טעם להכנס לדיון פרטני עם עמדות שלא הוצגו באופן מלא (שהרי זה ראיון!) וחושב שיש טעם להציג בבירור עמדות מנוגדות ששורשן בנקודות התחלה שונות בתכלית, וכל זאת במסגרת פוסט קצר ולא מאמר מלומד.

עודד

י"ב כותב:

מה לדעתכם היה קורה אם במאמרו על בריחת המוחות, דן בן-דוד היה מחליף כלכלנים ומדעני מחשב ב"שיפוצניקים" וב"מעבירי דירות"? השערתי היא שהיינו רואים תמונה דומה לזו שהראה במאמרו.

זהו אתגר לדן בן-דוד: נא הראה לנו, דן, את התמונה המקבילה ב"שיפוצניקים" וב"מעבירי דירות". עד אז, הנתונים שאספת בעמל רב אינם מלמדים שיש להשתדל להחזיר את עודף המוחות לישראל יותר משיש להשתדל להחזיר אליה את עודף ה"שיפוצניקים" ו"מעבירי הדירות."

לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הגרו מישראל כ-10% מאוכלוסיה, בעיקר לארה"ב. האם יש מדינה מתקדמת אחרת בעולם המשתווה לכך?

אם ננרמל את ממצאי בן-דוד לאחוז המהגרים הכללי לארה"ב מתוך אוכלוסיות המדינות ש-בן-דוד בדק, אני משער שנראה שהם יהיו הרבה פחות דרמטיים, אם בכלל.

בנוסף, הניסיון היהודי בגולה לימד שהצטיינות אקדמית הינה סולם יציב בטיפוס במעלה החברות המארחות. לכן גם גדולה יצוגיות היהודים האמריקאים באקדמיה האמריקאית מעבר לכל פרופורציה. נראה שתובנה זו השתרשה בתרבות היהודית; גם בישראל, מתוך אינרציה תרבותית, אע"פ שבה אין חברה לא-יהודית מארחת. לכן, ישראל ממשיכה לייצר עודפים גדולים של אקדמאים.

לכן אני משער, שאם דן בן-דוד היה חוזר על מחקרו ומחליף אקדמאים מהגרים (דור ראשון) בארה"ב באקדמאים שהם צאצאי מהגרים מן המדינות השונות, היה מקבל תמונה דומה: אחוז גבוה מאד של צאצאי מהגרים יהודים במחלקות אקדמיות מעולות ביחס לצאצאי מהגרים לא-יהודים מן הארצות השונות.

רלוונטי לאמור לעיל הינו מאמרי ב-TheMarker: "לא בריחת מוחות, אלא עודף מוחות"
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=974560

קונסיסטנטית עם האמור, להלן קטע שהושמט מן המאמר הנזכר כדי להביאו לאורך הרצוי:

"‬ישראל מוציאה יותר מדי על מדע‏," ‬כך אבחן הסוציולוג והיסטוריון המדע הנודע‏, ‬דרק דה-סולה פרייס‏, ‬עוד ב‏-‬1967‏ ‬כאשר הראה שישראל הכשירה אז מדענים חדשים בקצב עצום ביחס לתוצר שלה‏; ‬פי כמה יותר משאר מדינות העולם‏, ‬פי חמישים‏(!) ‬מבלגיה באותו זמן‏, ‬למשל‏.

‬ראו
http://dl.dropbox.com/u/6035551/PublicEducation/Ziman%20left.pdf
(שימו לב שהצירים מוצגים לוגריתמית.)

נ.ב: השאלות שאני שואל את עצמי ביחס לכל ההתנצחיות האלו הינן:
1. האם אני למד משהו מהן?
2. האם המתדיינים האחרים לומדים משהו? והאם יש להם בכלל רצון *כן* ללמוד?
3. האם קוראים אחרים לומדים משהו?

אינני מתכוון כלל להעליב, אבל התשובה שלי לכל השאלות הללו הינה שלילית, ותשובה זאת היא הבסיס ליחס שלי להתדיינות הזאת.

למותר לציין שבאותם מקרים שהתשובה לאחת מן השאלות הנ"ל היא (לדעתי) חיובית אני שמח להשתתף.

עודד

נ.ב.: ואיזה נתונים עובדתיים אפשר להציג ע"מ לתמוך בתשובות שהצגתי לעיל? (זאת שאלה רטורית…)

סיפור מעשה אמיתי שאינו קשור כלל לנושא הדיון, (או שכן…).

לפני כ-15 סבלה בתי הבכורה מסדרת דלקות אוזניים. הרופאים המליצו על ניתתוח "כפתורים", אך רופא הומיאופט אחד שרעייתי התייעצה עמו המליץ לה להימנע מהניתוח בטענה שהוא עתיר סיכונים. במקום זאת הוא הציע לה טיפול הומיאופטי (לא, ממש לא בחינם. מה פתאום?).

התייעצנו בבית, ואני ממש לא הייתי נלהב לנסות את ההומיאופטיה על בתי, כאשר הרפואה הקונבנציונאלית מציעה פתרון שנוסה והוכח אלפי פעמים (לפחות). רעייתי חזרה אל אותו הומאופט שטרח והתקשר אליי באותו ערב. להלן קטעים מפרוטוקול השיחה כפי שנשתמרו בזכרוני:

הומיאופט: אני ממליץ לא לעשות את הניתוח. הוא עלול לגרום לסיבוכים ולהשפעות קשות. להומיאופטיה יש טיפול יעיל מאוד, בטוח וללא כל תופעות לוואי.

אני: האם יש לך נתונים על אחוזי ההצלחה של הטיפול ההומיאופטי.

הומיאופט: עזוב, באמת. שאלה לא אינטליגנטית.

אני: מה לעשות והבורא לא חנן אותי באינטליגנציה. ובכל זאת, אולי יש לך תשובה אינטליגנטית לשאלתי הבלתי אינטליגנטית?

הומיאופט: עזוב, זו באמת שאלה שטותית. כל הסטטיסטיקות שקר. מה אתה מאמין לסטטיסטיקות של הרופאים? הכל שקרים ואינטרסים.

אני: אבל אתה בוודאי איש אמת, אז אולי תוכל לתת לי סטטיסטיקות לא שקריות על אחוזי ההצלחה של הטיפול שלך.

הומיאופט: עזוב, זה שטויות. שאלה ממש לא אינטליגנטית. אני מתפלא עליך. שמעתי מאשתך שאתה מרצה באוניברסיטה. התקשרתי רק משום שריחמתי על הבת המסכנה שלך שתסבול לשווא בניתוח מיותר.

אני: טוב, נניח שהשתכנעתי. מה הפרוצדורה אצלך?

הומיאופט: יש לי טיפול הומיאופטי שנמשך כמה שבועות. אבל לצערי זה לא יתחיל מיד כי מחר אני טס לחו"ל. אחזור רק בעוד חודשיים.

אני: ואין סכנה בהשארת המצב כך לעוד חודשיים?

הומיאופט: לא משמעותי. לכל היותר היא תאבד כמה אחוזי שמיעה, פחות ממה שמאבדים בתהליך ההזדקנות.

זה כבר היה יותר מדי בשבילי. הודיתי להומיאופט על דאגתו הכנה לבריאותה של בתי וסיימתי את השיחה. בתי עברה את הניתוח הקונבנציואלי בהצלחה, ובלי שום סטטיסטיקה (שהרי כולן שקריות) מאז ועד היום (טפו טפו) לא סבלה ולו מדלקת אזניים אחת. גם שמיעתה מצוינת. (בעצם, לפי מה שגיליתי ב-MP4 שלה הטעם המוסיקאלי כן נפגע…).

אבל מה הקשר של כל זה לכל הדיון לעיל? נו, באמת. הרי ההומיאופט כבר אבחן אותי כבלתי אינטליגנטי…

למרדכי שלום ושתי הערות.

1.נראה לי שאין כאן בעית של מנת משכל (אינטליגנציה) נתונה, אלא בעיה של רצון. ז"א האם מדובר ברצון להבין וללמוד או ברצון להתנצח ולהעליב.

2. כפי שכבר נאמר מספר פעמים, ישנם נתוני בסיס שאין טעם לחזור עליהם — אבל אם אתה מתעקש אני מפנה אותך, למשל, לפסקאות 3-4 בדברי הפתיחה של דו"ח שוחט, וישנה פרשנות. ואידך זיל גמור, אבל שוב בכפוף לסעיף (1) לעיל).

עודד

להלן הטקסט של שתי הפסקאות (מתוך דברי הפתיחה לדו"ח שוחט) אשר אליהן התייחסתי. שימו לב שלמרות שפסקאות אלו רוויות בעובדות (אשר מובאות בהרחבה ופירוט בגוף הדו"ח), הרי ששאלת הפרשנות נותרת פתוחה: האם יש קשר בין העובדות המתוארות בשתי הפסקאות? האם הקשר הזה אינו קשר סיבתי, בו הפיסקה השניה היא הסיבה לראשונה? האם כך סבורים כל (או רוב החתומים על הדו"ח)? ואם כך, מדוע הובאו הפסקאות בסדר הפוך לסיבתי?

[הפיסקה הראשונה: שלישית בדברי הפתיחה]
"אולם בשנים האחרונות המערכת נתונה במצב קשה ביותר, וזאת להערכת כל הגורמים השותפים לניהול מערכת ההשכלה הגבוהה, כמו גם צרכני ההשכלה הגבוהה – הסטודנטים. גילם הממוצע של חברי הסגל עלה, ואילו קליטת אנשי סגל חדשים ואיכותיים פחתה במאות תקנים. מספר חברי הסגל ירד איפוא במידה ניכרת, ובהתאם לכך גם היחס המספרי מורה-תלמיד. תשתיות המחקר, ההוראה, המעבדות והספריות נשחקו עד מאד. ההקצבות למחקר לא גדלו. דאגה רבה, אמתית ועמוקה הייתה מנת חלקם של ראשי המוסדות, של הסגל ואף של הסטודנטים, אשר חשו היטב את עוצמת המשבר."

[ואילו הפיסקה הבאה אחריה:]
"משנת 2001 ועד היום ירד התקצוב לסטודנט בשיעור של כ- 20%, וזאת בד בבד עם הגידול במספר הלומדים ובהוצאות קבועות רבות כגון פנסיה, ארנונות, הוצאות ביטחון וכו'. כאמור, לא חל גידול תקציבי מתאים, ונוספה לכך שחיקת התקבולים משכר לימוד, זאת בעקבות החלטות ועדת וינוגרד משנת 2000."

יודגש שאינני מקבל את הניתוחים הפרשניים השונים שמוצגים בדו"ח עצמו ובאופן דומה אינני מקבל את רוב ההמלצות. אבל הויכוח איננו על עובדות יסוד שידועות לכל ובפרט היו מוסכמות על כל השותפים לדו"ח (למרות שפרשנותם לעובדות אלו שונה הדדית), אלא על הפרשנות (ז"א על המובן של עובדות יסוד והקשר ביניהן).

איריס,

הרבה דברים מקוממים בתגובה שלך. אבל בראש ובראשונה האורך. מדוע צריך מעל 800 מילים (שני טורי דעות בעיתון!) בשביל מה שאמרת? יש משהו מזלזל בקוראים בכתיבה ארוכה שכזו.

אחר כך אי הדיוקים הקטנים והמיותרים במסגרת התירוצים לחוסר המקצועיות בתגובה. אפילו כשאת כותבת "פעילות הזו לחלוטין על חשבון זמנם הפרטי" ומתייחסת גם לעצמך ולעמיתייך חברי הסגל, אז לא ממש ברור למה הכוונה. אני למשל כותב עכשיו במשרד בשעות "העבודה" אז באיזה מובן זה "על חשבון זמני הפרטי" או שאת וחברייך לפורום מקפידים להגיב שלא בזמן העבודה?

ויותר רציני, הרטוריקה שלך (בעקבות עודד) על פרשנות לנתונים אינה רלוונטית, ומתחמקת מוויכוח עם הטענות. יעקב ברגמן ואני מעלים טענות על הבעיות במערכת ההשכלה הגבוהה ועל דרכים לפתרון הבעיות, ומראים שהנתונים עקביים עם הפרשנות שלנו. את, לעומת זאת, פוסלת את טענותינו במלל נטול עובדות, בתיוג מטופש ושגוי ("ניאו-ליברל" "דת ההפרטה"), ובאיזה פלפול תמוה ומטיף על האופן בו ראוי להתדיין ולהישען על נתונים.

עומר

עודד ואיריס (ושאר הפעילים באתר), כדי להיות יותר קונסטרוקטיבי, העלתי על הכתב רשימה של דברים שאשמח לקרוא אודותם באתר הזה. פשוט רשימה של דברים של מישהו שכרגע דעתו בנושא לא מאוד מגובשת, והוא היה שמח לראות את טיעוני הצד שלכם. אני מבין ומסכים שהתנצחות תגובות כזו היא אולי לא המקום. הרשימה כוללת דברים שלאחר שיטוט די ממושך באתר, לא מצאתי להם תשובות. אם יש כאלו ופספסתי אותם – אשמח לקבל לינקים, אם אין – אשמח לקרוא כשיהיו. 

1. מה בדיוק האוצר עשה למעט אי הגדלת התקציבים בקצב הרצוי? אני מבין שהוא איים במפורש או במובלע, אבל מה הוא דרש שייעשה תחת האיום הזה? מה נעשה? איך זה משפיע לרעה?

2. מה היא התנהלות תאגידית? חוץ מזה שזה שם מפחיד ו"הו לא, הם ינהלו את האוניברסיטה למטרות רווח קצר טווח" איך היא מתבטאת? מה הנזק שהיא עושה? מה הנזק שכבר נעשה? אילו החלטות אתם מייחסים להתנהלות התאגידית? מדוע הן רעות? קונקרטית – מה אנשים עושים אחרת תחת ההתנהלות הזו לעומת ההתנהלות הקודמת?

3. כיצד הקיצוץ פגע בתפוקה של החוקרים הקיימים? אני מבין כיצד הוא פגע בתלמידים. אני מבין כיצד הוא עצר קליטת חוקרים חדשים. אבל איך הוא השפיע על החוקרים הקיימים לרעה? ולמה שהוא יגרום לתופעת ספירת המאמרים?

4. השוואה בינלאומית. בפרט, אולי זו קריאה לא מדויקת את הטענות שלכם, אבל נראה שלפיהן מערכת ההשכלה הגבוהה האמריקאית צריכה להיות בפשיטת רגל מוחלטת מבחינת איכות המחקר. אינני בטוח שזה המצב.

5. לב העניין. זה עולה בהקשרים שונים (צבא, רכבת ישראל, איפה לא). המערכת שמבקרת את עצמה טוענת, בצדק, שאנשיה הם המומחים שמבינים יותר מכל אחד אחר את צרכי המערכת. שזו מערכת מורכבת ועדינה, ושידה הגסה של מעורבות חיצונית תגרום נזק בלתי הפיך. מאידך, כמובן, שאנשי המערכת גם עלולים להיות נגועים בניגוד עניינים קשה, בעיקר אם תוספת כסף איננה הצעד היחיד הדרוש. (למעשה, נראה שבכל מערכת כזו אנשי המערכת נוטים להגיד שהכל על הכיפאק, רק אם יהיה עוד קצת כסף, ויעזבו אותם לנפשם, הכל יהיה מעולה). ברוב המקומות שטיעון כזה עולה מגיעים לפשרה מסוימת, שמנסה לשקול את שני הטיעונים זה כנגד זה. על פניו, יש ראיות לא מעטות לכך שניגוד עיניינים כזה באוניברסיטאות קיים, ופוגע בקיום מערכת חזקה של בקרת איכות. למה באקדמיה אין שום מקום לפשרה?

6. נתונים נתונים נתונים. בלי שיעורים ב"אל תאמין לכל מה שכתוב בעיתון/ כל מה שהמבוטא במספרים" למתחילים. באמת. זה לא מכבד את הקורא. אנחנו יודעים שלאנשים יש גישה שאיתה הם ניגשים לחומר. אנחנו יודעים שאפשר לתפלל (עברי דבר עברית. מניפולציה=תפלול) נתונים. ולכן אנחנו אמונים על קריאה ביקרותית. אם פיספסנו משהו – הראו לנו. אם יש משהו שהנתונים מעוותים – חישפו אותו. אל תגידו לנו סתם שנתונים יכולים לעוות את האמת. אנחנו יודעים את זה.

7. תשובה מפורטת ועניינית לטענות הקשות מאוד שמעלה י"ב במכתב הפתוח על הרקטורים. למשל, אני מאמין שהציטוטים שם אולי הוצאו מהקשרם – באתר כזה הייתי שמח לגלות מה בדיוק נאמר בהקשרו. ההאשמות שם כלפי המל"ג והות"ת ויחסן לביקורת איכות הן קשות מאוד, קונקרטיות מאוד, ועל פניו מבוססות. אם הן אינן – האירו את עיני.

שוב, אני מקבל את זה שהתנצחות תגוביות זו לא צורה לנהל דיון. הרשימה הזו בסך הכל מבטאת מה היה מעניין אותי לקרוא בעתיד באתר כזה.

נ.ב. אפורופו קריאה ביקורתית בנתונים. קראתי את דן בן דוד. התופעה של זליגת המוחות היא בוודאי משמעותית. אבל אין שום סיכוי שהיא משנה משמעותית את המספרים בנוגע להשקעה בהשכלה גבוהה. מדובר לכל היותר בכמה מאות, אולי אולי בהגזמה כמה אלפים על פני העשורים האחרונים. שלא לדבר על זה שארה"ב מממנת את הדוקטורט של חלק גדול מאוד מהחוקרים בארץ (ובעולם). ככה שאני חוזר על אמירתי הקודמת – במידה שהתופעה (החשובה כשלצעמה) משפיעה על נתוני ההשקעה לנפש, מדובר בהשפעה זניחה לחלוטין.

אסף,
תודה, זו אכן רשימת שאלות ראויה. חלק לא מבוטל מהסוגיות שאתה מעלה טופלו בפוסטים שונים, אך בהחלט יש מקום לעבור על הרשימה ולעשות סדר, ובעניינים שלא טופלו קודם לכן – לעדכן. זה יקח קצת זמן.
דבר אחד אני רוצה להדגיש במסגרת תגובה קצרה זו – הפורום השמיע ומשמיע לא פעם ביקורת חריפה על התנהלות נשיאי אוניברסיטאות, רקטורים, ארגוני סגל – הכל לפי העניין. העובדה שאנחנו תומכים באוטונומיה של האקדמיה, אין להבין אותה כאילו אנחנו חושבים שזו מסגרת נטולת בעיות וסתירות פנימיות או שבעבר (מהאוטונומיה הזו, כאמור, נשאר כבר מעט מאד) לא היו בחסותה עיוותים כאלה ואחרים. אני גם חושבת שהיה זה תפקידם של בכירי הסגל לדורותיהם לעמוד על המשמר ולערוך מעת לעת בדק בית ביוזמתם. ודאי שהיה זה תפקידם להתגונן בצורה הרבה יותר יעילה ואמיצה מפני תהליכי ההפרטה בשלביהם המוקדמים (דבר שרק מתי מעט ניסו לעשות, ללא הצלחה).
אך כאמור, זו רק תגובה ראשונית לשאלותיך שעדיין אין בה מענה ישיר עליהן, והיא נועדה רק לסמן שהשאלות יילקחו ברצינות.

י"ב:

מבקר המדינה מסכם את דוחו במלים קשות (דו"ח מבקר המדינה על ההשכלה הגבוהה 2009, עמ‘ 78): "לפי הממצאים בדו"ח זה נראה שהאוניברסיטאות וּועד ראשי האוניברסיטאות מנצלים את מעמדה של מערכת ההשכלה הגבוהה ואת החשיבות שמייחסת לה המדינה, ופועלים בחוסר אחריות באופן שמגזרים אחרים אינם מרשים לעצמם, והם אף עושים שימוש נרחב בעקרון החופש האקדמי כדי להימנע מפיקוח וממעקב כדין על השימוש שהאוניברסיטאות עושות בכספי ציבור." [ ] כפי שכבר ציין בזמנו משרד המשפטים, החופש האקדמי אין משמעו ‘התפרעות תקציבית והתנערות מפיקוח תקציבי‘."

אבל ועדת שוחט לא כתבה דבר על כך ש"האוניברסיטאות וּועד ראשי האוניברסיטאות מנצלים את מעמדה של מערכת ההשכלה הגבוהה ואת החשיבות שמייחסת לה המדינה, ופועלים בחוסר אחריות באופן שמגזרים אחרים אינם מרשים לעצמם."

האם שאלתם את עצמכם מדוע המרחק האדיר בין דברי מבקר המדינה לבין ההתעלמות המוחלטת של ועדת שוחט מממצאי המבקר שהיו בשלים להיגלות, אילו רצתה ועדת שוחט לגלותם? אבל מר שוחט כבר אמר לעיתונאי נחמיה שטרסלר, והאחרון פרסם זאת, שוועדתו "לא קבלה מנדט לטפל בבזבוזי מערכת ההשכלה הגבוהה…"

שאלתם את עצמכם מי מנע ממנה מנדט חיוני זה? שאלתם, מדוע קיבל על עצמו שוחט את ניהול הוועדה מבלי לדרוש מנדט לבחון באמת את מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, כפי שכונתה ועדתו בצורה המוליכה שולל את הציבור הישראלי, "הוועדה לבחינת מערכת ההשכלה הגבוהה…?"

שאלתם מניין חוצפת ועדת שוחט לדרוש ממשלם המסים הישראלי להגדיל מסיבית את תקציב מערכת ההשכלה הגבוהה מבלי שזו תידרש תחילה לתקן בה את הטעון תיקון גדול על פי דו"ח מבקר המדינה?

הלאה:

ראו מה אומרת ועדת שוחט בעמוד 92 בדוח שלה: "השימוש במספר הבוגרים כמדד למדידת תפוקות, [ ] הביא עִמו ניסיונות לצמצם את הנשירה, גם אם היה בהם לפגוע בתקני איכות אקדמיים, וניסיונות אחרים ‘לנפח‘ את מספר הבוגרים. [ ] אוניברסיטאות קטנות שלא יכלו להתחרות באוניברסיטאות הגדולות באיכות המחקר, ניסו להגדיל את חלקן ב"עוגת המחקר" באמצעות הגדלה של מספר התלמידים לתואר השלישי. עקב זאת חל גידול דיספרופורציוני במספר תלמידי הדוקטורט במדעי הרוח והחברה, תחומים שבהם ייצור הדוקטורט ‘זול‘ יחסית."

בינואר 2007 קבע הסמנכ"ל דאז לתיכנון ומידע ב-ות"ת שלמה הרשקוביץ בדו"ח ות"ת 2624 בשם, "מקומן של אוניברסיטאות המחקר במערכת ההשכלה הגבוהה המתרחבת בישראל": "המספר ההולך וגדל של סטודנטים לתואר שלישי בישראל בעשור האחרון מעלה שאלות בדבר טיבם ורמתם של הסטודנטים המתקבלים ללימודי התואר השלישי ובדבר איכות ההכשרה שהם מקבלים במהלך לימודים אלה."

אותו דו"ח גם מדבר על אינפלציה במספרי הסטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטאות.

ועוד ועוד.

קראו סוף סוף את "חמישה רקטורים מוליכי שולל," כדי ללמוד מה באמת קורה במערכת ההשכלה הגבוהה הישראלית.
http://pluto.mscc.huji.ac.il/~msyberg/YB_files/Five_rectors_lie.pdf

וכל מה שיש לאנשים מסוימים, ועוד מן האקדמיה, לאמר, מבלי שקראו את המסמכים הרלוונטייים, ולכן מבלי לדעת על המערכת כמעט דבר, הוא שהכל בסדר בממלכת ההשכלה הגבוהה הישראלית החולה — חולה לא תקציבית — ושרק שצריך להגדיל את תקציבה, גם כאשר הציבור הישראלי מוציא עליה חלק בתמ"ג הכללי שהינו הרביעי(!) בגודלו בעולם.

אסף, – אתה מאשים אותי שהוצאתי מהקשרם את הציטוטים שהבאתי מפרוטוקול הישיבה של "הוועדה לגיבוש מדיניות ההשכלה הגבוהה." לא ברור לי מהו הבסיס להאשמתך.

אבל הנה פרוטוקול הישיבה לפניך ולפני הקוראים האחרים. נא בדוק האם הוצאתי דברים מהקשרם, ונא דווח על ממצאיך לקוראים האחרים.

http://dl.dropbox.com/u/6035551/PublicEducation/Protocol%20Gibush-1.pdf

הייתי צריך אמנם להתנסח יותר בזהירות. הציטוטים הם כל כך מדהימים, שרציתי רק לומר שאני פתוח לשמוע טענות, אם הן מבוססות, שהדברים אינם כפי שהם נראים.
אינני יודע אם יש הרבה קוראים, אבל באשר לי, קריאת הפרוטוקול מראה שהדברים הובאו כרוחם, ולא הייתה הוצאה מהקשר.

לאסף.

אני מתכוון לענות על שש שאלותיך הראשונות מחר.
תשובותי תהנה לאקוניות יחסית שהרי כל אחת מתתי השאלות המובלעות בשאלות אלו ראויה לתשובה של כמה עמודים.
בחלק מן המקרים (שאלות 4 & 6) התשובה תהא הסבר מדוע לדעתי השאלה אינה במקומה.

עודד

הי אסף,
אני מאוד מזדהה עם הרצון שלך לראות סוף-סוף אילו נתונים עומדים בבסיס התפיסה הכל-כך מנוגדת לזו של ברגמן ומואב. בתור מי שמכיר ומוקיר אותך כבר הרבה זמן מ"הקפיטליסט" אני מכבד את הדרך בה אתה מנסח בעדינות את החשש/חוסר אמון/ספק רב שקיים בך שבאמת תראה בבוא היום את ה"הוכחות הגואלות", את ה"נתונים" הסותרים.

אבל אני שואל אותך באופן אישי:
מה הציפייה האישית שלך?
אתה באמת חושב שתקבל את אותן "הוכחות" תומכות?

גם אני וגם אתה התנסינו פעמים רבות ומעל במות רבות בהגנה על תפיסת העולם הקיפטיליסטית. אתה באמת רוצה להגיד לי שאתה לא יודע מה תהיה התוצאה?

אפשר לדעת מדוע הוסרה התגובה שלי?

סליחה – לא ראיתי אותה 🙂

אגמון כתבה: "ודאי שהיה זה תפקידם להתגונן בצורה הרבה יותר יעילה ואמיצה מפני תהליכי ההפרטה בשלביהם המוקדמים (דבר שרק מתי מעט ניסו לעשות, ללא הצלחה)."

ב-2002 עד 2004 עזרתי למשרד האוצר בתהליך הוצאת השליטה באוניברסיטאות הציבוריות מידי שכיריהן האקדמיים והעברתה — עדיין חלקית — לידי הציבור, כלומר בהלאמה (לא הפרטה, אגמון, אלא הלאמה!) של האוניברסיטאות הציבוריות.

כדי להבין מדוע, אתם מוזמנים להסתכל בהרחבה של מצגת שעשיתי עבור וועדת החינוך של הכנסת בהזמנתו של יו"ר ות"ת דאז נחמיה לבציון ז"ל, אשר הבין את המכשלות שמביאה שליטת השכירים בארגון כלשהו.

כשאתם קוראים אותה, שימו לב שכתבתי את המצגת ב-2002, לפני "הקיצוץ המסיבי של המדינה בתקציבי ההשכלה הגבוהה" שכלל לא קרה. עוד ב-1998 כתבה רות ארנון, כיום נשיאת האקדמיה למדעים: "חוקרי ישראל מפרסמים שפע מאמרים בעלי חשיבות נמוכה." אף אחד לא התנפל עליה כפי שהתנפלו פה על עומר מואב. הסיבה: האקדמיה למדעים הסתירה מעין הציבור את הדו"ח שלה ודוחות אחרים שמצאו כמוה…

הוועדה הבינלאומית שבדקה את המחקר האימונולוגי מצאה שיש יותר מדי חוקרים באימונולוגיה בישראל. היא לא המליצה על הגדלת התקציב, אלא על העברת המשאבים מתמיכה במחקר נמוך איכות ומיותר אל החוקרים המצטיינים. גם דוח זה הוסתר. רק עתה אחרי יותר מ-עשור של עמל, שיש לי בו חלק בשיתוף עם העיתונות, במיוחד עם TheMarker, עוברת המערכת שינויים בכיוון הנכון ומיישמת את תוכנית מרכזי המצוינות, כלומר ריכוז המאמץ התקציבי בחוקרים המצטיינים, כפי שנעשה כבר בארצות אחרות, כמו בגרמניה.

הנה המצגת לוועדת החינוך של הכנסת:

http://dl.dropbox.com/u/6035551/PublicEducation/Y_Bergman_Hilton.pdf

איריס, גם לי שאלה.
האם האוטונומיה של האקדמיה (שאתם תומכים בה) היא מטרה בפני עצמה או אמצעי להשגת מטרות אחרות? ואם היא אמצעי מהי המטרה, מה המנגנון שדרכו אוטונומיה מסייעת להשגת המטרה, ומה העובדות הרלוונטיות להצדקת האמונה במנגנון? האם, למשל, אוטונומיה הביאה לשיפור במחקר או בתנאי החיים של החוקרים?

תודה מראש

עומר

לאסף.

התשובות שאספק הינן תשובותיי האישיות ויתכן בהחלט שחברים אחרים יבחרו לענות אחרת. יש בינינו הסכמה גדולה לגבי ה"תמונה הגדולה" אבל יתכן בהחלט שאנחנו רואים באופן שונה פרטים מסוימים.

1. מה בדיוק האוצר עשה למעט אי הגדלת התקציבים בקצב הרצוי? אני מבין שהוא איים במפורש או במובלע, אבל מה הוא דרש שייעשה תחת האיום הזה? מה נעשה? איך זה משפיע לרעה?

ראשית אני מסתייג מאופן הצגת השאלה. ירידה של 20 אחוז בתקצוב של מערכת (ובפרט כזאת שהינה מבוססת משכורות ושעובדת לטווחי זמן ארוכים) אינה דבר של מה בכך. זאת קטסטרופה של ממש!

שנית, לעצם שאלתך, האוצר איים ולחץ על כל צעד ושעל, אבל רוב הדברים היו בחדרי חדרים (למרות שהם דלפו – אך מטבע הדבר לגבי הדלפות מדיונים סגורים קשה להציג הוכחות). דוגמא שזכתה בכל זאת לפרסום נכבד היא מקרה שאירע לפני מספר שנים בו האוצר איים לקצץ ב30 אחוז את התקציב של כל מוסד שלא יבצע שינויים ארגוניים בהתאם לדו"ח מלץ (עפ"י פרשנות האוצר). הדברים הגיעו לועדת החינוך של הכנסת והיו"ר (דומני שזה היה ח"כ אורלב) נדהם מן החריגה הברורה מסמכות ומן ההפרה הבוטה של הוראת חוק מפורשת (סעיף 15 בחוק המל"ג = המועצה להשכלה גבוהה). בסוף נמצאה פשרה, ז"א האוצר הצליח לכפות את רצונו באופן כמעט מלא תוך שהמל"ג והאוניברסיטאות העמידו פנים שהם פועלים באופן אוטונומי.

אני מניח שאתה מבין שאין צורך לשלוף כל פעם את האקדח – "הלקוחות" מבינים את הרמז ופועלים בהתאם (ז"א עפ"י התכתיבים). התוצאה: כל הרעות החולות המפורטות במסמך העקרונות של הפורום. אולי באמת תתחיל בעיון בו? ראה קישורית
http://www.wisdom.weizmann.ac.il/~oded/F/high-ed.rtf
בקיצור נמרץ: מדובר ראשית כל בשינוי המבנה הניהולי של האוניברסיטאות, דבר שהוביל ויוביל לנזקים חמורים לאיכות המחקר וההוראה (ראה בהמשך). כאן מדובר בנושא שאינו תקציבי, ואילו שאר הצרות הם שילוב של המחנק התקציבי עם הנחיות האוצר (שמוכתבות לות"ת בחוסר סמכות ובהפרה של חיקוק מפורש, ות"ת = הועדה לתכנון ותקצוב של המל"ג). מדובר בצמצום מספר חברי הסגל (ב800 משרות מתוך כ5400) לנוכח עליה של מספר הסטודנטים (ב20% לערך), בהקפאה של שכירת סגל צעיר ברוב תחומי המחקר, בשינוי תוכניות לימודים והנחיות אקדמיות על מנת לאפשר סיום מהיר יותר של תארים, בפתיחת תוכניות "חוץ תקציביות" שלא מתוך שיקולים אקדמיים, בהרעה של תנאי ההעסקה של משתלמים לתארים גבוהים ושל "מורים מן החוץ" (שלא לציין את התרחבות השימוש הבלתי ראוי ב"מורים מן החוץ"), בצמצום ההשקעה במעבדות ובספריות, וכו'. אני מודע לכך שאפשר לטעון שכל השינויים הנ"ל נעשו ע"י האוניברסיטאות עצמן מתוך בחירה חופשית, אבל לדעתי זאת טענה דחוקה מאוד….

מעבר לתוכן ישנה גם הצורה: התנהלות כוחנית תוך התעלמות מהמלצות של מומחים לאקדמיה (קרי חוקרים פעילים במגוון מקצועות ולא רק בכלכלה). בהקשר של התנהלות כוחנית ראויה לאזכור גם ההפרה החד-צדדית של הסכמים הנוגעים להורדת שכ"ל.

אני מבקש להדגיש שאינני חושב שבאוצר יושבים אנשים רעי לב שמטרתם להזיק לאקדמיה הישראלית, אבל זאת לדעתי התוצאה של פעולתם. לדעתי, הם אינם אנשים רעי לב, אבל הם אנשים המחזיקים ו/או שבויים בהשקפת עולם רעה (ז"א שגויה ומזיקה). השקפת העולם הזאת מציבה כמטרה העיקרית (אם לא היחידה) את צמצום המוסדות הציבוריים וההוצאה הציבורית, ומכשירה כל דרך להשגתה. השקפת העולם שלי שונה, וממנה נגזרות מסקנות שונות, אבל כל אחד מאיתנו פועל על פי השקפת העולם שבה הוא מחזיק. חילוקי הדעות הינן על השקפות עולם ולא על עובדות בסיסיות.

2. מה היא התנהלות תאגידית? חוץ מזה שזה שם מפחיד ו"הו לא, הם ינהלו את האוניברסיטה למטרות רווח קצר טווח" איך היא מתבטאת? מה הנזק שהיא עושה? מה הנזק שכבר נעשה? אילו החלטות אתם מייחסים להתנהלות התאגידית? מדוע הן רעות? קונקרטית – מה אנשים עושים אחרת תחת ההתנהלות הזו לעומת ההתנהלות הקודמת?

אישית אני מעדיף לדבר על הפיכת המחקר וההוראה לסחורה, כאשר ניהול תאגידי (או ניהול הרואה ברווח התפעולי את חזות הכול) הינו צד אחד של הגישה הזאת. כל הרעות שהזכרתי לעיל (ואחרות שקצרה היריעה מלהזכירן) הן פועל יוצא של התגברות הגישה הזאת.
אכן בטווח קצר אפשר שלא לראות את הנזקים (בעיקר אם עומדים מבחוץ ומסתכלים רק בפני השטח), אבל הנזקים מצטברים ומאיימים על איכות המערכת. לדוגמא, כאשר היחס בין מספר חברי הסגל ומספר הסטודנטים יורד, עדיין רואים את אותו מספר בוגרים ואפשר להתבשם ב"שיווק של אותו מספר בוגרים בעלות נמוכה יותר". אבל אם בוחנים מקרוב את איכות חווית הלימוד שלהם ואת התועלת שהיא תביא להם בהמשך חייהם – התמונה שונה, ובעיני מדובר באסון של ממש. ואם מביאים בחשבון ששחיקת חברי הסגל ואי שכירת סגל חדש מדרדרים את איכות המחקר, אז הנזק ארוך הטווח גם הוא גלוי לעין: לא רק שהסטודנטים הנוכחיים נדפקים (ע"י השטחה של חווית הלימוד ורידוד של המטען האינטלקטואלי הנרכש) אלא שגם הדורות העתידיים של סטודנטים יסבלו, משום ששחיקת בני אדם זה תהליך שקשה להפוך ואי שכירת חברי סגל חדשים יוצרת פער דורות שמסכן את חיות המחקר וההוראה.

3. כיצד הקיצוץ פגע בתפוקה של החוקרים הקיימים? אני מבין כיצד הוא פגע בתלמידים. אני מבין כיצד הוא עצר קליטת חוקרים חדשים. אבל איך הוא השפיע על החוקרים הקיימים לרעה? ולמה שהוא יגרום לתופעת ספירת המאמרים?

כאשר מערכת חיצונית בעלת עוצמה מתנהגת בצורה מסוימת זה מקרין על המערכות הכפופות לה ו/או תלויות בה. אם ות"ת נדרש להוכיח לאוצר שיש "תפוקות מחקר" אז הוא עשוי לדרוש זאת מן המוסדות המתוקצבים על ידו, אשר ידרשו זאת מן הפקולטות והמחלקות שלהן, אשר ידרשו זאת מן החוקרים היחידים. ואם "התפוקות" שמשכנעות את האוצר הם "מדדים מספריים" (שקלים לעיבוד) אז זה מה שיידרש מן הכפופים… למותר לציין שזאת איננה דוגמא היפותטית.

אני מבקש להדגיש שספירת מאמרים היא תופעה עולמית הקיימת כבר עשרות שנים. שורשה בקושי המהותי להעריך עבודה מדעית וברצון להתחמק מאחריות ולהסתתר מאחורי מדדים הנראים אובייקטיבים. כפי שאמרה איריס, האקדמיה הישראלית (והאקדמיה בכלל) אינה חפה מעיוותים ומכשלים (שאינם קשורים כלל למדיניות הממשלתית).שום מערכת אנושית אינה חפה מבעיות פנימיות והלוואי שכל המערכות היו סובלות מבעיות פנימיות ברמת הבעייתיות הקיימת באקדמיה הישראלית. *שאלת המפתח* היא מה מחריף את הבעיות הפנימיות ומה יכול להוביל לתיקונן (שלעולם לא יהיה מושלם). במקרה המדובר, אני טוען שההתנהלות הממשלתית מחריפה את בעיית ספירת המאמרים, ובאופן כללי מחריפה את ההתעסקות במדדים חסרי שחר במקום בעניין עצמו.

4. השוואה בינלאומית. בפרט, אולי זו קריאה לא מדויקת את הטענות שלכם, אבל נראה שלפיהן מערכת ההשכלה הגבוהה האמריקאית צריכה להיות בפשיטת רגל מוחלטת מבחינת איכות המחקר. אינני בטוח שזה המצב.

השוואות בינ"ל אשר מתייחסות לפרמטרים כמותיים (כגון תל"ג, הוצאה ציבורית לחינוך, וכו) הן בעיתיות, משום שלפרמטרים אלו יכול להיות מובן שונה בתרבויות שונות ובמשקים שונים. אפילו פרמטר כמו תל"ג הינו בעייתי משום שעולות שאלות כגון מה נכלל בו ומה לא – הן עקרונית (עפ"י התיאוריה) והן בפועל (ז"א ע"י עורכי הסטטיסטיקה) – ואיך הוא מנורמל ביחס לדמוגרפיות שונות (לדוגמא פיזור גילים שונה באוכלוסיה).

הפרמטר הרלוונטי לדיון, אשר נראה לי יציב ביותר, הוא היחס המספרי בין מספר הסטודנטים למספר חברי הסגל באוניברסיטאות: *אצלנו יותר מ25 סטודנטים לחבר סגל, בעוד שבמוסדות שאנו משתווים ורוצים להשתוות אליהן היחס הוא כמעט מחצית מכך.*

5. לב העניין. זה עולה בהקשרים שונים (צבא, רכבת ישראל, איפה לא). המערכת שמבקרת את עצמה טוענת, בצדק, שאנשיה הם המומחים שמבינים יותר מכל אחד אחר את צרכי המערכת. שזו מערכת מורכבת ועדינה, ושידה הגסה של מעורבות חיצונית תגרום נזק בלתי הפיך. מאידך, כמובן, שאנשי המערכת גם עלולים להיות נגועים בניגוד עניינים קשה, בעיקר אם תוספת כסף איננה הצעד היחיד הדרוש. (למעשה, נראה שבכל מערכת כזו אנשי המערכת נוטים להגיד שהכל על הכיפאק, רק אם יהיה עוד קצת כסף, ויעזבו אותם לנפשם, הכל יהיה מעולה). ברוב המקומות שטיעון כזה עולה מגיעים לפשרה מסוימת, שמנסה לשקול את שני הטיעונים זה כנגד זה. על פניו, יש ראיות לא מעטות לכך שניגוד עיניינים כזה באוניברסיטאות קיים, ופוגע בקיום מערכת חזקה של בקרת איכות. למה באקדמיה אין שום מקום לפשרה?

אינני מכיר שום מערכת שמבקרת את עצמה ברמה שמתקרבת בכלל לרמת הביקורת העצמית של האקדמיה. גם אינני מכיר מקרה שבו גורמי חוץ כל כך לא מסוגלים להעריך את המערכת, שלא לדבר על כך שהערכה כזאת לא ממש נחוצה להם. הסבר שתי הטענות מתבסס על הבנה של מהי המערכת האקדמית, ומהו העיסוק האקדמי.

העניין הראשון הוא שבניגוד למערכות אחרות, המערכת האקדמית היא התאחדות מופשטת של יחידים, והפעילות שלה היא האוסף של הפעולות היחידות. אין כאן אחדות מטרה, מעבר למטרה הכללית והמופשטת של קידום הידע וההבנה האנושית (כאשר במושג האחרון אני כולל גם את הפצת הידע וההבנה). מכאן יוצא, שהערכת המערכת במקרה הזה *עיקרה* הוא הערכת החוקרים/מרצים היחידים, שזה דבר שהאקדמיה עסוקה בו באופן אינטנסיבי. (אני אומר "עיקרה", משום שיש גם אספקט שהוא משני באופן יחסי – למרות שגם הוא חשוב – של פעילות מנגנון האקדמיה כגורם משקי. נושא זה הינו שולי מבחינתי ונתון ממילא לביקורת משקית רגילה: ע"ע מבקר המדינה.)

העניין השני הוא הקושי של הערכת איכות של עבודה אקדמית, אשר על פי הגדרתה מצויה בחזית הידע האנושי. כאן ארשה לעצמי לצטט ממאמרי בנושא "עידוד מצוינות":

הקושי המהותי בהערכת איכות של מחקר והוראה אקדמית הוא נושא לדיון נפרד. ארמוז רק שהדרך היחידה להעריך איכות של מחקר אקדמי היא להסתמך על הערכת מומחים בתחום המחקר, שמומחיותם אינה נופלת ממומחיות החוקרים שחברו את המחקר שאותו מבקשים להעריך. כל ניסיון להשתמש בפרוצדורה שאינה מבוססת על הערכת מומחים כאלו, חוטאת בפשטנות ובהחמצת העיקר שבפעילות המחקר. בפרט, הדברים אמורים ביחס להסתמכות על סטטיסטיקות שונות ומשונות שאופן חישובן אינו ידוע בכלל למשתמשים ואשר חסרות כל הצדקה רציונאלית (מלבד קלות השימוש בהן). דברים דומים תקפים גם לגבי איכות ההוראה האקדמית
(יורשה לי גם להפנות אותך לגרסא של המאמר המצויה באתר זה: ראה http://www.publiceducation.org.il/?p=689)

בקיצור, אינני מתנגד לביקורת חיצונית על הפעילות המשקית של האקדמיה (למרות שאני חושד שמטרת הדורשים זאת אינה לשפר את פעילות האקדמיה אלא ליצור מנגנון שיקל לכפות עליה מטרות אשר זרות למטרותיה האמיתיות). לגבי ביקורת על *לב הפעילות* האקדמית (ז"א המחקר וההוראה) אני כופר באפשרותה ובנחיצותה, ומזכיר שהמערכת עצמה עוסקת בכך ללא הרף. לסיום, ואולי חשוב מכל *ביחס לחששותיך*, בשל אופי המערכת אין כאן מקום לחשש רב מניגוד עניינים. אסביר.

ההערכה של עבודת חוקרים יחידים לא נעשית על ידי חוקרים אלו עצמם, אלא על ידי היחידה האקדמית אליה הם משתייכים. ליחידה זאת, ובפרט לחוקרים האחרים השייכים אליה ומשתתפים בתהליכי ההערכה, אין בהכרח אינטרס מבני במסקנה חיובית. לעיתים המצב אפילו הפוך. תהליך ההערכה מנוהל על ידי היחידה, אבל מוכרע באופן ברור על ידי חוות דעת חיצוניות של מומחים בתחום. חברי היחידה אשר משתתפים בתהליך, קרובים יחסית לתחום המחקר אבל רובם אינם עוסקים בתחום זה. לדעתי, המרחק היחסי הזה מאזן באופן הטוב ביותר בין מומחיות לבין חוסר מעורבות אישית (וחשש מניגוד עניינים): הוא מאפשר לבחור את המומחים החיצוניים המתאימים, שזאת משימה מאוד קשה ושהתהליך כולו מתבסס עליה. בנוסף, מפעיל המוסד מערכת בקרה על היחידה, אשר סוקרת את התהליך ומוודאת (עד כמה שניתן) שהוא נעשה כהלכה. לדעתי, אין לגוף חיצוני לאקדמיה יכולת לתרום לתהליך זה, והחשש העמוק שלי שהוא יכול רק *להזיק מאוד* בכיוון של התבססות רבה יותר על ספירת מאמרים ועל מדדים בלתי מושכלים אחרים (ע"ע תשובתי לשאלה 3).

6. נתונים נתונים נתונים. בלי שיעורים ב"אל תאמין לכל מה שכתוב בעיתון/ כל מה שמבוטא במספרים" למתחילים. באמת. זה לא מכבד את הקורא. אנחנו יודעים שלאנשים יש גישה שאיתה הם ניגשים לחומר. אנחנו יודעים שאפשר לתפלל (עברי דבר עברית. מניפולציה=תפלול) נתונים. ולכן אנחנו אמונים על קריאה ביקורתית. אם פיספסנו משהו – הראו לנו. אם יש משהו שהנתונים מעוותים – חישפו אותו. אל תגידו לנו סתם שנתונים יכולים לעוות את האמת. אנחנו יודעים את זה.

ועם זאת, נתונים כשלעצמם הם חסרי מובן. נתונים גולמיים הם כמובן חשובים לניתוח מושכל של המציאות, אך הם חסרי מובן כשלעצמם. אם רצונך בנתונים גולמיים אנא פנה ללשכת הסטטיסטיקה הממשלתית ו/או לות"ת.

לדעתי, הנתון הרלוונטי ביותר לדיון, הוא היחס המספרי בין מספר הסטודנטים למספר חברי הסגל באוניברסיטאות: בין השנים 1990-2005, הדרדר היחס בין סטודנטים למרצים מ-1:13.5 ל-1:25.

נראה לי שהארכתי הרבה מעבר לכוונתי…
עודד

עוד לאסף.

לגבי שאלה (3) התרכזתי בסיפא ולא שמתי לב לתת-שאלה שלפניה (היא כנראה העיקרית): ז"א, איך השפיע הקיצוץ על חוקרים קיימים. כפי שניתן להקיש מהחלק השני של תשובתי לשאלה (1), ההשפעות החמורות ביותר כוללות:

א. שחיקת הסגל הקיים ע"י עומס יתר אשר מדרדר את איכות ההוראה והמחקר.

ב. מניעת הפריה של הסגל הקיים ע"י דור חדש של חוקרים. באופן דומה, מתרגמת הפגיעה בסטודנטים משתלמים לתארים גבוהים לפגיעה במחקר ובהוראה של חברי הסגל.

ג. פגיעה ישירה במחקר ע"י ירידת השקעות בתשתית מחקרית משותפת (קרי: ציוד מעבדה וספריות).

עודד, תודה. הבהרת במשהו את עמדתך. אני אבין אם אתה לא מעוניין להמשיך לענות על שאלות, ואומר שוב שאמשיך לעקוב אחרי האתר ולקרוא את עמדת הפעילים בו. אבל אני עדיין סקרן, והנושא יקר לליבי, כמו גם האנונימיות שלי, לכן אני מעלה את השאלות שלי בבמה הזו (די בקרוב עתידי המקצועי יהיה נתון בידי אנשי האקדמיה בישראל, ואין לי עניין לפתוח בקרבות מיותרים. אה, כן, ומימי לא הגבתי בקפיטליסט היומי. יש כנראה עוד אסף…).  

אולי אני מקולקל לחלוטין, אבל אני נשבע בכל היקר לי שאני עושה מאמץ גדול לשמור על ראש פתוח ולבחון את טענות הצדדים בצורה עינינית ככל שאני יכול.

1. לא הבנתי איך מתבטא היחס להשכלה גבוהה כ"סחורה". עומר מואב לשיטתכם הוא מייצג מובהק של החשיבה הזו. האם התרשמת שלא אכפת לו מאיכות המחקר? "מסחור" ו"תאגידית" נשמע לי קצת כמו ניסיון לרמוז ש"הכלכלנים האלה – רק כסף יש להם בראש", לעומתכם, אלו שיש בהם המון שאר רוח וכבוד לעולם הדעת. זה נחמד, אבל זה לא טיעון.
אני מכיר מקרוב מחלקה או שתיים באוניבסיטאות אמריקאיות מובילות. יש המון שימוש בז'רגון "תאגידי" או "מסחורי" ביחס להשכלה גבוהה. למרות זאת אין עוררין על איכות המחקר והלימוד. אינני מבין מדוע אתה סבור שקיים קשר שלילי כל כך בין "מסחור", שעדיין לא הבנתי מהו, לאיכות? ואם כך, מדוע המערכת האמריקאית כל כך מצליחה?

2. הטענה שאינך מכיר מערכת שמבקרת את עצמה כל כך נפלא היא תמוהה. הרי הובאו כאן, ממש בשיחה הזו, שפע של ציטוטים של אנשי אקדמיה מרכזיים שהתבטאו אחרת לגמרי – ולא רק על מקרים בודדים אלא בנוגע לכשלים שיטתיים, וכן מסקנות של ועדות חיצוניות של מומחים. וחצמזה, איך לומר, כולם אומרים את זה. גם צה"ל מתגאה בכך שאין תחליף לתחקיר הצה"לי.

3. הטענה על כך שאין באמת ניגוד עניינים כי החוקר לא קובע את הקידום של עצמו ולאחרים במחלקה אין שום אינטרס בעניין השאירה אותי מבולבל. וכי מפקדים בצה"ל (או בכל מוסד אחר שעלול להיות נגוע בניגוד עניינים) מקדמים את עצמם?
בעיקר, בסופו של יום, אחרי כל התיאוריה, שוב אנחנו נשארים עם זה שבארה"ב, שוויץ, ואנגליה, לא נראה שהמערכת במצב כל כך גרוע למרות הביקורת החיצונית.

4. טענתך שהאוצר רק רוצה לצמצם את המגזר הציבורי, וזה מה שמניע אותו בנושא ההשכלה הגבוהה, אינה מתיישבת עם העובדה שהאוצר הסכים להעלאה משמעותית של המימון הממשלתי למערכת ההשכלה הגבוהה, אך התנה זאת ביישום המלצות ועדת שוחט. ואגב – יישום המלצות ועדת מלץ, זה חטאו הגדול של האוצר?! זה הדבר הכל כך נורא שהוא דרש באיומים?! יישום המלצות של ועדת מלץ – שהמל"ג כזכור ראתה בחיוב(http://www.che.org.il/template/default.aspx?PageId=134)? ובאותו נושא, גם דבריכם במסמך העקרונות שלכם בגנות ועדת שוחט לחלוטין אינם מתיישבים עם המלצות הועדה בפועל, שכזכור כללו המלצות על הגדלת התקצוב – בעיקר הממשלתי, על חיזוק המחקר הבסיסי ומדעי הרוח, על ביטול התכניות החוץ תקציביות, על צמצום השימוש במורים מן החוץ, ועוד, וזאת בניגוד מוחלט לאופן שבו אתם מציירים את המלצות הועדה בפרט, ואת האוצר בכלל. משרד האוצר, כזכור, לא רק הסכים – הוא דרש את יישום המסקנות האלו. אינני מבין איך זה מתיישב עם טענותיך בנוגע למטרותיו ותפיסת עולמו של האוצר?

אשמח לקרוא יותר. בתגובות, או במאמרים מלאים באתר בעתיד.

אסף,
תשובותי מופיעות כדיאלוג עם התגובה הקודמת שלך (הטקסט שלך ראשון ושלי, באותיות עבות, אחריו):
עודד, תודה. הבהרת במשהו את עמדתך. אני אבין אם אתה לא מעוניין להמשיך לענות על שאלות, ואומר שוב שאמשיך לעקוב אחרי האתר ולקרוא את עמדת הפעילים בו. אבל אני עדיין סקרן, והנושא יקר לליבי, כמו גם האנונימיות שלי, לכן אני מעלה את השאלות שלי בבמה הזו (די בקרוב עתידי המקצועי יהיה נתון בידי אנשי האקדמיה בישראל, ואין לי עניין לפתוח בקרבות מיותרים. אה, כן, ומימי לא הגבתי בקפיטליסט היומי. יש כנראה עוד אסף…).

אנסה להשקיע עוד שעה במענה לשאלותיך, אבל נראה לי שיהיה הרבה יותר יעיל לקיים התכתבות ישירה ואפילו להיפגש. ביחס לחשש שלך מעתידך, גם זה נראה לי לא מבוסס באופן כללי, ובפרט ביחס אלי. אני מציע לך לתת בי אמון להתכתב ו/או להיפגש ישירות. (אני מניח שאתה יכול למצוא בקלות את הדוא"ל שלי)
אולי אני מקולקל לחלוטין, אבל אני נשבע בכל היקר לי שאני עושה מאמץ גדול לשמור על ראש פתוח ולבחון את טענות הצדדים בצורה עינינית ככל שאני יכול.
אני שמח לתת אמון באמירה מפורשת שלך, אבל חייב לגלות לך שקצת פקפקתי בכנותך בעבר. יתכן בהחלט שאתה עוד קורבן של התעמולה המאסיבית שמופעלת על כולנו.
1. לא הבנתי איך מתבטא היחס להשכלה גבוהה כ"סחורה". עומר מואב לשיטתכם הוא מייצג מובהק של החשיבה הזו. האם התרשמת שלא אכפת לו מאיכות המחקר? "מסחור" ו"תאגידית" נשמע לי קצת כמו ניסיון לרמוז ש"הכלכלנים האלה – רק כסף יש להם בראש", לעומתכם, אלו שיש בהם המון שאר רוח וכבוד לעולם הדעת. זה נחמד, אבל זה לא טיעון.
אני מכיר מקרוב מחלקה או שתיים באוניבסיטאות אמריקאיות מובילות. יש המון שימוש בז'רגון "תאגידי" או "מסחורי" ביחס להשכלה גבוהה. למרות זאת אין עוררין על איכות המחקר והלימוד. אינני מבין מדוע אתה סבור שקיים קשר שלילי כל כך בין "מסחור", שעדיין לא הבנתי מהו, לאיכות? ואם כך, מדוע המערכת האמריקאית כל כך מצליחה?
שים לב שמעולם לא טענתי שלעומר יש כוונות רעות או חוסר אכפתיות מאיכות המחקר. שים לב שאמרתי במפורש שאינני מאשים גם את האוצר בדברים כאלה. אמרתי שיש להם השקפת עולם מסוימת, ולא ניסחתי אותה בצורה הבוטה שהשתמשת בה, לא מחמת נימוס אלא מפני שאינני חושב שזה העניין. אינני חושב שהם שטחיים. אני חושב שמוקד ההשקפה שלהם שגוי באופן מהותי, ושמה שהם גוזרים ממנה הוא אסון לאקדמיה ולמדינה. התרשמתי שגם עומר לא סבור שלי לא איכפת ממשהו, אלא שהוא חושב שההשקפה שלי מוטעית. אני מבקש שתקרא שוב את מה שכתבתי על סחורה ובפרט על איך זה משפיע על המערכת.
מעולם לא טענתי שארה"ב היא גן עדן עלי אדמות. אינני חושב כך. גם בנושא האקדמיה יש בארץ תשתית התייחסותית (ז"א תרבותית) חיובית יותר לאקדמיה מאשר בארה"ב, אבל הדברים משתנים בעשור האחרון (פלוס): ז"א שינוי תרבותי. מצד שני יש לארה"ב יתרונות ברורים במשאבים (גם משאבי הון וגם משאבי אנוש ובפרט מיובאים). גם אני מכיר היטב את המערכת האקדמית בארה"ב: שהיתי שש שנים כפוסט-דוקטורנט ומדען אורח ב-MIT ושנה ב-HARVARD. דרך אגב, המערכת בארה"ב אינה כל כך מוצלחת אלא בעיקר הפסגה שלה מוצלחת, והפסגה הזאת מספיק רחבה (כי הארץ היא ענקית) ע"מ להיות די מנותקת מרוב המערכת, שלא לציין שהיא יכולה להתבסס על יבוא ממדינות אחרות. כל זה אינו אפשרי בישראל. מכל מקום הנושא שלנו איננו ארה"ב ובעיותיה אלא ישראל, ונראה לי שההשוואות הרלוונטיות ביותר הינן בין תקופות שונות בישראל.
לסיום הבעיה שלי איננה שימוש בז'רגון, אלא מה קורה בפועל. כמובן שאפילו שימוש בז'רגון לא נכון הוא דבר מזיק, אבל אותנו מטרידים השינויים המבניים הרחבים אשר נעשים מתוך תפיסת עולם מסוימת. אדגיש: הבעיה היא עם הצעדים בפועל ולא עם השקפת העולם, אלא שהתייחסות להשקפת העולם שבבסיס הצעדים עוזרת לדעתנו להבהיר את התמונה: ר"ל אין כאן אוסף מקרים של צעדי מדיניות מזיקים אלא שיש קו מקשר ("היגיון בשיגעון").

2. הטענה שאינך מכיר מערכת שמבקרת את עצמה כל כך נפלא היא תמוהה. הרי הובאו כאן, ממש בשיחה הזו, שפע של ציטוטים של אנשי אקדמיה מרכזיים שהתבטאו אחרת לגמרי – ולא רק על מקרים בודדים אלא בנוגע לכשלים שיטתיים, וכן מסקנות של ועדות חיצוניות של מומחים. וחצמזה, איך לומר, כולם אומרים את זה. גם צה"ל מתגאה בכך שאין תחליף לתחקיר הצה"לי.
הסברתי כבר את השוני המהותי בין האקדמיה לכל ארגון אחר, ואדגיש שוב שתי נקודות.
1. האקדמיה (בניגוד לצבא) אינה מערכת עם מטרה קונקרטית (יחסית) משותפת, וחלקיה אינם נבחנים עפ"י תרומתם למטרה קונקרטית כזאת.
2. מושג המומחיות באקדמיה שונה מהותית מבכל מערכת אחרת (לדוגמא אפילו ראש מחלקה אינו מומחה ברוב התחומים של המחקר המתבצע במחלקה, וכל חוקר מומחה בתחומו יותר מכל אדם אחר).
לגבי אותם מקרים של דו"חות שליליים, עובדה שהדברים טופלו. בכל מקרה אדגיש שוב שלא טענתי שאין בעיות במצב הקיים, אלא שבעיות אלה (עם כל חומרתן) הן זניחות ביחס למחנק התקציבי (והשלכותיו!). יותר מכך, אני טוען (בניגוד לעומר) שהערכה חיצונית רק תחריף את הבעיות הנ"ל וודאי שלא תוביל לפתרונן. מה לעשות, עומר ואני חולקים כאן איש על רעהו, והשאלה היא מי צודק. אני מציע להתייחס לשאלה ברצינות הראויה ולא לנסות להכריע אותה בויכוחים מתלהמים, בציטוט של סטטיסטיקות שמשמעותן לא ברורה, או בציטוטים מזדמנים ממה שאמר אדם זה או אחר בהקשר זה או אחר.

3. הטענה על כך שאין באמת ניגוד עניינים כי החוקר לא קובע את הקידום של עצמו ולאחרים במחלקה אין שום אינטרס בעניין השאירה אותי מבולבל. וכי מפקדים בצה"ל (או בכל מוסד אחר שעלול להיות נגוע בניגוד עניינים) מקדמים את עצמם?
בעיקר, בסופו של יום, אחרי כל התיאוריה, שוב אנחנו נשארים עם זה שבארה"ב, שוויץ, ואנגליה, לא נראה שהמערכת במצב כל כך גרוע למרות הביקורת החיצונית.
הדרישה לביקורת על ידי מערכות אחרות אינה מתמקדת בנושא קידום של פרטים, אלא בנושא של פעילות כלל המערכת להשגת המטרות הקונקרטיות שהוטלו עליה. במערכת האקדמית אין מטרות קונקרטיות משותפות (אלא רק המחויבות לקידום הידע וההבנה האנושית) ואין משמעות לביקורת איכות אלא בהקשר של איכות הפעולות המבודדות. לכך התייחסתי ואשמח להרחיב, אבל באמת אל תבקש ממני לכתוב סקירה בעניין (זה יקח שעות ואני כבר מעבר לשעה שהקצבתי לעצמי).
מה פתאום שנכריע את הויכוח הזה ע"י השוואה לארצות שהזכרת? האם ברור שזאת ההשוואה הנכונה? אבל מעבר לכך, למיטב ידיעתי אין בארה"ב שום מערכת בקרה חיצונית!!!! ואילו לגבי המערכת שנוסדה בבריטניה לפני שני עשורים בוא נאמר שהדעות חלוקות (ז"א: יש דעות לכאן ולכאן, כמו בנושא זה בארץ, למרות שאני חייב לציין שכל החוקרים הבריטיים עמם שוחחתי בדעה שהמנגנון שנוצר שם הוא אסון של ממש).

4. טענתך שהאוצר רק רוצה לצמצם את המגזר הציבורי, וזה מה שמניע אותו בנושא ההשכלה הגבוהה, אינה מתיישבת עם העובדה שהאוצר הסכים להעלאה משמעותית של המימון הממשלתי למערכת ההשכלה הגבוהה, אך התנה זאת ביישום המלצות ועדת שוחט. ואגב – יישום המלצות ועדת מלץ, זה חטאו הגדול של האוצר?! זה הדבר הכל כך נורא שהוא דרש באיומים?! יישום המלצות של ועדת מלץ – שהמל"ג כזכור ראתה בחיוב(http://www.che.org.il/template/default.aspx?PageId=134)? ובאותו נושא, גם דבריכם במסמך העקרונות שלכם בגנות ועדת שוחט לחלוטין אינם מתיישבים עם המלצות הועדה בפועל, שכזכור כללו המלצות על הגדלת התקצוב – בעיקר הממשלתי, על חיזוק המחקר הבסיסי ומדעי הרוח, על ביטול התכניות החוץ תקציביות, על צמצום השימוש במורים מן החוץ, ועוד, וזאת בניגוד מוחלט לאופן שבו אתם מציירים את המלצות הועדה בפרט, ואת האוצר בכלל. משרד האוצר, כזכור, לא רק הסכים – הוא דרש את יישום המסקנות האלו. אינני מבין איך זה מתיישב עם טענותיך בנוגע למטרותיו ותפיסת עולמו של האוצר?
נושאים אלו כבר פורטו בטקסטים קודמים שלי ובניירות עמדה רבים המצויים באתר. אנא הרשה לי שלא לחרוג עוד יותר מהקצאת הזמן שלי.
אשמח לקרוא יותר. בתגובות, או במאמרים מלאים באתר בעתיד.
זה רעיון טוב, אבל כפי שציינתי בהתחלה – אשמח להתכתב באופן פרטי (מה שיאפשר לי, למשל, לכתוב באנגלית בה אני מקליד הרבה יותר מהר) וגם להיפגש.
עודד

לאסף ואחרים.

נראה לי שיהיה נוח יותר לקרוא את התשובות שלי מתוך הקובץ הנמצא בקישורית

http://www.wisdom.weizmann.ac.il/~oded/F/ans2.doc

דרך אגב, גם שמתי גרסא מתוקנת במקצת של התשובות המקוריות בקישורית

http://www.wisdom.weizmann.ac.il/~oded/F/six-ans.doc

עודד

עומר, יעקב, איריס, עודד ואסף,
לאחר ימים ארוכים של התחבטויות ודיונים בין כל החברים כאן, תרשו לי כולכם לנסות להאיר את עיניכם להסבר שיכול להאיר ולקצר עבורכם את הדיון הזה. תופעה שתסביר היטב למה הויכוח כאן בכלל קיים ומה שורשו. בנושא שבו (כמעט) כל הנתונים גלויים לכל, איך ייתכן כי כל אחד מפרש אותם באופן שונה לגמרי?

את התופעה המוצגת בדיון הזה מתאר תומאס סאוול, באחד הספרים הכי טובים שלו "עימות בין השקפות", בו הוא מזהה שתי השקפות שמתעמתות ביניהן לאורך מאות שנים – ההשקפה ה"גדורה" וה"לא גדורה".

הסיבה שבגללה הדיון הזה יכול להימשך לנצח בלי שום קשר לממצאים ונתונים, היא מכיוון שכל המגיבים כאן חלוקים- לא על המידע ומקורותיו – אלא על התפיסה הבסיסית בנוגע לטבע האדם ולאופיו, וכן לאופן בו מתפתחת החברה האנושית.

הצד של ברגמן ומואב, בדיון הנוכחי, רואה את קידומה של חברה אנושית כפועל יוצא מפעולתם המיטבית של הרבים. משמע, לא מייחס לאי אילו מעטים תבונה כזו, שתאפשר להם לבצע את הבחירה ה"נכונה" עבור הרבים. ברגמן ומואב רואים ביכולת של מתי מעט אנשים, גאונים ככל שיהיו, להכתיב סדר והוגנות לאלפי אנשים אחרים כמוגבלת במקרה הטוב, והם תופסים את בחירתם של מיליוני פרטים כתוצאה המיטבית לחברה, תוצאה שתהיה תמיד טובה יותר מהחלטותיהם של יחידי סגולה בודדים. לכן, הם רואים באור מאוד חיובי את השפעת הכלל על אותם "יחידי סגולה" ואת זכותו של ההמון לבקר ולהעריך את המערכת. מכאן הצורך הרב כל-כך שלהם לספק נתונים ומידע תומך בהשקפתם, אותו מידע אותו הגדיר גולדרייך כ"סטטיסטיקות שונות ומשונות שאופן חישובן אינו ידוע בכלל למשתמשים ואשר חסרות כל הצדקה רציונאלית".

הציטוט הזה של גולדרייך חושף את ההשקפה הנגדית, המנוגדת לחלוטין על דרך התפתחותה של חברה ושל מערכת בריאה.
לעומת ברגמן ומואב, גולדרייך ואגמון רואים את קידומה של חברה אנושית כתוצאה המתרחשת בעזרת גאונותם ויכולותיהם של מעטים, פרטים בודדים, מומחים בתחומם. יחידים אלה הם אשר נושאים את החברה קדימה ע"י כך שבתורם משתפים את מיליוני הפרטים הבודדים בחברה בעושר ובידע שצברו. גולדרייך ואגמון רואים ביכולתם של מעטים אלה להכתיב את הדרך למיליונים רבים שאינם ברי מזל ולא ניחנו ביכולות או בידע של אותם מעטים. מכיוון שהם לא רואים את העושר וההון האנושי כהתפתחות הנוצרת ע"י מיליוני הפרטים בחברה, אלא ע"י יחידי סגולה, שבתורם מעניקים אותה לכלל, הם רואים את הצורך העז להגן על יחידים אלה מכל משמר, ולאפשר להם את ההגנה והבטחון מפני פגיעה מבחוץ, או כדברי גולדרייך: "הדרך היחידה להעריך איכות של מחקר אקדמי היא להסתמך על הערכת מומחים בתחום המחקר…כל ניסיון להשתמש בפרוצדורה שאינה מבוססת על הערכת מומחים כאלו, חוטאת בפשטנות…"

העמדות האלה, כאמור ניכרות על פני סוגיות רבות ומרובות (כמו למשל אקטיביזם שיפוטי, שגם בה, אני מניח, הצדדים מתפצלים היטב לשתי השקפות באותו אופן פחות או יותר).

מאוד יכול להיות שלא קלעתי באופן הכי מדוייק למה שכל אחד ואחד מכם רואה ומרגיש בעצמו, אבל אני חושב שלפחות באופן כללי, ניתן לגזור את שני המחנות כאן לפי קווים אלה.
לכן, על מנת לשכנע אחד את השני, לא ניתן יהיה להתעלם מהעימות האמיתי שבין הצדדים, והוא העימות בין ההשקפות הבסיסיות האלה, שהן מלכתחילה הולידו את כל הדיון הזה.

נ.ב- סליחה אסף, נראה שבאמת יש "עוד אסף" :-), התבלבלתי, חשבתי שזה אתה.

לאילון.

אינני חושב שההצגה שלך (ובעיקר אבחון תפיסות היסודות של הצדדים) נכונה, אבל אני מסכים שאין טעם להתווכח וראוי להתמקד בניסיון להבין. הרושם שלי הוא שבכלל לא ניסית להבין את הטענות של "הצד השני". שים לב שאינני מדבר על הסכמה, אלא על ניסיון *כן* להבין את העמדות ואת שורש המחלוקות.

הציטוט שלי הוצא לגמרי מהקשרו, שהיה היכולת של אי-מומחה בתחום להעריך עבודה מקצועית ובפרט אקדמית. אדרבא, אנא הכנס גם לאתר שלי http://www.wisdom.weizmann.ac.il/~oded/papers.html וספק לנו הערכה של העבודות המדעיות שלי וחשיבותן היחסית.

כ"כ, דיבורי על "סטטיסטיקות שונות ומשונות שאופן חישובן אינו ידוע בכלל למשתמשים ואשר חסרות כל הצדקה רציונאלית" מתייחס לניסיון לענות לאתגר הנ"ל ע"י העזרות בסטטיסטיקות שונות כגון ספירת ציטוטים, שקלולם עפ"י דירוג כתבי העת (עפ"י מדד משני שגם הוא מפוקפק), שקלול מספר הציטוטים עפ"י אורך המאמרים המצטטים, שקלול מספר הציטוטים עפ"י קומת המחברים, וכו.
אני מבקש להדגיש שהמחשבה המוטעית שאפשר להשיג הערכה של איכות מאמרים מדעיים ע"י שימוש במדדים סטטיסטים כנ"ל אינה רק נחלת גורמים חוץ-אקדמיים אלא שיש גם אקדמאים שנתפסו לה. אני טוען שהם טועים וניסיתי לנמק מדוע. הייתי שמח אם היית מנסה להבין את טיעוני במקום לפטור אותם ע"י תיוג בעייתי….

עודד

עודד,
כמו שציינתי, אני לא מתיימר להגדיר את דפוס המחשבה שלך ושלי באופן המדוייק ביותר אלא יוצר תמונה כללית. שים לב שגם אני נמצא באחד המתרסים האלה ולא מתיימר להיות החכם באדם אלא רק להציג את סלע המחלוקת האמיתי.

והרי האם לא זה סלע המחלוקת האמיתי? האם לא זאת עמדתך האמיתית שאתה טוען בעצמך שחייבים להגן על האוטונומיה האקדמית מפני השפעות רעות מבחוץ שכן לא ייתכן שהשוק החופשי ייצר השכלה טובה יותר?

אני חושב שההגדרה אכן נכונה והעליתי אותה על מנת שנוכל לדון כאן על המחלוקת האמיתית ולא על סימפטומיה

אילון: "והרי האם לא זה סלע המחלוקת האמיתי? האם לא זאת עמדתך האמיתית שאתה טוען בעצמך שחייבים להגן על האוטונומיה האקדמית מפני השפעות רעות מבחוץ שכן לא ייתכן שהשוק החופשי ייצר השכלה טובה יותר?"

לאילון.

אינני חושב שזה שורש המחלוקת (שנידונה כאן בשבועות האחרונים), למרות שיתכן שאנו חלוקים גם בעניין זה, אבל בעניין זה בכלל לא נראה לי שעומר קרוב יותר לדעתך מאשר לדעתי — לי נראה שלהיפך…

למיטב הבנתי, עומר לא מציע לנהל את ההשכלה הגבוהה ע"י השוק פרטי (או *בהתאם לעיקרון הרווח גרידא*), דבר שלא מצוי בשום מקום, והוא אפילו הזכיר בראיון ו/או באחת התגובות שלו את "כשל השוק" בנושא מחקר בסיסי. מה שהוא (ואחרים) מציעים הוא ביקורת חיצונית על המערכת שתמשיך להתנהל *שלא לשם מטרות רווח*. לדעתי, ביקורת זאת (על לב הפעילות האקדמית — קרי מחקר והוראה) אינה יכולה להיות אפקטיבית ומועילה, ויתר על כן היא צפויה לגרום נזקים כבדים (ראה תשובותי לאסף).

בכל מקרה יתכן שלא הבנתי נכון את הפוסט הקודם שלך, אבל הרושם שלי הוא שהפוסט שלך ערבב בין מחשבה אליטיסטית (אשר יחסת לי ולאיריס) בנושאי חברה כלליים ובין השאלה המצומצמת יותר של איך יש לנהל ולהעריך את המערכת האקדמית. השקפותי בשאלה האחרונה מוסברות (ולו באופן שטחי בכמה פוסטים/תגובות/מאמרים ובפרט אני מציין שוב את הפוסט
http://www.publiceducation.org.il/?p=689).

אני חוזר על שאלתי: האם אתה באמת מעלה בדעתך שאתה מסוגל להעריך את החשיבות היחסית של העבודות המדעיות שלי?
אין כאן זלזול כלל: הנה אומר את אותם דברים על איריס. גם היא אינה מסוגלת לכך! לעומת זאת, יש לי כמה חברים ועמיתים – שחלקם מחזיקים בעמדות פוליטיות/חברתיות שדומות לשלך (כנראה…) – אשר כן מסוגלים להציע הערכה מושכלת של העבודות הנ"ל.

לדעתי, העובדה הנ"ל מתייחסת באופן ישיר יותר להשקפות שלי מאשר הדיבורים שלך על בוז להמונים וכו. ז"א: אני טוען שוב שהערכה של עבודה מדעית היא עניין למומחים (ואף הם מתקשים בכך). הרעיון שאפשר להעריך עבודה מדעית מבלי להבין *היטב* את הרקע המדעי נראה לי כך כך משונה שאינני יודע מה להוסיף…

אבל יש לי גם הסתייגות מעצם הרצון שלך (או של האוצר) להעריך את העבודה המדעית שלי, משום שאינני מבין לשם מה זה נחוץ לך (ולהם). זה נושא אחר, שהוא במוקד המאמר שלי שהזכרתי לעיל.

עודד

(לאילון)

עוד הבהרה — או נכון יותר תגובה פוזיטיבית. ז"א אחרי שהסברתי למה אני מתנגד, ראוי שאסביר מה אני מציע. (זה בהמשך לסיום התגובה הקודמת אשר כופרת בצורך שלך, כאזרח, להעריך את העבודה המדעית שלי.)

אני מציע שאתה (האזרח) תחליט על *כלל* ההקצאה לאקדמיה עפ"י ההבנה שלך את התועלת *הכללית* שהאקדמיה מביאה לחברה. את החלוקה בין המוסדות/יחידות/תת-יחידות/פרטים יעשו רמות שונות של המערכת האקדמית כך שהיחידה בכל רמה מחלקת בין תתי-היחידות אשר כפופות לה ישירות.

(שם לב, שגם ההקצאה למוסדות חברתיים אחרים נעשית *בדרך כלל* באופן דומה, למרות ש*לפעמים* יש הקצאות מיוחדות לנושאים מסוימים. לדעתי, במקרה של האקדמיה, יוצאים מן הכלל כאלו אינם רצויים ועלולים רק להזיק.)

באופן דומה, גם כל יחידה תקבל דיווח מתתי-היחידות הכפפות לה. זה "בגדול" איך שהמערכת הזאת פועלת כיום בארץ (וגם בכל מקום בעולם). הויכוח איננו על המבנה הבסיסי הזה אלא על השאלה מה התועלת או הנזק של הוספת גוף ביקורת *חיצוני* אשר ינסה להעריך את העבודה המדעית וגם יקצה משאבים שיוריים בהתאם להערכותיו.

לדעתי, גוף כזה לא יוכל לייצר הערכות איכות מושכלות, והקיום שלו יגביר משמעותית את התמריצים למחקרים שטחיים (ז"א באיכות נמוכה יותר). בנוסף, וכאן אני חוזר לתזה העיקרית שלי במאמר על "עידוד מצוינות", אני חושב שזה לא נכון (אפילו מבחינת האינטרס של "הפסגה" של המערכת) להקצות משאבים *מרובים* לטובת "העשירון האקדמי העליון" (אפילו בהנחה שהוא ניתן לזיהוי) על חשבון *הזנחה* של שאר המערכת.

עודד

יעקב ברגמן:

ידידי, הרקטור לשעבר של האוניברסיטה העברית גידי שפסקי, המשיל פעם את השימוש ב-ביבליומטריה (שימוש בסטטיסטיקות הציטוטים לקבלת מידע על איכות המחקר) למדידת חום של פציינט. חום גופו של הפציינט אינו כל הסיפור. אבל הוא מדד פשוט וחיוני בין מדדים אחרים. רופא שאינו מודד חום פציינטו הינו רשלן, אומר שפסקי, ואני מסכים.

ראו את המסמך של גידי שפסקי, "דרוג אוניברסיטאות ישראל בין אוניברסיטאות העולם"
http://www.weizmann.ac.il/ICS/booklet/22/pdf/Universities.pdf
יש בו מידע מעניין לסטודנט פוטנציאלי לדוקטוראט.

יתר על כן, Google נסמכת בצורה חשובה על אלגוריתם מכאני של ציטוטים כדי להביא למחפש את הקישורים החשובים תחילה. זהו אותו אלגוריתם שבו משתמשת הביבליומטריה לבניית מידע על חשיבות מאמרים במדע ועל חשיבות פטנטים. נראה שהאלגוריתם של גוגל אכן עובד לא רע.

ואמנם, אין צורך להיות מומחה בשטח ספציפי כדי לדעת שמאמר מדעי שלא צוטט מעולם, סביר מאד שאינו חשוב, ושמאמר המצוטט פי 30, נאמר, ממאמר ממוצע באותו שטח הוא, בסבירות גבוהה, בעל חשיבות גדולה, כאשר "חשיבות" מוגדרת כזו המוענקת על ידי פאנל של מומחים בשטח.

הדגש הוא על סבירות. אין מבחן שאין בתוצאותיו טעויות סטטיסטיות משני הסוגים false positive ו- false negative. השאלה היא מה גודל הטעויות האלה. מתברר אמפירית, שהביביליומטריה, אם היא נעשית נכון, נותנת מידע די אמין (טעויות קטנות יחסית) במחיר נמוך מאד.

לכן, אם מתברר שרקטור לשעבר באוניברסיטת בן גוריון הפיק ציטוט בודד מכל אחד מארבעה מאמרים שכתב, ואף לא אחד משאר המאמרים בכל הקריירה שלו — מעשה שהיה — ואם פאנלים של מומחים קדמוהו לכל גובה סולם הדרגות באוניברסיטה שלו, אזי אטיל ספק רב באמינותם של המומחים האלה.

בגלל אמינותם הנמוכה של המומחים הבוחנים את עבודותיהם של הסגל האקדמי באוניברסיטה העברית הקים הרקטור דאז מנחם בן ששון (כיום הנשיא) ועדה לבניית מדדים אוביקטיביים, שהייתי בה חבר מרכזי, ואשר הפיקה את "סולם ירושלים" המדרג כתבי עת מדעיים בדרגות איכות; סולם המשמש כיום כלי עזר חשוב בקידומים בידי הנהלת האוניברסיטה. את החפץ לקרוא סיפור מעניין זה אפנה אל המכתב הפומבי הראשון שכתבתי, "בירה זו ללא מנהיג". (המכתב התפרסם גם כמאמר בספרו של אילן גור-זאב "קץ האקדמיה?")

http://pluto.mscc.huji.ac.il/~msyberg/Higher_Education/Castle_without_leader_.pdf

אבל כל שכתבתי עד כאן לא אומר שאין צורך להתחשב בדעת מומחים בשטחי המחקר השונים. סביר ששילוב של מדדים אוביקטיביים ודעת מומחים נותן את השגיאות הקטנות ביותר משני הסוגים. זאת באנלוגיה לשילוב של תוצאות הבחינה הפסיכומטרית עם אלה של מבחני הבגרות; שילוב המשמש להחלטה על קבלת סטודנטים והנחשב לאמין יותר מכל אחד משני מרכיביו.

ואכן, ממשלת בריטניה אלצה את המוסדות להשכלה גבוהה הבריטיים לעבור בקרת איכות וכמות של התפוקה המדעית כל חמש שנים מאז 1988: ה- Research Assessment Exercise. בקרה זו נעשתה על ידי כ-60 פאנלים של מומחים בשטחי המחקר השונים אשר קראו בפועל את העבודות. בגלל העלות הגבוהה של הבקרה נשמעו קולות שניסו להחליף בקרת מומחים זו בבקרה על פי פרמטרים (ציטוטים, זכיה במענקים וכו). לאחר התלבטות רבה החליטה ממשלת בריטניה להמשיך בבקרת מומחים אשר מורשים להעזר בפרמטרים אוביקטיביים. ראו את מסמך ההתייעצות של הממשלה הבריטית, אשר אותו ואת הערותיי עליו קראו בקפידה אנשי האוצר כפי שקראו חומר רב אחר שהעברתי אליהם.
http://dl.dropbox.com/u/6035551/PublicEducation/REF_HEFCE_consult.pdf

מה שמטריד אותי ביותר הוא חוסר האחריות של אנשים מסוימים מן האקדמיה להגוג הגיגים פומביים עליה ולהמליץ לה המלצות מבלי שקראו כמעט דבר על תכנון וניהול מערכת כל כך מורכבת. הם לא יעזו לעשות כן, כאשר מדובר בטיפול במצב בריאותי פשוט, אבל לענייני השכלה גבוהה הם "מומחים" ללא שעמלו כהוא זה בהבנתה.

י"ב

גולדרייך כתב: "אני חושב שזה לא נכון (אפילו מבחינת האינטרס של "הפסגה" של המערכת) להקצות משאבים *מרובים* לטובת "העשירון האקדמי העליון" (אפילו בהנחה שהוא ניתן לזיהוי) על חשבון *הזנחה* של שאר המערכת."

יעקב ברגמן: תארו לכם שעקב ניהול רשלני של מערכת הביטחון, היה חיל האויר הישראלי מכשיר 1500 טייסי קרב ב-1973(עת שירתתי כקצין חקר ביצועים בחיל האויר) במקום כ-500 טייסי קרב שהכשיר בפועל. תארו לכם שהיה אז מציע מן-דהו שאין לו כל הכשרה וידע בתכנון כח צבאי להעלות את רמת 1000 "טייסי הקרב" המיותרים, הבינוניים ומטה, וגם לקנות עבורם עוד 1000 מטוסי קרב (מעבדות, ציוד מחקר וכו). לשאלות, האם אפשר להביא את 1000 המיותרים לרמה נאותה, מהיכן יבוא הכסף לעשות זאת, האם על חשבון אימון גייסות השיריון, מהיכן יבוא הכסף לקנות 1000 מטוסי קרב מיותרים, האם על חשבון קניית טנקים או ציוד לחי"ר, מדוע בכלל צריך עוד 1000 טייסים ו-1000 מטוסי קרב, מגיב המומחה: אלה שאלות לא מעניינות…

אבל אם אותו "מומחה" היה טורח לקרוא את המצגת שלי להנהלת האוצר היה רואה בה את עמדת הנציבות האירופית שכתבה למועצה האירופית בפברואר 2006 בתזכיר בשם 'פיתוח ספינות דגל של ידע,' כדלקמן:

"יותר מדי מאוניברסיטאות אירופה מכוונות לאותן מטרות — אשר לא
כולן יכולות להשיג — והמשאבים הקיימים מפוזרים דק מדי. ישנן כ-2000 אוניברסיטאות באיחוד האירופי, ורובן שואפות לעשות מחקר ולמשוך אליהן כספים. אחוז גבוה מהן מעניק תארים גבוהים. בניגוד, מתוך כ-3300 מוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב, פחות מ-100 נחשבות לאוניברסיטאות מחקר.לא ייפלא, אם כן, שאוניברסיטאות ארה"ב שולטות בטבלאות הליגה של האוניברסיטאות הטובות בעולם, בהינתן ריכוז המשאבים הזה. באירופה יש יותר מדי בינוניות ומעט מדי מסה קריטית כדי לתמוך במצוינות." -סוף ציטוט

אבל מיהם מומחי הנציבות האירופית לעומת "ההוגג הגיגים" שלא קרא דבר מן הספרות המקצועית העניפה על מדיניות השכלה גבוהה, שגם אינו מוכן לקרוא לפני שהוא שופך את הגיגיו לשווא על הציבור, והחושב שהגיגיו עולים על כל ידע מבוסס נתונים?

אגב, אילון, לא צריך להרחיק. התפיסה של מואב ושלי היא התפיסה הדמוקרטית. העם הוא הריבון. הוא צריך להחליט על מדיניות מדע באמצעות המנגנון הפוליטי-דמוקרטי, ובהתייעצות עם מומחים אמיתיים, כפי שהוא עושה בנושאי בריאות, ביטחון, ובכל נושא אחר.

על תיעדוף שטחי מחקר בתקציב הפדראלי האמריקאי, אני מציע שתקרא את פרק ב‘ ב"הפרכת דו"ח יערי" שכתבתי ופרסמתי.
http://pluto.mscc.huji.ac.il/~msyberg/YB_files/Hafrakhat_Yaari.pdf
לנוחותך העתקתי משם כדלהלן:

תיעדוף המחקר בארה"ב ובמדינות אחרות
ב‏-‬1992‏ ‬פרסמה ועדת קרנגי על מדע‏, ‬טכנולוגיה‏, ‬וממשל מסמך חשוב‏, ”‬לאפשר את העתיד‏: ‬חיבור המדע והטכנולוגיה למטרות החברה‏."‬
Enabling the Future: Linking Science and Technology to Societal Goals”
http://www.carnegie.org/sub/pubs/science_tech/goals.txt
‬בהקדמתו לדוח כותב יו"ר הוועדה‏, ‬חתן פרס הנובל ברפואה היהודי-‬אמריקאי ג’ושוע לדרברג‏: "‬אומנם‏, ‬אין איש יכול לנבא את העתיד‏, ‬אבל החוכמה וכושר ההמצאה של המדענים ושל המהנדסים יכולים להיות מכוונים אל האתגרים שמולם עומדת החברה‏. ‬המדע יכול לשמש כלי המוביל אותנו אל העתיד‏, ‬אבל החברה היא שחייבת להצביע על הכיוון הכללי שבו היא רוצה ללכת‏." ‬‏ ‬‏-‬‏-‬‏ ‬לפי ועדת קרנגי‏, ‬החברה היא המורשה והנדרשת להצביע על הכיוון הכללי‏; ‬לא הקהיליה המדעית‏, ‬האמורה לעזור לחברה להגשים את המטרות שהיא בוחרת‏.‬

בהקדמתה כותבת ועדת קרנגי‏: "‬הממשלה הפדראלית הינה אחראית לקביעת מטרות ראשיות ועדיפויות תקציביות רחבות בין הדיסיפלינות המדעיות השונות‏; ‬למשל‏, ‬ביולוגיה ופיסיקה‏. ‬היא גם ממלאה תפקיד חשוב בקביעת עדיפויות בתוך הדיסיפלינות המדעיות‏; ‬למשל‏, ‬בין הפיסיקה של חלקיקים אלמנטריים לבין זו של המצב המוצק‏. ‬הממשלה צריכה גם לעודד את הקשרים הסימביוטיים של שטחים שונים‏; ‬למשל‏, ‬בין ביולוגיה לכימיה ביחס למוצרים ביוטכנולוגיים‏."‬

הוועדה קובעת‏: "‬ארה"ב צריכה לבסס את מדיניות המדע והטכנולוגיה שלה ביתר תוקף על שיקולים ארוכי טווח‏, ‬והיא צריכה לקשור מדיניות זו למטרות חברתיות באמצעות הערכות מקיפות של הזדמנויות‏, ‬עלויות‏, ‬ותועלות‏."‬

בהמשך המסמך כתבתי:
תת-וועדה של הדירקטוריון של הקרן הלאומית למדע האמריקאית ערכה מחקר ‬מקיף‏, ‬כולל סקירת ספרות רצינית של הניסיון בארה"ב ובשמונה מדינות אחרות‏. ‬תת-הוועדה מצאה‏:‬

‏. ‬קביעת סדר העדיפויות הפדראלי למחקר נעשית בשלוש רמות‏: ‬א‏. ‬בקביעת מטרות פדראליות למחקר‏; ‬ב‏. ‬בהליכי התיקצוב למחקר בבית-הלבן ובקונגרס שבמצרַף קובעים את פורטפוליו המחקר הפדראלי‏; ‬ג‏. ‬בסוכנויות פדראליות ובמשרדי הממשלה בהשגת משימותיהם בהתאם לסדר העדיפויות שקובע הנשיא למחקר‏.‬
‏. ‬הקצאת הכספים הפדראלית למחקר הינו בעיקרו תהליך פוליטי שצריך להעזר בייעוץ מדעי ובנתונים הטובים ביותר הקיימים‏.‬
‏. ‬קיים צורך בהערכה סדורה ומחזורית של ההשקעה הפדראלית כפורטפוליו להצלחה בהשגת המטרות הפדראליות למחקר בדרך של זיהויים של שטחים הזקוקים לחיזוק‏, ‬וזיהויים של שטחים‏ ‬שבהם ניתן להפחית את ההשקעה‏. ‬הגידול בהזדמנויות לתגליות ולחדשנות טכנולוגית‏ ‬דורש מן הממשלה הפדראלית לבחור בחירות חכמות‏, ‬מבוססות מידע בהקצאת משאבים שיניבו את ההטבות הגדולות ביותר בטווח הארוך לחברה האמריקאית‏. ‬
‏. ‬בנוסף לניטור של ההוצאות הפדראליות למחקר‏, ‬גם מדידת ההטבות לציבור שמניבות הוצאות אלה בשיטות אקונומטריות מתקדמות הינה הכרחית לניהול‏ ‬שקול של פורטפוליו המחקר הפדראלי‏.‬
נשים לב לסדר העדיפויות במחקר מדעי החוזר ועולה כנושא מרכזי במדיניות המדע האמריקאית ולרעיון החוזר בכל המסמכים של ניהול פורטפוליו המחקר הפדראלי‏: ‬הוא דומה לניהול פורטפוליו של השקעות‏. ‬יש לנטר אותו ברציפות‏; ‬יש לאזן את חלקיו לפי הצורך‏; ‬ויש למדוד את ביצועיו בצורה מסודרת ואמינה‏.‬
—-
1 ‏ ‬ The Scientific Allocation of Scientific resources; NSB Report 01-39 http://www.nsf.gov/nsb/documents/2001/nsb0139/nsb0139.pdf

והנה הדגמה לתיעדוף של הממשל האמריקאי בין שטחי מחקר מדעי מתוך התזכיר השנתי‏ ‬לראשי המשרדים הממשלתיים והסוכניות הממשלתיות האמריקאיות שנושאו‏ "‬עדיפויות הממשל בתקציב למחקר ופיתוח‏" ‬הנכתב במשותף על ידי המשרד לניהול ולתקציבים‏ (‬מקביל לאגף התקציבים הישראלי‏) ‬ועל ידי המשרד למדיניות מדע וטכנולוגיה‏; ‬שניהם גופים בבית הלבן‏. ‬
ציטוט מן המסמך‏: ‬
‏"‬השילוב של משאבים מוגבלים וריבוי של הזדמנויות מחקר חדשות דורשים תשומת לב קפדנית לעדיפויות תקצוב ובחירות מושכלות על ידי מנהלי הסוכנויות הפדרליות‏ [כולל הקרן הלאומית למדע‏, ‬י"ב]. ‬כפי שחזרנו והדגשנו בתזכירים השנתיים האלה‏, ‬הסוכנויות חייבות להעריך במרץ תוכניות קיימות‏, ‬והיכן שאפשר‏, ‬לשקול בהן שינויים‏, ‬כיווּנן מחדש‏, ‬הקטנתן‏, ‬או סיומן בהתאם לצרכים ולעדיפויות לאומיות‏. ‬הסוכנויות צריכות להצדיק תוכניות חדשות בעזרת ניתוח קפדני והוכחה של ערכן‏, ‬איכותן‏, ‬חשיבותן‏, ‬והעקביות שלהן עם עדיפויות לאומיות‏. ‬הסוכניות יכולות להציע פעילויות חדשות בעלות עדיפות גבוהה‏, ‬אבל הצעות אלה חייבות לזהות הקטנה או סיום פוטנציאליים בתוכניות אחרות בעלות אפקטיביות או עדיפויות נמוכות‏, ‬או בתוכניות בהן אין יותר צורך במעורבות פדרלית‏."

להלן דוגמא לקביעת העדיפויות המפורטות של הממשל הפדרלי במחקר מדעי הניתנות במסמך‏: ‬
‏"‬עדיפויות במדעים הפיסיקליים‏: ‬עדיפות תינתן למחקר שמטרתו לסגור פערים משמעותיים בהבנה הפיסיקלית הבסיסית של תופעות המבטיחות‏ ‬טכנולוגיות חדשות וחשובות בעלות השלכות חברתיות רחבות‏.‬‏ ‬על-מוליכים אורגניים גבוהי טמפרטורה‏, ‬אלקטרוניקה מולקולרית‏, ‬חומרי פער-‬פס-רחב וחומרים פוטוניים‏, ‬שכבות מגנטיות דקות‏, ‬ועיבּויים קוונטיים‏; ‬כל אלה הינם דוגמאות למערכות חדשניות ברמה האטומית והמולקולרית עם פערים היכן ששליטה קוהרנטית מציעה פוטנציאל רב‏." ‬
—-
1 ‏ ‬http://www.whitehouse.gov/omb/memoranda/fy04/m04-23.pdf

אילון, ההבדל בין ברגמן ומואב להוגגי ההגיגים הוא הרבה יותר פשוט מזה שתיארת.

י"ב

הי עודד,

ראשית תיקון, העלאת גורם השוק היא בהחלט לא עניין שאף אחד מהצדדים העלה, זאת היתה רק דוגמא שלי לגורם חיצוני.
חשוב לי שתבין שאני לא טוען כי לך ולאיריס יש "בוז להמונים" או משהו בסגנון זה. מה שאני טוען הוא שיש לכם תפיסת עולם שונה לגבי האופן בו מתקדמות ומתפתחות המחשבה והידע. לאורך כל הטיעונים שנפרשו כאן, הבהרתם היטב את החשש מ"הפיכת המחקר וההוראה לסחורה", החשש מאותם גורמים חיצוניים המייצרים דרכי ביקורת על עמלכם, ביקורת אשר היא "עניין למומחים".

למעשה, אני דווקא חושב שקלעתי בול אל השקפתך כפי שכתבת בעצמך:
"…יש לי גם הסתייגות מעצם הרצון שלך (או של האוצר) להעריך את העבודה המדעית שלי, משום שאינני מבין לשם מה זה נחוץ לך (ולהם)…"

ז"א, שטענתי היתה נכונה, בסיס הויכוח המגולל כאן הוא לא באמת רלוונטי. הוא רק מסווה לחילוקי הדעות האמיתיים, השורשיים, שכן עפ"י תפיסתך, אמנם אנחנו (דרך האוצר) מממנים את המערכת, אך אתה "מפגין הסתייגות" מעצם הרצון שלנו לבקר אותה.

אילון, צדקת בדבר אחד: הויכוח איננו על הנתונים, גם אם ברגמן ימשיך להציף אותנו בהם ולהצליף בנו בשם המקצועיות הטהורה. וחשוב לי להבהיר, אינני מעוניינת לקדם עמדה לפיה יועצים בעלי ידע מקצועי בתחומים רלבנטיים הם מיותרים, או להקל ראש בתרומתם של מומחים בכלכלה וניהול. אך גם שר האוצר, כשהוא ממנה יועצים או מושפע ממחקרים מסוימים, הוא עושה זאת בהתאם להשקפה שהוא מחזיק בה ומעוניין לקדמה. ליועצים יש עמדה, לא רק ידע מקצועי. וכאשר בוחרים ביועצים מסוימים, באותו זמן גם מעדיפים לא להקשיב לעצות של מומחים אחרים, מקצועיים לא פחות, אפילו באותם תחומים ובוודאי בתחומים אחרים, רלבנטיים לא פחות מכלכלה וניהול לשיקולי ההתערבות במערכת האקדמית.
שהרי הויכוח באמת אינו על הנתונים, אלא על ההשקפות שמעצבות אפריורי את פרשנות הנתונים. והטעות שלך, אילון, היא לדעתי לא בכך שאתה מחפש מסגרת פרשנית להבחין בעזרתה בין ההשקפות השונות בויכוח, אלא בבחירה במסגרת שמציבה את העמדות הללו באופן שמחמיץ את ההבדל העיקרי ביניהן.
עודד הדגיש בדיון שלו הבט מסוים, מרכזי וחשוב – שיטת ההערכה של איכות המחקר והשאלה מהי הדרך האופטימאלית להגיע להערכה נכונה ובו בזמן – להניח למערכת למצות את הפוטנציאל שלה. מכאן – הדגש שלו על שמירת שיטת ההערכה העצמית תוך טיפול בכשלים המתגלים בה ומציאת דרכים לתיקונם, אך מבלי לשנות את בסיס השיטה. אך זה אינו ההבט היחיד במערכת ההשכלה הגבוהה ששנוי במחלוקת ושממנו אפשר ללמוד על הבדלי הגישות כאן. ביסוד המחלוקת עומדת גישה חברתית. ברגמן נוטה לתאר את ההבדלים בין הגישות במונחי מקצוענות מול חובבנות. אך בלי העמדה החברתית שהאוצר מקדם מזה שנים לא מעטות, אי אפשר להבין את הדרישה למקצוענות, המוצגת כאן כעמדה יותר דמוקרטית ויותר שוויונית, עמדה נטולת הקשר פוליטי ואינטרסים כלכליים – דאגה להשקעת כספי משלם המיסים באופן שמשקף את רצונם של האזרחים כפי שבא לידי ביטוי בבחירות.
בוא נניח לרגע לנאיביות שיש בתיאור הזה של תוצאות הבחירות ומה שהן מלמדות על רצון משלמי המיסים וננסה לעמוד על ההשקפה המעצבת את המדיניות שמקדם האוצר בתחומי השירותים החברתיים, שהוצע להשוות את התערבות האוצר בניהולם להתערבות הנדרשת במערכת האקדמית. המשותף למדיניות ביחס לכל המערכות הללו הוא צמצום השתתפות המדינה במימונם, באמצעות שורה של כלים (ולאו דווקא קיצוץ ישיר), כגון הפרטת מנגנונים בתוך המערכות הללו ותפעולם באמצעות מיקור חוץ. יש דוגמאות רבות לכך במערכת הבריאות, החינוך, והרווחה. במערכת האקדמית אפשר לראות זאת קורה בעקיפין, למשל, כשהנהלות האוניברסיטאות "בוחרות" נוכח המצוקה התקציבית להמנע מקליטת חברי סגל חדשים. תחת זאת הן מעסיקות "מורים מן החוץ" בחוזים שמוזילים את עלות העבודה שלהם פלאים, שכן הם מועסקים ללא תנאים סוציאליים ואקדמיים (מגמה שארגוני הסגל הזוטר הצליחו חלקית לשנותה באמצעות ההסכם המסובך שהשיגו עם האוצר והנהלות האוניברסיטאות – מה שמסביר מדוע במסגרת מדיניות ההתייעלות ועדי הסגל נתפסים כמכשול שיש להסירו). במאמר מוסגר אני רוצה להבהיר כי העסקת המורים מן החוץ אינו נחשב פורמאלית למיקור חוץ מאחר שהאוניברסיטאות שוכרות את המורים ישירות, אך מבחינת תנאי העסקתם וההשלכות על האקדמיה, הדמיון להעסקה באמצעות קבלן כוח אדם ניכר.
ההשוואה של המערכת האקדמית עם שירותים חברתיים אכן רלבנטית להבנת עמדת האוצר וגם להבנת עמדתנו, שנראית לך כעמדה אליטיסטית או אנטי-דמוקרטית, אך למעשה יש כאן היפוך: כאשר מקצצים בשירותים החברתיים שהזכרתי לעיל, וחלקים מהם מופרטים, הדבר פוגע קודם כל בשכבות החלשות בחברה ומגדיל את הפערים החברתיים-כלכליים. מעבר לטענה כי ספק אם קו שכזה מבטא נאמנה שימוש דמוקרטי בכספי משלם המיסים או את רצון הבוחרים, עמדת הפורום ביסודה רואה גם במערכת האקדמית מערכת שיש לה תפקידים חברתיים חשובים, כולל צמצום פערים חברתיים. ואת התפקיד הזה אי אפשר למלא עם מדיניות האוצר. תמיד אפשר לייחס למדיניותו מטרות חברתיות – הנגשת מערכת ההשכלה הגבוהה לכל, למשל, היא טיעון שגור, אם כי לא זכור לי שראיתי טיעון כזה אצל מואב או ברגמן (למעט עניין הדאגה לדמוקרטיזציה שהזכרתי קודם – אבל בים המאמרים והתגובות שלו, יתכן שהחמצתי את קיומו של טיעון כזה). מכל מקום, ייעול התפוקות ורגולציה של פעולת המוסדות להשכלה הגבוהה מייצרים מערכת אקדמית הירארכית ודיפרנציאלית, שבה הביקוש הגובר לתארים אקדמיים יקבל מענה בדמות השכלה גבוהה באיכות ירודה לפריפריה החברתית וטיפוח צמרת איכותית למעטים בלבד, שקל לשער מאילו שכבות חברתיות בעיקר הם יגיעו. כלומר, הגישה שמבקשת לשמור על אוטונומיה אקדמית היא דווקא הגישה שדוגלת ביצירת נגישות מירבית לאקדמיה ולא בהסתגרותה. ואילו הגישה שמבקשת לקדם יותר רגולציה והתערבות של האוצר בהקצאת התקציבים בתוך מוסדות ההשכלה הגבוהה היא הגישה האליטיסטית.
על מחלוקת זו מתיישבת גם המחלוקת על היקף תקצוב האוניברסיטאות ומידת חשיפתן ללחצי השוק (בין היתר באמצעות הצורך לגייס כספי מחקר וכספים אחרים מתרומות -עניין שקבלנו לאחרונה המחשות לגבי משמעויותיו). ההשקפה שרואה במערכת האקדמית מערכת חברתית היא זו שנאבקת נגד צמצום התקציב הציבורי וההפך – ביחס להשקפה השניה (שלא בהכרח דוגלת בצמצום תקציבי, אלא בכפוף לנסיבות, מדגישה בעיקר את השליטה בתקציב, את הדרישה שהתקציב, בכל גודל שהוא, יגיע למערכת האקדמית עם התניות לגבי שימושיו).
זה מה שמסביר את המחלוקת שממנה החל הדיון – היה או לא היה קיצוץ תקציבי. לכן, זו לא הייתה מחלוקת על נתונים אלא על פרשנותם. כזכור, המחלוקת הייתה על מה נחשב לקיצוץ (תקציב נומינלי או פר סטודנט) כי בהתאם לכך מתחזקת או נחלשת כל אחת משתי העמדות. טענתו של מואב שלא היה קיצוץ הייתה מלווה בהטלת אשמה באוניברסיטאות על כך שביוזמתן הן הגדילו את מספרי הסטודנטים ולכן העובדה שהתוצאה היא ירידת המימון הציבורי פר סטודנט אינה יכולה להחשב קיצוץ. ההערה הנוספת שלו בראיון, שאומרת שעל האוניברסיטאות היה לסגור את שעריהן (כנראה, באמצעות רף קבלה גבוה יותר) ולהביא לכך שרוב הגידול באוכלוסיית הסטודנטים יזרום למכללות מרמזת על ההשקפה שהוא מחזיק בה בנוגע לתפקידיה החברתיים של מערכת ההשכלה הגבוהה (לא זכור לי שהוא התבטא בעניין זה התבטאות ישירה). לעומת זאת, טענתנו הייתה שהתקציב פר סטודנט הוא המדד העיקרי ובנוסף לו יש לראות בתוצאות לוואי רלבנטיות של החנק התקציבי (הגדלת יחס הסטודנטים לכל מרצה, צמצום דרסטי בהקצאת תקנים חדשים, צמצום השקעות בתשתית המחקר) אינדיקציות לקיצוץ. גם כאן הקשר להשקפה הכללית ברור: מערכת אקדמית שמאפשרת נגישות וסגירת פערים אך רוצה בה בעת למנוע פגיעה באיכות המחקר זקוקה לתקציבים בהיקף סביר וקבוע, כל שנה, בלי הצבת סימני שאלה חדשות לבקרים על עצם הקצאתם, כדי ליצור תנאי הוראה ומחקר שיאפשרו מצידם טיפוח סטודנטים בעלי פוטנציאל טוב שמגיעים מקבוצות מוחלשות ויצירת תנאים טובים יותר להוראה ומחקר גם במכללות.

סבבה.

נ.ב. (לתגובתי הקודמת) – לא היה בכוונתי לומר שאין טעם לדון בנתונים ולנסות לגלות נתונים חדשים, או לא מוכרים לנו. אך כפי שכבר נאמר כאן מספר פעמים – יש צורך להבהיר את העמדות הבסיסיות ורצוי להציגן בגלוי ולנסות להכיר בכך שהן מעצבות את הנתונים (כלומר את פרשנותם), וזאת בין היתר על מנת שהדיון יהיה מחכים. אם המטרה היחידה היא נצחון, רצוי בנוק-אאוט – חבל על הזמן של כולנו.
סביר להניח שרוב המתדיינים לא ישנו את השקפת עולמם בגלל נתון זה או אחר, או אפילו כתוצאה ממכלול הטיעונים שהועלו. ואני ספקנית באשר לאפשרות השכנוע ההדדית, במיוחד כשלרבים ממשתתפי הדיון יש עמדות מוצקות ומגובשות. אך יכולה להיות לדיון כזה תרומה לשכלול העמדות השונות, לעידון הצגת הקשר בין הנתונים לפרשנות, וכמו שעודד ציין – להבנה יותר טובה של העמדות המנוגדות. זאת כמובן בתנאי שמשקיעים בכך מאמץ והקשבה.

הי איילון.

ראיתי שיש תגובה שלך אבל אני חייב לזוז,
ואחזור לקשר אינטרנט רק בעוד יומיים.

עודד

שלום איריס, ותודה על התגובה,

אל תזלזלו ב"לנצח" בויכוח.
אולי חיפוש אחר הדבר הנכון לעשותו (ואין באמת כזו מחלוקת על היעדים כפי שאת טוענת) הוא פאסה. אולי הצבת טיעוני שני הצדדים זה מול זה והכרעה מי צודק, הוא מעשה מעט לא אופנתי. אולי יש בו ניחוח נפטליני מיושן של המאה העשרים, שבה לא הכל היה שאלה של תפיסת עולם וראיה סוביקטיבית, אלא היה טעם של ממש להתווכח.

מה גם שבהקשר הנוכחי לא מדובר על חשיפה של יחסי כוח-ידע נסתרים וזרמי עומק, אלא על חזרה שוב ושוב על הטענה שהאוצר רק רוצה לצמצם את המנגנון הציבורי. לא בדיוק מהפכה פוקויאנית ביחס שלנו לידע. ולגמרי לא השתכנעתי שאכן זה הכוח המניע את הדיון הזה. להיפך, זה נראה מנוגד לשפע של עובדות שעלו כאן.

אולי לא תשכנעו אחד את השני, אבל כמשקיף מהצד – אני בהחלט מחפש מי משכנע אותי יותר. בינתיים, אני מצטער להגיד שזה לא כל כך כוחות. הטיעונים שאתם מעלים הם מעניינים, אולי יש בהם משהו, אבל אם המאבק הזה באמת חשוב לכם, אם אתם באמת רוצים לשכנע אנשים שכרגע עדיין עומדים על הקווים, אז אין מנוס מלהעלות את רמת הטיעונים שלכם מקביעות כלליות מופשטות למחצה, לרמה של טיעוני יעקב ברגמן.
בינתיים, אתם תמשיכו רק להגיד לי "הכל תפיסת עולם, ולפיה הנתונים נבחרים ומתפרשים" משל הייתי תלמיד כיתה ג שלא מסוגל לקריאה ביקורתית ומתהפנט ממספרים ולינקים, ויעקב ברגמן ימשיך להציג טיעון קוהורנטי ברור ומבוסס על שפע של נתונים ועובדות.

אז כן, בפירוש כן, כצרכן של הויכוח הזה, כמי שמבקש לגבש לעצמו דעה, אני מחפש מי "מנצח" בויכוח. אני מקווה (באמת, בלי טיפה של ציניות) שהאתר הזה יוכל להציב טיעונים שמתמודדים כשווים מול שווים מול טיעוניהם של יעקב ברגמן ועומר מואב, ולא שימשיך לספר לי איך כל טענה שאין לו תשובה אליה היא בעצם רק ביטוי להשקפת עולם. זה לא מכבד את האיטנלגנציה שלי, מוגבלת ככל שתהיה.

על ניצחון בויכוח

היטב כתבת אסף: "אז כן, בפירוש כן, כצרכן של הויכוח הזה, כמי שמבקש לגבש לעצמו דעה, אני מחפש מי ‘מנצח‘ בויכוח."

במסכת פסחים (צ"ד ע"א) מובא ויכוח בין חכמי ישראל לחכמי יוון. חכמי ישראל טענו שהרקיע הינו כיפה הנשענת על הארץ השטוחה, והשמש מהלכת ביום ממזרח למערב מתחת לרקיע, במערב היא חודרת את הרקיע, ומהלכת מאחורי הרקיע בלילה ממערב למזרח, שם היא חודרת שוב את הרקיע, וחוזרת על מהלכה היומי.

חכמי יוון טענו שהארץ הינה כדור, והשמש סובבת סביבה.

ומספר שם רבי, שסוף הויכוח היה שהודו חכמי ישראל לחכמי אומות העולם. וכלל קבעו חכמי ישראל, "חוכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין."

יש להניח שאחד הנתונים שהביאו חכמי אומות העולם היה העובדה שכל ספינה המתרחקת אל האופק, גופה נעלם תחילה ולבסוף נעלם קצה התורן. חכמי ישראל המומחים לפרשנויות אולי יותר מכל חכמי העולם, יכלו לפרש, לפרשן, ולהתפרשן, שככל שהספינה מתרחקת, כך היא שוקעת במים יותר, ועוד מיני פרשנויות שונות ומשונות. אבל לחכמי ישראל הייתה יושרה אינטלקטואלית. הם הודו שהנתון האמור מתיישב עם ארץ כדורית, ואינו מתיישב עם ארץ שטוחה.

שום ידע לא היה נוסף על קודמו, אילו ויכוחים היו נשארים תלויים ועומדים על בדלי פרשנויות, ולא היו מוכרעים בצורה ברורה.

י"ב

אחלה משל, אהבתי.

יעקב,

ואם נקח את המשל הזה עוד צעד –
שאלתי פעם מומחה להיסטוריה של קוסמולוגיה מדוע חכמי יוון, שהיו כל כך חכמים, חשבו שהשמש סובבת את כדור הארץ ולא ההיפך.
תשובתו הייתה שהם הבינו שייתכן ההיפך, והם אפילו ביצעו חישובים בשביל לברר את האפשרות הזו.
הבעיה הייתה שלפי החישובים שלהם, כדי שכדור הארץ יסתובב סביב השמש, המרחק ביניהם היה צריך להיות מרחק שהוא יותר גדול ממה שהם אי פעם דמיינו שייתכן.
המספר העצום הזה, האפשרות שהיקום הוא כל כך גדול, כל כך לא הסתדרה עם המציאות שלהם – שהם העדיפו את הפרשנות לפיה השמש סובבת את כדור הארץ.

גם אם אותו ד"ר טעה, הרי שהסיפור משתלב היטב בדוגמאות פה.
יושרה אינטלקטואלית מביאה אותך לפעמים לתוצאות שאין לך איך ליישב עם המציאות היומיומית שלך, לא כי היא שגויה, כי הידע שלנו הוא כל כך מוגבל…

אסף,
יש לי רושם שפירשת את תגובתי באופן שגוי (לפחות, מבחינת כוונתי המקורית) ואני רוצה להניח שהסיבה לכך היא שלא הבהרתי את עצמי מספיק טוב. התוצאה היא, מכל מקום, שחזרנו, לדעתי, לנקודה שכבר היינו בה, לפחות מאז שנכנסת אתה לדיון, ובדבריך האחרונים אתה מדלג על שורה של טיעונים, הסברים ומידע עובדתי שמופיעים בתשובות לשאלותיך.
כדי להבהיר טוב יותר, אנסה את מזלי פעם נוספת:

אסף: אל תזלזלו ב"לנצח" בויכוח. אולי חיפוש אחר הדבר הנכון לעשותו (ואין באמת כזו מחלוקת על היעדים כפי שאת טוענת) הוא פאסה. אולי הצבת טיעוני שני הצדדים זה מול זה והכרעה מי צודק, הוא מעשה מעט לא אופנתי. אולי יש בו ניחוח נפטליני מיושן של המאה העשרים, שבה לא הכל היה שאלה של תפיסת עולם וראיה סוביקטיבית, אלא היה טעם של ממש להתווכח.

איריס: איננו מזלזלים כלל. לא ברור לי היכן בדבריי אתה מאתר זלזול כלשהו. אני גם ממש לא טוענת שאין מחלוקת גדולה בין הצדדים. מחלוקת על השקפת עולם היא מחלוקת גדולה הרבה יותר מאשר על נתון כזה או אחר וזו המחלוקת העיקרית כאן – זה מה שאמרתי. שים לב, אגב, שגם מואב וברגמן לא מציגים או מפנים לנתונים גולמיים, אלא למאמרים שבהם הנתונים שנבחרו כבר מעובדים על ידם. אני ממש לא נוהה אחרי אופנת "הכל שיח" (שהיא אגב כבר הרבה פחות אופנתית), אך לחלקים המחכימים שמגמה זו תרמה לא הייתי מציעה להפנות עורף כל כך בקלות.
ולעצם העניין – עוד פחות ברור איך אפשר לייחס לחבורה של מרצים וסטודנטים כמו זו שמקיימת את "הפורום" – אנשים שבעיקרו של דבר מעריכים שהעמדות שלהם ביחס לסוג המערכת האקדמית שראוי שתתקיים בישראל ומבקרים בחריפות את הכיוון שבו היא הולכת (דוהרת, ליתר דיוק), עמדות אלה מוכות שוק על ירך בכל זירה של הפוליטיקה האקדמית בארץ ובעולם, ובכל זאת בוחרים לנהל מאבק ציבורי בנושא זה – איך אפשר לייחס להם (כלומר, לנו) זלזול באפשרות הנצחון, או למצער – באפשרות השכנוע בנכונות עמדותינו. זלזול כזה גם ממש לא מצוי בדברי התגובה הקודמת שלי.

אסף: מה גם שבהקשר הנוכחי לא מדובר על חשיפה של יחסי כוח-ידע נסתרים וזרמי עומק, אלא על חזרה שוב ושוב על הטענה שהאוצר רק רוצה לצמצם את המנגנון הציבורי. לא בדיוק מהפכה פוקויאנית ביחס שלנו לידע. ולגמרי לא השתכנעתי שאכן זה הכוח המניע את הדיון הזה. להיפך, זה נראה מנוגד לשפע של עובדות שעלו כאן.

איריס: ראשית, לא עסקנו בכך בדיון המוגבל מטבעו הזה, אך בהחלט מדובר בחשיפה של יחסי כוח-ידע. רק לשם המחשה, הטיעון הבסיסי של ברגמן – הניחו את ניהול המערכת האקדמית בידי המומחים לכלכלה וניהול של האוצר – הוא חלק משיח מאד דומיננטי בשלושה העשורים האחרונים ומעלה (בעולם כולו, לא רק כאן), שמתחזק את האקלים אשר בו מתקבלות פרשנויות של כלכלנים ומומחי ניהול מסוימים כ"עובדות" שאין עליהן עוררין (למרות שאפילו בין כלכלנים ומומחי ניהול יש מחלוקות על אותן עובדות כביכול, קל וחומר בין מומחים מתחומים אחרים שיש להם מה לתרום מקצועית לדיון ואינם נתפסים כרלבנטיים). ושיח זה, שמגדיר בתודעה שלנו למי יש "ידע אמיתי" ומי "לא מבין שום דבר ורק מהגג", אכן קשור למאבקי כוח בחברה הישראלית, שהאקדמיה היא רק זירה אחת שלהם.

העניין השני – הקביעה כאילו כל טענתנו מתמקדת בביקורת על מגמת האוצר לצמצם את המנגנון הציבורי – מבטאת, לטעמי, זלזול דווקא מצדך. שמתי לב שזו נטיה חוזרת בתגובותיך – לקחת עניין מוגדר שהועלה לשם דוגמא או המחשה ו"להקטין" אותו ע"י הצגתו כאילו הובא כחזות הכל או כטיעון מרכזי ומכריע. עשית אותו דבר גם ביחס לדוגמא שהעליתי באחת התגובות הקודמות שלי ביחס להשקעה בהשכלה הגבוהה בישראל יחסית לתל"ג. הצגתך את עמדתנו כביקורת על מגמת האוצר לצמצם את המנגנון הציבורי היא לא רק רידוד של עמדתנו, היא גם מאד לא מדויקת כשלעצמה. הרי אחת הטענות שלנו בעניין מדיניות האוצר היא שהאוצר משתמש בצמצום התקציבי ככלי להשגת שליטה בתוך האקדמיה, לא כמטרה לצמצום מנגנונים. אם כבר – הקמת גופי פיקוח והערכה מבטאת הרחבת מנגנונים; ההצעות להעלות את שכר הלימוד תוך הקמת מנגנוני הלוואות והחזרים עד מוות גם הן מבטאות מגמה של הרחבת המנגנון הציבורי; כל אלה והצעות נוספות ברוח זו יצריכו גם תקציבים נוספים; והאינדיקציה הברורה ביותר לכך שהצמצום התקציבי אינו מטרה אלא אמצעי בידי האוצר היא שינוי הכיוון שמתבטא – בשלב זה בהכרזות בלבד – בהזרמת תקציבים לאוניברסיטאות, שעתידה להתחיל השנה ובשנים הבאות (אך תחת התניות ברורות!)

אסף: אולי לא תשכנעו אחד את השני, אבל כמשקיף מהצד – אני בהחלט מחפש מי משכנע אותי יותר. בינתיים, אני מצטער להגיד שזה לא כל כך כוחות. הטיעונים שאתם מעלים הם מעניינים, אולי יש בהם משהו, אבל אם המאבק הזה באמת חשוב לכם, אם אתם באמת רוצים לשכנע אנשים שכרגע עדיין עומדים על הקווים, אז אין מנוס מלהעלות את רמת הטיעונים שלכם מקביעות כלליות מופשטות למחצה, לרמה של טיעוני יעקב ברגמן.
בינתיים, אתם תמשיכו רק להגיד לי "הכל תפיסת עולם, ולפיה הנתונים נבחרים ומתפרשים" משל הייתי תלמיד כיתה ג שלא מסוגל לקריאה ביקורתית ומתהפנט ממספרים ולינקים, ויעקב ברגמן ימשיך להציג טיעון קוהורנטי ברור ומבוסס על שפע של נתונים ועובדות.

אז כן, בפירוש כן, כצרכן של הויכוח הזה, כמי שמבקש לגבש לעצמו דעה, אני מחפש מי "מנצח" בויכוח. אני מקווה (באמת, בלי טיפה של ציניות) שהאתר הזה יוכל להציב טיעונים שמתמודדים כשווים מול שווים מול טיעוניהם של יעקב ברגמן ועומר מואב, ולא שימשיך לספר לי איך כל טענה שאין לו תשובה אליה היא בעצם רק ביטוי להשקפת עולם. זה לא מכבד את האיטנלגנציה שלי, מוגבלת ככל שתהיה.

איריס: שוב אנחנו חוזרים לכך שעצם התייחסות להשקפת העולם ולחשיפת המסגרות הפרשניות נתפסת על ידך, מסיבה שעדיין לא הצלחתי לעמוד עליה, כזלזול באינטליגנציה שלך. אני חושבת שתתקשה להצביע בדיון הזה, או בכל מקום אחר שבו אנו מציגים את עמדותינו, על ביטוי לזלזול כזה. לעצם הטענה, בשום מקום לא הצגתי את העמדות שביסוד הויכוח כתחליף להמשך הדיון והמחלוקת על העובדות ועל הנתונים הגולמיים (ומה לעשות – גם על פרשנותם) בויכוח הזה. תגובתי הקודמת התייחסה בעיקר להצעה של אילון להצגת שתי העמדות בויכוח הזה כדיכוטומיה שהעקרון המארגן שלה, לדעתי, שגוי.
בסוגיית מידת הקוהרנטיות של עמדות מואב וברגמן איני חולקת עליך – הן קוהרנטיות לחלוטין במסגרת ההשקפה שהם דוגלים בה.

ולסיום, הנה שני קישורים לפוסטים שהופיעו בשעתו בבלוג ועוסקים קצת בהצגת נתונים גולמיים וסוגיית פרשנותם: http://www.publiceducation.org.il/?p=35
http://www.publiceducation.org.il/?p=57
וכן מאמר ביקורת הסוקר את משבר האקדמיה http://math.haifa.ac.il/yair/gutwein-290608.pdf

כל טוב,
איריס

נ.ב. ותודה לטל גלילי שתמיד מקפיד להחזיר אותנו לפרופורציות.

נראה לי שתגובתי כמעט מיותרת –אני מסכים עם דבריה של איריס וחושב שהיא הציגה היטב את העמדות המשותפות לשנינו. אני רוצה רק להוסיף ו/או לחדד כמה דברים.

לדעתי, במסגרת המדיום הנוכחי ראוי בעיקר להציג עמדות, ולעשות זאת באופן בהיר והגון. נראה לי שיש מעט טעם בויכוח *במדיום* הזה, מכמה טעמים.

1. לדעתי, ויכוח הגון מחייב קביעה ברורה מראש של כללי דיון ורצוי שגם מינוי של בורר מוסכם. גם אז, ראוי שהויכוח ייפתח בהצגה ברורה, מקיפה אך תמציתית של השקפת כ"א מהצדדים. נראה לי ברור כשמש שאין אפשרות להשיג את התנאים הנ"ל במדיום הנוכחי, ולדעתי ללא קיום תנאים אלו הויכוח נדון להיות חסר ערך (ז"א, מהווה מה שקראתי "התנצחות").

2. לדעתי, יש טעם בויכוח בעיקר כאשר הוא מכוון לתכלית פוליטית, ותכלית זאת מחייבת "פורום" מתאים. היה מי שטען שויכוח גם מסייע להבנה, אבל אני מאוד מסופק בכך. אך גם אם מקבלים עמדה זאת הרי מה שמסייע להבנה הוא "התבהרות" של עניין מתוך העימות בין הדעות השונות ולא עצם הניצחון בויכוח.

לדוגמא, יכולתי לזכות בהרבה נקודות רטוריות על ידי הוכחה שחלק מן העובדות שהביא אחד המתדיינים (שמנגד…) הינן שגויות בעליל או פורשו על ידו באופן מעוות בעליל. נמנעתי מכך משום שלדעתי זה לא היה מקדם דבר. נניח שהייתי זוכה בנקודות כאלו, איזו הבנה זה היה מקדם? הרי העובדה שיריבי טעה ו/או הטעה בנושא מסוים אינה מלמדת אותנו דבר על הנושאים שבדיון. לכל היותר היא מלמדת אותנו משהו על אופיו של אחד המתדיינים.

שימו לב שהפסקא הקודמת מתייחסת לרצון ללמוד. כמובן שאם הרצון הוא פשוט לנצח בויכוח לצורך השפעה על המעש הפוליטי, אז נקודות כאלו (ובפרט הבכת הצד השני ו/או העלבתו) הינן רלוונטיות… אלא שאני מניח שהדיון הנוכחי (ז"א במסגרת רב-שיח אינטרנטי אשר מספר העוקבים אחריו בזמן זה מצומצם) מכוון להבנה, וטוען שאין לו פוטנציאל להשפעה פוליטית.

אני חוזר על הצעתי לסיים את הדיון בנקודה זאת.
(אנסה להמנע מלקרוא ו/או להגיב על תגובות נוספות…)

עודד

נ.ב: לדוגמא, עם כל הכבוד לאסף, אינני רואה תועלת פוליטית בשכנועו גרידא (ז"א שכנוע שלא מתלווה אליו הבנה עמוקה בדבר העדיפות של דעותי על דעות יריבי). בפרט, לו הוא היה כותב לי "וואלה, שכנעת אותי" זה בכלל *לא* היה משמח אותי. לעומת זאת, אם הוא היה כותב לי "למדתי משהו משמעותי מן הדיון" זה היה משמח אותי מאוד.

אז מי לא נותן לעובדות לבלבל אותו?

במהלך שביתת המורים הגדולה לפני כשנתיים פרסמה עיתונאית הארץ מירב ארלוזורוב סדרה של כתבות אינפורמטיביות לכאורה, אשר הציגו את מערכת החינוך הישראלית במערומיה. לטענתה של ארלוזורוב – אותה היא גיבתה בנתוני OECD השוואתיים – למרות שההוצאה על חינוך בישראל היא מהגבוהות בעולם, השגיה של מערכת החינוך ירודים ועוד הולכים ומידרדרים. את הסיבה לכשלון היא תלתה בניהול לקוי, באדמיניסטרציה מנופחת במשרד החינוך ובכוח אדם ירוד. מסקנתה החד-משמעית הייתה שיש לערוך מיד רפורמה ניהולית במערכת; להקנות סמכויות נרחבות למנהלים (שיוכלו לפטר מורים כושלים); ולהנהיג שכר דיפרנציאלי למורים, כדי למשוך למערכת כוח אדם איכותי. במלים אחרות, יש להפריט את המערכת ולהנהיג בה כללי שוק.

ארלוזורוב, עיתונאית חריפה וידענית, ניצלה את הנתונים הסטטיסטיים כדי לקדם פתרונות העולים בקנה אחד עם השקפת עולמה. היא אמנם הציגה נתוני אמת, אולם עשתה זאת באופן מניפולטיבי וחלקי. כך למשל, היא נמנעה מלגלות לקוראיה כי ההוצאה הציבורית בישראל על חינוך אמנם גבוהה, אולם הסיבה העיקרית לכך אינה כשלים ניהוליים, אלא העובדה שבישראל יש שיעור גבוה בהרבה של ילדים באוכלוסיה מאשר ברובן המוחלט של מדינות OECD (כך למשל, שיעור בני 22-0 בישראל עומד על 44%, בעוד בארצות סקנדינביה הוא נע סביב 20%). אי לכך, אם מודדים את ההוצאה הציבורית בישראל פר תלמיד, מתגלה תמונה שונה לחלוטין מזו שעלתה ממאמריה של ארלוזורוב: ההוצאה בישראל היא למעשה הנמוכה ביותר מבכל מדינות ה-OECD, ונמוכה אף יותר מההוצאה במדינות רבות שאינן נכללות בארגון. אין זה מפתיע לגלות כי ארלוזורוב גם נמנעה מלחלוק עם קוראיה נתון נוסף: העובדה ששכר המורים בישראל ביחס לתל"ג הוא הנמוך ביותר בעולם המערבי כולו.

הנקודה היא שאילו הייתה ארלוזורוב מציגה בפני הקוראים גם את הנתונים האלה, ולא רק את העובדה שההוצאה הציבורית בישראל על החינוך היא גבוהה, עשויים היו הקוראים (מכל מקום, אלו מביניהם שאינם ממאמיני השוק החופשי האדוקים) להגיע למסקנה שמה שנדרש לשם שיפור מערכת החינוך בישראל אינו בהכרח הפרטה שלה, אלא בראש ובראשונה תקציב הולם, העלאה דרמטית של שכר המורים והבטחת היציבות התעסוקתית שלהם. מהלכים אלה יביאו בתורם לעליית היוקרה הפרופסיונלית של המורים ולמשיכת כוח אדם איכותי יותר למקצוע הזה… ונדמינו לפינלנד, ובא לציון גואל!

מעבר לחוסר האינטגריטי שמפגינה ארלוזורוב בהצגת נתונים חלקיים היוצרים רושם שגוי אצל קוראיה, המסקנה שיש להסיק לדעתי ממקרה ארלוזורוב – ברוח טענותיהם של אגמון וגולדרייך – היא שלא כל מה שמוצג כ"עובדות אובייקטיביות" הוא אכן כזה, ושקל מאוד לתמרן את הנתונים הסטטיסטיים כך שישרתו אג'נדה כזאת או אחרת. עצם זה שמישהו מציג מספרים וסטטיסטיקות לא מקנה לו מונופול על האמת – השאלה היא מה המשמעות וההקשר של הנתונים האלה והאם הם הוצגו באופן סביר או מניפולטיבי.

מכאן נעבור, במטותא, לנושא הוויכוח הנפרש מעל דפי הבלוג הזה. מואב וברגמן מביאים נתונים בדוקים: לא היה קיצוץ בתקציבי ההשכלה הגבוהה, וההשקעה במחקר ופיתוח בישראל היא הרביעית בגודלה בעולם ביחס לתל"ג. זאת אמת. אבל זו לא כל האמת, כמובן, ומואב וברגמן יודעים זאת היטב. הם יודעים כי הקטגוריה של 'השכלה גבוהה' כוללת בתוכה גם את המכללות למשל, וכי הקצבות הממשלה לאוניברסיטאות המחקר דווקא כן קוצצו דרמטית בעשור האחרון (הן ריאלית והן נומינלית. ראו למשל את הנתונים המתייחסים לשנים 2003-2000 המצביעים על שחיקה ריאלית של 21% בתקציב ההשכלה הגבוהה:
http://www.knesset.gov.il/MMM/data/pdf/m01378.pdf)
הם גם יודעים כי הקצבות הממשלה למו"פ באוניברסיטאות המחקר קוצצו גם הן בהתמדה, והגיעו לרמה הנמוכה בהרבה מהמקובל במדינות ה-OECD. כך לדוגמא, שיעור השתתפות הממשלה במימון המו"פ האקדמי בישראל עמד בשנת 2005-6 על כ-60%, בעוד החציון במדינות ה-OECD הוא 81%. ראו:
http://www.most.gov.il/NR/rdonlyres/08179E9A-42D3-4C91-88E6-9075BE46DDF7/0/%D7%93%D7%95%D7%97%D7%A9%D7%A0%D7%AA%D7%992007.pdf

מואב וברגמן יודעים את העובדות: הם יודעים שמערכת ההשכלה הגבוהה בישראל נתונה במשבר חסר תקדים, אשר שורשיו תקציביים בעיקר; הם יודעים שהסגל באוניברסיטאות הישראליות הוא המבוגר ביותר בעולם – בפער עצום מבכל מדינה אחרת; ושהיחס סטודנטים/סגל בישראל הוא הגרוע ביותר בעולם המערבי (מה שמביא, אגב, לפגיעה בדירוג האוניברסיטאות הישראליות שכן פרמטר זה משוקלל על ידי המדרגים); והם יודעים היטב שדור שלם של חוקרים שאינו יכול למצוא תקנים באוניברסיטאות הישראליות נידון לנטוש שלא מרצונו את ישראל או לחילופין להסכים להיות מועסק בתנאים מבזים של מרצים מן החוץ.

כל העובדות הללו אינן מבלבלות אותם, ואינן מונעות מהם להציג נתונים חלקיים ומוטים העולים בקנה אחד עם האג'נדה שהם מבקשים לקדם. לשיטתם, שורש הרע הוא אך ורק 'כשל ניהולי' הנובע מחוסר שקיפות, מאוטונומיה רבה מדי ומעוצמה רבה מדי המרוכזת בידיהם של ארגוני הסגל האקדמי הבכיר. ארגונים אלו גם מקדשים את הבינוניות ואת שיטת ספירת הפרסומים הידועה לשמצה, ולכן הדרך לפתרון המשבר עוברת בהוצאת ניהול האוניברסיטה מידי הסגל (מה שכבר נעשה, אגב), בביטול מוסד הקביעות ובהנהגת שכר דיפרנציאלי בהתאם ל'מצוינות'. למרבה הצער יש לא מעט גורמים גם בתוך הנהגת האוניברסיטאות ששותפים לחזון זה (וראו למשל את תכנית מרכזי המצוינות שמוביל טרכטנברג).

יש כמובן עוד המון מה לומר על הוויכוח שמתנהל כאן, אולם אסתפק בדברים אלה. ורק הערה אחרונה לסיום: ברצוני להבהיר כי אינני בא לטעון כאן שהמצב הקיים הוא אופטימלי או אפילו תקין. נהפוך הוא, ישנן רעות חולות רבות במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, שתקצר היריעה מלמנותן. אין ספק כי למערכת הזו דרוש שידוד מערכות מקיף, שכן היא פועלת כיום על אדי הדלק שנשארו במיכלים מההשקעות הגדולות של שנות השישים והשבעים. ואולם, יהיה זה אסון ובכייה לדורות אם על הרפורמה יהיו אמונים חסידי השוק החופשי והניאוליברליזם המבקשים להמשיך וליישם את אותם המהלכים אשר הביאו במידה רבה להתדרדרות הנוכחית.

עידו שחר

יעקב ברגמן מגיב לעידו שחר

שחר כתב: הם יודעים כי הקטגוריה של 'השכלה גבוהה' כוללת בתוכה גם את המכללות למשל, וכי הקצבות הממשלה לאוניברסיטאות המחקר דווקא כן קוצצו דרמטית בעשור האחרון (הן ריאלית והן נומינלית. ראו למשל את הנתונים המתייחסים לשנים 2003-2000 המצביעים על שחיקה ריאלית של 21% בתקציב ההשכלה הגבוהה:

ברגמן: הסתכלו בנתוני ה-OECD הכי עדכניים שבטבלה שבקישור-
http://dl.dropbox.com/u/6035551/PublicEducation/per_student_2010.pdf

הסתכלו שם בהוצאה לסטודנט באוניברסיטאות המחקר בישראל — הנתון שעליו בכו כאן מרה הסוציאליסטים, שהוא המשקף את הקיצוץ הנורא של ממשלת ישראל בהשכלה הגבוהה (Tertiary-type A and advanced research programmes). מה שתראו הוא שההוצאה שישראל מוציאה בקטגוריה זו, הרלוונטית לתלונתו של שחר, הינה הגבוהה ביותר בין מדינות ה-OECD.

שחר כותב: "הם גם יודעים כי הקצבות הממשלה למו"פ באוניברסיטאות המחקר קוצצו גם הן בהתמדה, והגיעו לרמה הנמוכה בהרבה מהמקובל במדינות ה-OECD. כך לדוגמא, שיעור *השתתפות הממשלה* במימון המו"פ האקדמי בישראל עמד בשנת 2005-6 על כ-60%, בעוד החציון במדינות ה-OECD הוא 81%."

ברגמן: הסתכל בטבלה שבשקף 17 במצגת שלי להנהלת האוצר. את הטבלה קיבלתי מן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. על פי הנתונים שבטבלה, ישראל נמצאה באופן קונסיסטנטי במקום גבוה מאד בעולם בהשקעה במחקר באוניברסיטאות באחוז מן התמ"ג שלה. מקור הכסף אינו מעניין. השאלה היא האם הסכום הכללי שמוציאה החברה בישראל על מחקר באוניברסיטאות כאחוז מן התמ"ג הינו מספיק. התשובה היא: בהשוואה לאומות העולם, בהחלט כן!
המצגת כאן:
http://pluto.mscc.huji.ac.il/~msyberg/YB_files/MoF_presentation_SHRT.pdf

שחר כתב: "מואב וברגמן יודעים את העובדות: הם יודעים שמערכת ההשכלה הגבוהה בישראל נתונה במשבר חסר תקדים, אשר שורשיו תקציביים בעיקר."

ברגמן: לא נראה לי, שחר, שקראת את המצגת שלי להנהלת האוצר. הבעיה המרכזית של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל שהיא גדולה הרבה יותר מדי על מידותיה של מדינת ישראל; הן במספרי החוקרים באוניברסיטאות המחקר והן במספרי הסטודנטים בהן. אילו היו בישראל רק שלוש אוניברסיטאות מחקר, כפי שראוי שיהיו בה במקום השבע הקיימות, יכלו השלוש — עם מספר מצומצם בהתאם של חוקרים ושל סטודנטים יקרים, כשהם נתמכים בתקציב הקיים — להיות בין המצטיינות שבמצטיינות שבעולם.

שחר, אני מציע שתקרא את המצגת שלי להנהלת האוצר. אז אולי תבין מה הן בעיותיה האמיתיות של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. תבין אז גם מדוע הסכימו איתי על כך האוצר ו-יו"ר ות"ת טרכטנברג.

י"ב

יעקב שלום,

ראה את מאמרו של דן בן דוד, בו הוא קובע כי:
"אם ב-1978 ההוצאה הציבורית לסטודנט באוניברסיטאות היתה 61% מהתוצר לנפש – עד 2005 היא צנחה ל-29% בלבד מהתוצר לנפש – נמוך בכרבע מהממוצע של מדינות המערב חברות OECD."
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1119912.html

כמו כן, ראה עמ' 9 בדו"ח ה-OECD המצורף, בו נכתב שחור על גבי לבן, כי בעוד במדינות ה-OECD הייתה בין השנים 2005-1996 עלייה ממוצעת של כ- 15% בהשקעה בהשכלה הגבוהה פר סטודנט, הרי שבישראל הייתה דווקא ירידה של כ- 15%.
http://cms.eun.org/shared/data/pdf/israel_education_policy20100604.pdf

נניח, עם זאת, שאנחנו מעדיפים להתעלם מהנתונים הללו ולטעון כי אין כל משבר בהשכלה הגבוהה בישראל, אין כל קיצוץ ומצבן הכלכלי של האוניברסיטאות מרנין. כיצד ניתן להסביר, אם כך, את העובדה שמספר חברי הסגל האקדמי באוניברסיטת תל אביב ירד מכ- 1,450 בשנת 2000 לכ-950 בשנת 2010? כיצד ניתן להסביר את העובדה שהגיל הממוצע של חברי הסגל האקדמי הבכיר בישראל הוא 55 שנה, ממוצע הגבוה בכעשר שנים מהממוצע המקובל במדינות מערביות? וכיצד ניתן להסביר את העובדה שהמספר הכולל של חברי סגל בכיר באוניברסיטאות ובמכללות גם יחד (!!!) זהה כיום למספרם בשנת 1975? (ראה בעניין זה, שוב, את הנתונים המובאים במאמרו של דן בן דוד: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1119912.html

האם ייתכן שהתהליכים הללו התרחשו באופן מקרי, ללא כל קשר לקיצוץ ולמשבר – שלא היו ולא נבראו לשיטתך ולשיטתו של מואב? וכך או כך, האם אינך מוצא את הנתונים הללו מטרידים במקצת? האם אינך סבור שהנתונים מעידים על משבר אקוטי, שאם לא יינתן לו פתרון מיידי, עלול לדרדר את האוניברסיטאות הישראליות אל עברי פי פחת? ואולי, בעצם, המגמה הזו היא דווקא חיובית בעיניך, שכן לשיטתך, בישראל יש יותר מדי אוניברסיטאות, יותר מדי חוקרים ויותר מדי מרצים? אם זו אכן גישתך, תרשה לי להעיר שזו גישה מסוכנת ביותר שעלולה לשפוך את התינוק עם המים ולהביא להרס מערכת מפוארת שנבנתה בדי עמל (ובהשקעה כספית גדולה) לאורך שנים.

אתה סבור שמערכת ההשכלה הגבוהה בישראל 'גדולה על המדינה', ומציע לפיכך לבטל ארבע משבע האוניברסיטאות בישראל. לשיטתך, צמצום כזה יאפשר לרכז את המשאבים הקיימים ולמקסם אותם, וכך יוביל לפריחה ולשגשוג של האקדמיה הישראלית. מסופקני אם מודל כזה הוא ישים [ובמאמר מוסגר אני רוצה לשאול: האם אתה מכיר מערכת השכלה גבוהה אחת בעולם שכולה ראש ללא גוף? 'פירמידה' שראשה בעננים ללא בסיס רחב?]. אבל גם אילו היה זה מודל ישים, אני משוכנע שהחברים בפורום להגנה על ההשכלה הציבורית בישראל היו מתנגדים לו בכל מאודם. החברים בפורום הזה סבורים (ואני מרשה לעצמי כאן לדבר בשמם), כי השכלה גבוהה איכותית אינה צריכה להיות מצרך יקר-המציאות שרק מעטים זכאים לקבל גישה אליו, אלא עליה להוות משאב חיוני שווה לכל נפש, שעל המדינה לספק לכלל אזרחיה. קיומה של מערכת השכלה גבוהה ציבורית איכותית, המאפשרת נגישות טובה לציבורים גדלים והולכים בחברה הישראלית, הוא לפיכך אינטרס לאומי ראשון במעלה בעינינו. לאור עמדה זו, שהיא אידיאולוגית ופרגמטית גם יחד, אנו סבורים כי המהלך הראשון בדרך להבראת המערכת צריך להיות השבה לאלתר של הסכומים שקוצצו בשנים האחרונות, וכן תוספת תקציבית ניכרת שתעמיד לרשות האוניברסיטאות בישראל תקציבים מקבילים, פחות או יותר, לאלו העומדים לרשותן של אוניברסיטאות אחרות בעולם המערבי. אנו סבורים גם שהשבת התקציבים אסור לה שתהיה מותנית ברפורמה ניאו ליברלית, שתכפיף את האקדמיה הישראלית לרציונאל פופוליסטי של היצע וביקוש, תחתור תחת הבסיס השוויוני שלה (על ידי הכנסת שכר דיפרנציאלי), ותצמצם את האוטונומיה שלה, שהיא הכרחית לקיומה.

ובדברים אלה אסיים.

בברכה,
עידו שחר

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)