על מרכזיות החופש האקדמי לאקדמיה: סקירת מאמר של חיים גנז והערות אקטואליות / עודד גולדרייך

במרוצת הקיץ האחרון התרחשו במערכת ההשכלה הגבוהה אירועים מדאיגים אחדים שרובם נוגעים לסוגיות חופש הביטוי הכללי והחופש האקדמי של מרצים וחוקרים במוסדות להשכלה גבוהה: דוחות 'אם תרצו' ו'המכון לאסטרטגיה ציונית', התבטאות שר החינוך והעצומה נגדה, וחשיפת האולטימטום שהגישה תנועת 'אם תרצו' לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון. הרבה יותר בשקט התרחשו אירועים נוספים, שאינם פחותים בחשיבותם: הקפאת המו"מ בין התאחדות הסטודנטים לאוצר והכרזת האוצר ויו"ר ות"ת על השקת תכנית רפורמה חדשה שתיושם החל משנת תשע"א בחמש השנים הבאות. למרות ששני האירועים האחרונים נראים כבלתי קשורים לשאלות החופש האקדמי, יש קשר: העמקת ההתערבות הממשלתית בניהול האוניברסיטאות (התערבות שהוזכרה בהכרזות על הרפורמה והקמת 'מרכזי מצוינות', אך פרטיה המלאים עדיין לא הוצגו בפומבי). התערבות זו מלווה ומעמיקה את התהליך המתמשך, שנראה כסותר אותה במהותו – קידום אגרסיבי של הפרטת מערכת ההשכלה הגבוהה והכפפת הפעילות האקדמית לעקרונות השוק. המחשה להתקדמות התהליך (וגם לפירותיו הבאושים) אפשר למצוא בפרשיות האחרונות הקשורות בוועד המנהל של אוניברסיטת ת"א, שמלמדות על משמעויות העברת הניהול האקדמי לידיהם של "נציגי הציבור" (ציבור בעלי ההון). ואיך זה קשור לסוגיית החופש האקדמי? למשל, בכך שהכפפת האקדמיה להגיון הרווחיות הכלכלית מובילה לפגיעה בתחומי ידע שאינם "רווחיים" ומכפיפה את המומחים בהם למיסחור המחקר וההוראה בהם, בניגוד לשיקולים האקדמיים שאמורים לכוון את המחקר וההוראה, שיקולים שהחופש האקדמי נועד להבטיח. במילים אחרות, העמקת תהליך ההפרטה כרוכה בפגיעה בחופש האקדמי. לתכנית הרפורמה של האוצר התלוו הבטחות לשיקום והגנה על תחומים שרגישים במיוחד לנזקי השוק, כמו מדעי הרוח (הגנה שלולא אופי התערבות האוצר לא היה בה צורך). מכל מקום, השאלה אם מדובר בשיקום אמיתי של מדעי הרוח, או במהלך נוסף של התערבות לצורך העמקת השליטה הפוליטית באקדמיה, תקבל מענה כאשר יתבררו פרטי הרפורמה, ובעיקר – אופי תיקוני המודל התקציבי שכלולים בה.

לרגל פתיחת שנת הלימודים האקדמית תשע"א, מובאת להלן סקירתו של פרופ' עודד גולדרייך על מאמר אקדמי שכתב בזמנו פרופ' חיים גנז. המאמר מנתח את מושגי היסוד הנוגעים לסוגיית החופש האקדמי. הדיונים כאן, בתקשורת ובקמפוסים בסוגיה זו מצביעים על כך שיש חוסר בהירות ואי דיוקים רבים ביחס למושג החופש האקדמי, מטרותיו ומשמעויותיו. יש לקוות שהדברים להלן (וכמובן, המאמר המקורי) יתרמו להבהרת המושגים ולשיפור רמת הדיון בסוגיה חשובה זו.

*                           *                            *                          *                           *

שאלת החופש האקדמי, משמעותו והצדקתו, עולה במגוון של דיונים אקטואליים הנוגעים לתפקיד האקדמיה והיחס בינה לבין החברה. בהקשר זה, יש עניין רב במאמרו של חיים גנז "חופש אקדמי" שהתפרסם בשנות השמונים בעיוני משפט (ראו גם הפרק השלישי בספרו מריכארד ואגנר עד זכות השיבה: ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות [עם עובד, 2006]).

המאמר המקורי משתרע על יותר מארבעים עמוד. לכן נטלתי לעצמי את העונג להכין סקירה קצרה שלו ולהוסיף מספר הערות אקטואליות. למותר לציין שסקירה זאת דלה בתוכנה ביחס למאמר המקורי, ושאני ממליץ על קריאת המקור.

שני סוגים של חופש אקדמי והציר המרכזי לבירור פשרם והצדקתם

המאמר המקורי עוסק בשני סוגים של חופש אקדמי: (1) חופש אקדמי חוץ-מקצועי אשר מתייחס לאפשרות הצמצום, ההרחבה, או ההגנה המיוחדת על החופש של אנשי אקדמיה לפעול פוליטית וחברתית, ו(2) חופש אקדמי מקצועי מפני סמכות פוליטית או חברתית.

הדיון מניח שהסביבה הפוליטית החיצונית (לאקדמיה) שבה מדובר היא ליברלית – חברה שהעיקרון המארגן שלה הוא קדימות של הפרט ביחס למדינה ולחברה. אך נראה לי שמסקנותיו תקפות, במידות שונות, גם לגבי חברות אחרות.

הציר המרכזי של המאמר הוא הגדרת האקדמיה כמוסד חברתי שתפקידו קידום הידע וההבנה האנושית, והטענה שיש קשר הדוק בין קידום הידע וההבנה לבין חירות החקירה והלימוד, אשר מצידן מסתמכות על עידוד סקרנות, ביקורתיות וספקנות. יתר על כן, תפקיד האקדמיה כמעוז חירות החקירה מאזן את צמצום החירות הזאת במוסדות חברתיים אחרים (לדוגמא, בצבא או בשירות הממשלתי), איזון שמתחייב מאופי החברה הליברלית. (חברה זו בנויה על איזונים בין ערכים מנוגדים כך שאם קיימים מוסדות אשר מתרכזים בערכי הביטחון והיציבות החברתית תוך צמצום ערך החירות, אזי חייבים להיות מוסדות אחרים אשר מופקדים על ערך החירות.)

החופש האקדמי החוץ-מקצועי

הדיון בחופש האקדמי החוץ-מקצועי מבהיר שאין הצדקה להרחבה (או צמצום) של חופש הביטוי והפעולה של חברי אקדמיה כאזרחים מן השורה, אך יש מקום להגנה מיוחדת של חופש זה מפני התערבות מוסדית או חיצונית. יש כאן שלוש טענות. ראשית, בניגוד לאנשי צבא או עובדי השירות הממלכתי, אין מקום לצמצם את חופש הדעה והפעולה החברתית של חברי האקדמיה משום שהמוסד החברתי אליו הם משתייכים איננו מוסד ביצועי שאחדות דעה ו/או קבלת מרות מסוימת חיונית לפעולתו, אלא הוא מוסד שמופקד על ערכי החירות וקידום הידע האנושי. שנית, אין מקום להרחבת חופש הביטוי שלהם, משום שזכויות האזרח בחברה ליברלית אמורות ממילא להיות מירביות (עד לגבול של סתירה עצמית). שלישית, בשל התפקיד של האקדמיה וכן בשל הכישורים המיוחדים של חבריה, יש מקום להגנה מיוחדת מפני פגיעה אפשרית בחופש הפעולה של חברי אקדמיה על ידי גורמים שונים (בין אם הם גורמים פנים-אקדמיים או גורמים חיצוניים לאקדמיה).

הטענה על כישורים מיוחדים מנומקת בשני אופנים. ראשית, אופי החקירה האקדמית, שהינה חקירה ביקורתית ובלתי מוגבלת ע"י סמכות, מכשיר את כל חברי האקדמיה לעיון ביקורתי ונקי מפניות גם בנושאים שאינם קשורים בעיסוקם המקצועי. שנית, למקצועות/התמחויות אקדמיים רבים, למרות שלא לכולם, יש נגיעה ישירה לדיונים חברתיים, כך שהידע המקצועי רלוונטי בצורה ישירה. אך יודגש כי הנימוק הראשון הוא המהותי והחשוב יותר.

המאמר המקורי מצדד, אם כן, בהגנה מיוחדת של החופש האקדמי החוץ-מקצועי מתוך הבנת חשיבות חופש זה לאקדמיה ולחברה, אבל נמנע מלהסביר שחופש זה נמצא בסכנה גדולה יותר מאשר חופש הביטוי והפעולה של אזרחים אחרים. מאורעות אקטואליים יכולים לשמש אותנו כאן. נראה לי שחופש הדעה של חברי אקדמיה מאוים יותר הן בשל היוקרה שהאקדמיה זוכה לה ויותר מכך בשל החריפות והרדיקאליות של הביקורת אשר מפותחת ומבוטאת ע"י חברי האקדמיה תוך שימוש בכישוריהם לניתוח ביקורתי חסר פניות. גורם נוסף, הפועל באקלים הניאו-ליברלי הנוכחי, הינו עוינות כללית כלפי מוסדות ציבוריים ובפרט כלפי עובדיהם.

החופש האקדמי המקצועי

עיקר המאמר מוקדש לדיון בחופש האקדמי המקצועי מפני סמכות פוליטית או חברתית. כאן מובהר שאופי החקירה האקדמית, העוסקת בחזית הידע האנושי, מחייב לקבוע כהנחה מוקדמת שהעוסקים במחקר הם בעלי סמכא בדרגה הגבוהה ביותר בנושא עיסוקם, כך שהכפפתם לכל סמכות אחרת בנושאי מקצועם היא בלתי הגיונית בעליל. התכלית של המוסד החברתי המכונה "אקדמיה" מחייבת אי-תלות ואי-כפיפות מהותית שלה לסמכויות חיצוניות וכן אי-כפיפות מקצועית של יחידותיה וחוקריה היחידים לגופים אקדמיים שמנהלים אותה כמוסד. לדוגמא, חוקרים בודדים אינם כפופים מקצועית, למשל, בקביעת תוכן מחקרם ו/או הרצאותיהם, להנחיות ראשי המחלקות שלהם, מכיוון שלאחרונים אין יתרון מקצועי עליהם (אלא, בד"כ, להיפך – כאשר מדובר בתחום ההתמחות של הראשונים), ומכיוון שתכלית הפעילות המקצועית – המחקר וההוראה – אינה נקבעת מבחוץ אלא מוגדרת כקידום והנחלת הידע המקצועי עצמו. יתר על כן, הצורך המהותי בחקירה חופשית וביקורתית מנוגד לקבלת כל סמכות של אחרים, וחירות החקירה כפופה רק לעקרון הרציונאליות.

אכן, הכפיפות לעקרון הרציונאליות פירושה שאין החופש האקדמי כולל את ה"חופש" ממחויבות למתודה המקצועית הרלוונטית ולעקרון הרציונאליות. כלומר, חוסר הכפיפות לסמכות חיצונית אין פירושה העדר כל מחויבות, אלא למעשה מחויבות עילאית (מכסימלית) לעקרון הרציונאליות ולנגזרותיו המקצועיות. מפתה לומר שהמחויבות לעקרון הרציונאליות מצדיקה הקמת גופי ביקורת מוסדיים שיפקחו על מימוש מחויבות זאת, אלא שהעדיפות המקצועית של החוקרים בנושאי התמחותם והחשש מהתערבות לא מקצועית מכריעים כנגד רעיון זה. יצוין גם כי המקרים המובהקים של שימוש לרעה בחופש האקדמי המקצועי הם נדירים ביותר, ואילו הפיתוי להתערב בשיקול דעת לגיטימי של חוקר בודד הוא גדול בהרבה, וגורר הפרה מהותית של תכלית האקדמיה, שהיא לאפשר חקירה ולמידה בלתי תלויה של הידע האנושי.

כאן ברצוני להוסיף הערה אקטואלית המתייחסת להצעות השונות להקים גופי הערכת איכות של מחקר והוראה, חיצוניים לאקדמיה. נראה לי שהעקרונות שנסקרו לעיל מסבירים מדוע הצעות אלה מנוגדות למהות האקדמיה ולתפקידה החברתי. ראשית, אזכיר שהאנשים היחידים המוכשרים להעריך את איכות המחקר האקדמי הם מומחים בנושא המחקר אשר מומחיותם עולה או משתווה למומחיות החוקרים שהם מעריכים. אנשים כאלה אינם יכולים להימצא, ודאי שלא דרך קבע ותוך מחויבות עמוקה למשימתם, בגופי הערכה חוץ-אקדמיים. שנית, ואולי חשוב מכך, ממהות האקדמיה נגזר שהעיסוק בהערכת הישגים של חבריה לצרכים שאינם אקדמיים (ז"א שלא כחלק מהמחקר וההוראה האקדמית גופא) צריך להיות מינימאלי: כלומר, מוגבל למינימום אשר הכרחי לקיום האקדמיה, למשל לבחירה של חברים חדשים באקדמיה. כל התעסקות בהערכת איכות החורגת מן המינימום הזה סותרת את המטרה הראשית של האקדמיה, ואף עשויה לסכן את קיומה.

המאמר המקורי מסתיים בדיון במקום הלגיטימי והבלתי-נמנע של ערכים (ושיקולים) חוץ-אקדמיים באקדמיה. נקודת המוצא כאן היא האבחנה שחזית הידע האנושי היא אינסופית, או למצער גדולה בהרבה מאפשרויות החקירה האקדמית בזמן נתון. לפיכך בחירה בכיווני מחקר והוראה שבהן תעסוק האקדמיה בזמן נתון היא בלתי-נמנעת. בחירה זאת צריכה להיות מוכתבת ראשית כל ע"י הצרכים הפנימיים של האקדמיה (כלומר, כל מה שחיוני למכלול הידע הנוכחי וקידומו חייב לקבל עדיפות ראשונה). אבל לאחר קביעה זאת, נותרים שוליים רחבים של חופש בחירה שאין ביכולת הצרכים הפנימיים של האקדמיה להכריע ביניהם, וכאן יש מקום ואף צורך להכריע לפי ערכים חוץ-אקדמיים. זה המקום הלגיטימי והמוצדק של הזדקקות לצרכי החברה, כפי שהם מוצגים ע"י מוסדותיה, ולרצונות הסובייקטיביים של החוקרים עצמם. כאשר אין עדיפות, מבחינה אקדמית, לעניין אחד על פני עניין אחר, מורה עקרון הרציונאליות עצמו שיש לבחור בעניין אשר מקדם יותר ערך חיצוני ראוי (בין אם הוא חברתי או אישי). יתר על כן, שירות כזה לערכים חיצוניים נהנה ממשאבים חומריים או רגשיים אשר הסוכנים של ערכים אלו מספקים, ולכן עשוי לשרת יותר את התכלית של קידום הידע האנושי. 

[עודד גולדרייך, ספטמבר 2010]


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

עדיין אין תגובות.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)