הדלת המסתובבת ו"בריחת המוחות"

במאמר דעה שהתפרסם ביום שישי, 14.1.11, ב – ynet, משווה אופק בירנהולץ, דוקטורנט לפיזיקה וחבר ארגון המורים והחוקרים באוניברסיטה העברית, את הזנחת שירותי הכבאות ע"י ממשלות ישראל שהובילה לשריפה הגדולה בכרמל בחודש שעבר להזנחת מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. המאמר, שכותרתו כיבוי השריפות בהשכלה הגבוהה, פותח בציטוט מדוח מבקר המדינה על שירותי הכבאות:

"הזנחה של שנים, התעלמות מדוחות ביקורת ומהתרעות אזהרה, הרס התשתיות הישראליות עד לאסון, ולבסוף פניה נואשת לחילוץ ולהצלה בינלאומיים" – דו"ח מבקר המדינה שפורסם בחודש שעבר אמנם עוסק בשירותי הכבאות, אך את אותה מדיניות בדיוק מפעילות ממשלות ישראל כלפי מערכת ההשכלה הגבוהה.

במשך שנים ממשלת ישראל קיצצה תקציבים ותקנים, הקפיאה קליטת חברי-סגל חדשים, ודחתה הפצרות חוזרות ונשנות לתקן את המעוות כדי למנוע את משבר ההשכלה הגבוהה על-ידי התניית פתרון הבעיה בקבלת "רפורמה".

המשך המאמר


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

טרקבקים & פינגים

עדיין לא נשלחו טרקבקים ופינגים.

תגובות

קראתי את המאמר השלם של בירנהולץ, ולהלן התיחסות קצרה לדבריו.

סלט הוא סלט, ולא עיסוק לדוקטורנטים לפיסיקה…

ל רפי (17.01.11):

ואלי כן?!

השריפה היא שריפה. ההזנחה בשרותי הכבאות שהתגלתה פעם נוספת במהלך השריפה (כפי שמעיד דו"ח מבקר המדינה, הסיפור אינו חדש…), אינה הסיבה לשריפה ואינה הסיבה לאסון האנושי שהתרחש בה. לעומת זאת ההזנחה כן אחראית לעובדה שמשלא כובתה האש בשלבים הראשונים לאחר שפרצה, לא עמדו לרשות המדינה הכלים הדרושים לטיפול במגה-שריפה. אבל מכאן ועד לאנלוגיה חד-ממדית עם עולם ההשכלה הגבוהה, המרחק גדול אם לא עצום.

כל השירותים הציבוריים החיוניים נמצאים במצב דומה לזה של שירותי הכבאות. אם בוחנים למשל את מצב הרפואה הציבורית, או מצב החינוך הטרום-אקדמאי, או הקטל בדרכים או… – כולם באותו מצב יסודי וכולם לטעמי קריטיים לציבור יותר ממצב ההשכלה הגבוהה.

ברור שמי שדואג לעתידו ימקד את תשומת הלב שלו ושל הציבור במה שקרוב לליבו, אבל זו בדיוק הסיבה שבגינה דברים רבים כל כך צולעים במקומותינו. במקום ניהול לאומי, סדר עדיפויות לאומי ותכנון לאומי רב-שנתי, יש לנו ניהול עפ"י מחסור, עפ"י לחצים, עפ"י אסונות ועפ"י פוליטיקה עכשווית. אם אנו רוצים שינוי, הוא לא יבוא מעוד תקציבים להשכלה הגבוהה, אלא משינוי נורמות חשיבה והתנהלות ברמה הציבורית והלאומית.

האקדמיה היא מקור של עושר אנושי אדיר, אבל היא גם תהום לבליעת משאבים שאין לה תחתית. כאשר מצרפים לתקציבים את "מולך החופש האקדמי", המצב מסתבך הרבה יותר. ישראל כבר עמדה לא אחת בעבר על סיפו של הויכוח הבלתי נכלה שביסוד דואליות זו וטרם מצאה פתרון. האקדמיה לא תוכל לקבל את כל הכספים שתרצה, היא אינה בת יחידה לעם ישראל. האקדמיה עדיין אינה יודעת לעשות שימוש יעיל בתקציבים שהיא מקבלת, בין אם הסיבה לכך היא ניהולית, ארגונית, או אגוצנטרית; מרכזי הכוח באקדמיה זוכים בבתקציב גדול יותר כפי שהדבר קורה בכל ארגון אחר. ומרכזי כוח אלה פועלים למניעת התערבות חיצונית ביכולתם לשמר בידיהם את העוצמה המקנה להם את ליטרת הבשר שלהם מתוך התקציב הכולל.

בריחת המוחות מישראל אינה מכבידה על המדינה באותה מידה לאורך כל שנות העצמאות – קיימים עידנים של "עודף מוחות" (מדוע?!) ואז המדינה מוכנה לעשות פחות לשימורם כאן או להחזרתם ארצה, וקיימים עידנים הפוכים. כיום אנו בעידן שתמו העודפים מחינוך מקומי ומהעליה "הרוסית", והמדינה מחפשת השלמות בקרב אלה שיצאו לחו"ל כאשר המצב היה שונה. ככל שתהיה המדינה עשירה יותר תוכל להיות "יעילה" (או תכליתית) קצת פחות ולהתיר גמישות רבה יותר בהיקף ההשקעות ה"לא מיועדות"; אבל גם יכולת זו אינה בלתי מוגבלת.

את הבחירות וההחלטות שצריך לעשות באקדמיה, כמו בכל מסגרת אחרת, אפשר לעשות מרצון והבנה (אבל מתוך איפוק רב ואחריות כבדה), או באמצעות יצירת מחסור מלאכותי, שיעשה חלק מהעבודה אך לא בצורה אפטימאלית. כיום מפעיל האוצר את הדרך השניה. שינוי ממשי יקום רק אם תאזור האקדמיה עוז ללכת בדרך הראשונה… האם?!
ההתרשמות שלי מהדיונים הציבוריים בתקציבי האקדמיה היא שהאגוצנטריות ("חטוף ואכול" ככל יכולתך) היא הכוח החזק השולט בכל המערכות העוסקות בנושא התקצוב. לפיכך, מה שהיה הוא גם מה שבקרוב רב יהיה, תוך העצמת השסעים והמחלוקות בחברה.

אגב, אותם שיקולים (אך בוודאי לא אותם קריטריונים) יתקיימו גם במערך הכבאות; וזה הדבר היחיד המשותף לשני המערכים.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)