מדדים אובייקטיביים אדישי-תוכן כנגד הערכות סובייקטיביות מושכלות / פרופ' עודד גולדרייך

(לשם פשטות ומתוך כניעה מבישה למוסכמות השפה העברית, השתמשתי לכל אורך הטקסט בגוף זכר רבים. כמובן שהדברים אמורים בכל חברי האקדמיה ללא הבדל מגדר. כמוכן, אינני מתייחס לשאלה לאיזו מטרה נעשית הערכת האיכות. כפי שכתבתי במקומות אחרים ישנן מטרות לגיטימיות – כגון החלטה על שכירה ומתן קביעות לאקדמאים מסוימים – ומטרות בלתי-לגיטימיות – כגון ניסיון של גורמים חוץ-אקדמיים לשלוט ולנהל את האקדמיה.)

למרות שכל אנשי האקדמיה אמורים להיות מודעים למורכבות המחקר, הלימוד וההוראה האקדמיים ולמומחיות הרבה הנדרשת להבנת התכנים של עיסוקים אלו, ממשיכים רבים מהם להסתמך על מגוון של "מדדים אובייקטיבים" בבואם להעריך איכות עבודה אקדמית. מטרת המאמר הקצר הזה היא להצביע על חוסר השחר של ההסתמכות הזאת ועל הסכנה העמוקה הטמונה בה.

הדבר היחיד שניתן לומר לזכותם של "מדדים אובייקטיבים להערכת איכות אקדמית" הוא שמדדים אלו מצויים בשפע והם קלים לשימוש. כמובן שזאת גם הסיבה המכרעת לשימוש הגובר בהם. אלא שהשאלה שאני מבקש להתרכז בה היא מה המדדים הכמותיים הללו מודדים. זאת שאלה מרכזית, אשר המשתמשים במדדים הללו חייבים לתת עליה את דעתם ברצינות: זאת אומרת, לא להסתפק בתשובות סתמיות ובלתי מבוססות, אלא לבקש הוכחות לכך שהמדדים הכמותיים הללו אכן משקפים נאמנה איכות אקדמית.

לטענתי, לא רק שהמדדים הכמותיים הללו לא ממש משקפים (נאמנה!) איכות אקדמית, אלא שהשאלה הנ"ל (ז"א: השאלה "מה האיכות אשר המדדים הכמותיים הללו משקפים") לא ממש נשאלת ברצינות. המשתמשים במדדים הללו פשוט מתמכרים לאשליה שהמדדים הללו משקפים איכות, ודי בכותרת "מדדים אובייקטיביים" כדי לאפשר את האשליה הזאת.

האשליה של מדדים אובייקטיבים

מה שעומד בבסיס האמון במדדים האובייקטיביים הוא אופיים המתמטי והבלתי-אישי. בפרט, שימוש חוזר באותו מדד לגבי אותה שאלה ייתן את אותה תשובה בלי קשר לזהות המשתמש ומיקומו. זאת כמובן בתנאי שהמשתמש יודע איך להשתמש נכון במדד, תנאי סובייקטיבי שמשום מה לא נותנים עליו מספיק את הדעת.

אבל גם הגובה של חברי האקדמיה הוא מדד אובייקטיבי, כך גם משקלם, גילם וכו'. באופן דומה, גם האורך הכולל של פרסומיהם הוא מדד אובייקטיבי, וכך גם משקלם של הספרים על מדפי ספרייתם הפרטית, ממוצע גילי הסטודנטים שלהם, וכו'. ובאופן דומה, גם מספר המאמרים שהם פרסמו ומספר הציטוטים הם מדדים אובייקטיבים. כמובן שיש הבדל: עד כמה שאני יודע אף אחד לא משתמש במדדים הראשונים בעוד שרבים משתמשים באחרונים, ובעוד שהקשר לאיכות אקדמית נראה מופרך כאשר מדובר במדדים הראשונים, הוא נראה סביר כאשר מדובר באחרונים. אבל האם מראית העין הזאת נכונה? יתר על כן, האם הקשר הזה הוכח באופן משכנע כל כך שניתן להסתמך עליו בקביעת גורלות של אקדמאים ספציפיים ושל יחידות אקדמיות שלמות (שלא לציין את הדיבורים על האיכות של אוניברסיטה שלמה או של אוסף האוניברסיטאות בארץ זו או אחרת)?

 אני טוען שהקשר בין המדדים הכמותיים השונים לבין איכות אקדמית לא נבדק ברצינות מעולם. כמובן שהאנשים שפיתחו את המדדים האלו ניסו, כמיטב הבנתם, ליצור מתאם בין המדדים לבין האיכות. אבל הבנתם של מפתחי המדדים הנ"ל רחוקה מלהיות מספקת, פשוט משום שהם אינם מומחים (ואינם יכולים להיות מומחים) בכל תחומי הידע האקדמיים. אבהיר את הטיעון בפסקה הבאה, אבל לפני כן אני מבקש להצביע על העובדה שגם אם מפתחי המדדים האלו היו מוכשרים למשימה המדוברת, הרי המדד שהם היו יוצרים היה משקף את ההבנה הסובייקטיבית שלהם בתחומי הידע האקדמיים השונים, ולפיכך לא היה ראוי להחביא את הסובייקטיביות הזאת תחת הכותרת "מדד אובייקטיבי".

הטענה שמדד מסוים משקף איכות מסוימת היא טענה המתייחסת לתוכן מסוים, ובחינתה היא עניין למומחים בתוכן המדובר. פיתוח ובחינה של מדד המשקף מחלות מסוימות הוא עניין למומחים ברפואה, ופיתוח ובחינה של מדד המשקף מיומנות בתחום טכנולוגי מסוים הוא עניין למומחים לטכנולוגיה הזאת. בשני המקרים אי אפשר להסתמך רק על "מומחים לבני אדם" או על מומחים לפיתוח מדדים. באופן דומה, מדד של איכות אקדמית בתחום דעת מסוים צריך להבחן על ידי מומחים בתחום זה, ולא על ידי "מומחים לאקדמיה" שאינם מבינים את התכנים המקצועיים של אותו תחום וגם עשויים שלא להכיר ולהבין את התרבות האקדמית שלו. החשיבות של התכנים המקצועיים ושל התרבות האקדמית תודגם בהמשך.

כפי שנרמז לעיל, פיתוח מדד כמותי ("אובייקטיבי") של איכות מורכב משני חלקים. החלק הראשון והמכריע, הוא קביעת קריטריונים: זאת אומרת, מה מודדים, ואיך ממשקלים את המדידות השונות. הקביעות הללו מבוססות על שיקול דעת סובייקטיבי (ולכן טענת ה"אובייקטיביות" של המדד היא תמיד אשליה), וכטיב שיקול הדעת – טיב המדד. לדוגמא, אם רוצים לבסס את הערכת האיכות האקדמית על מדד של פרסומים, צריך לדעת עד כמה פרסום בכתב עת מסוים משקף איכות אקדמית. למומחים בתחום הידע המסוים יש יתרון מכריע בהערכת השאלה הזאת, אבל בהמשך אטען שגם הם אינם יכולים לפתח מדד עם תואם איכות מספק (משום שמגוון איכות המאמרים בכל כתב עת הוא עצום).

החלק השני של המדד הוא איסוף אינפורמציה ועיבוד סטטיסטי שלה. אבל, גם כאן, בהקשר של מדדים המתיימרים לשקף איכות אקדמית, מדובר באשליה של אובייקטיביות: אם מדובר בספירת פרסומים הרי שהם מסתמכים על חוות הדעת של מספר קטן (בד"כ שנים או שלושה) של שופטים אנונימיים, שאיש פרט לעורכים אינו יודע את טיב שיקול הדעת (הסובייקטיבי) שלהם. זאת אומרת, לא רק שמדובר בגורם סובייקטיבי, אלא שלמשתמש במדד אין מידע על מידת מומחיותו ומהימנותו של גורם זה. ואם מדובר על ספירת ציטוטים הרי שגם כאן מדובר בהחלטות סובייקטיביות שהמניעים להן אינם ידועים. (אפשר כמובן לטעון שכל המניעים הסובייקטיביים הללו "מתקזזים" כאשר מסכמים מספר רב של פריטים, אבל האם מספר הפרטים המסוכמים גדול מספיק? ומה מידת המתאם המושגת?)

אולם החשש המרכזי שלי מתייחס לקביעת הקריטריונים. המדדים של פרסומים וציטוטים מתייחסים לכתבי-עת מסוימים ולעתים כוללים שקלול שלהם. מי קובע את רשימת כתבי-העת הנלקחים בחשבון ומי משקלל אותם ועל סמך אילו שיקולים? לפחות בתחום המומחיות שלי (מדעי המחשב התיאורטיים), השיקולים העומדים בבסיס כמה מן המדדים המשמשים כיום להערכת איכות אקדמית הינם שגויים באופן קיצוני. מצב זה גורם לכך שאין, לדוגמה, שום מתאם בין ה"אימפקט פקטור" של כתבי עת שונים לבין המעמד שלהם בקהילה המדעית. כמוכן, התרבות האקדמית של תחום המומחיות שלי מחשיבה פרסומים בכנסים (בעיקר בכנסים המרכזיים) יותר מאשר פרסומים בכתבי-עת, אבל נראה שמפתחי המדדים לא היו מודעים לכך (או שלא נתנו לכך משקל מספיק). בתחומים אחרים, בעיקר בתחומים אשר עניינם חקר החברה המקומית, יש כתבי-עת מקומיים בעלי חשיבות רבה, ואלו בדרך כלל אינם "נספרים" במדדים השונים.

הדוגמה האחרונה מראה שקביעת קריטריונים (של "מדד איכות") יכולה להיות קשורה באופן עמוק בהשקפת עולם אקדמית: לדוגמה, כמה חשיבות מייחסים למחקר של תופעות מקומיות ועד כמה חזקה ההעדפה של תופעות "אוניברסאליות" (אשר הכופרים במושג האוניברסאליות רואים כתופעות "מערביות" ו/או "אנגלוסקסיות")? ההכרעה בשאלה של קריטריונים למדדי פרסומים כרוכה כאן בשאלה העקרונית של תכני המחקר, ומכאן הסכנה שבהפקרתה למפתחי מדדים כמותיים.

אם נפנה לדוגמה אחרת, הרי שמדדים בינלאומיים שונים של דירוג אוניברסיטאות נותנים משקל שונה למספר הסטודנטים "הזרים" באוניברסיטה. מה המשקל הנכון? מה הקביעה הזאת משקפת? (מיותר לציין שמשקל גבוה יוריד את דירוג האוניברסיטאות הישראליות ויעלה מאוד את דירוג האוניברסיטאות האמריקאיות; אגב, היכן יושבים מפתחי המדדים הללו?)

לקראת סיום פרק זה, אחזור לטענתי שגם מומחים בתחום ידע מסוים לא יצליחו ליצור מדד כמותי עם מתאם גבוה (במידה מספקת) לאיכות אקדמית. הסיבה היא שאפילו המחקר בתחום ידע מצומצם ביותר הוא רב-גוני מכדי שאפשר יהיה לעשות לו רדוקציה למדד מספרי מן הסוג המדובר. בפרט, בניגוד לאמונות נאיביות, אפילו באותו כתב-עת מתפרסמות עבודות אשר שונות זו מזו באופן משמעותי באופיין, נושאן, היקפן, עומקן, חשיבותן המיידית, השפעתן לטווח ארוך, ובסיכום אחרון – באיכותן (אשר בלתי אפשרי לפתח נוסחא לחישובה כפונקציה של הגורמים הנ"ל).

אדרבה, יעלו הקוראים בדעתם מבחר של כמה עשרות עבודות מחקר בתחום מומחיותם וינסו ליצור מדד אדיש-תוכן בעל מתאם מספק לאיכות עבודות אלו. מתאם טוב מספיק צריך לא רק להפריד בין עבודות המופת לבין עבודות רגילות, אלא צריך לתת דירוג טוב בתוך כל קטגוריה ובפרט להבחין בין עבודות משפיעות יותר למשפיעות פחות. המתאם חייב להיות טוב מספיק על מנת שאפשר יהיה לבסס עליו החלטות של קביעות ו/או טענה שמחלקה אחת טובה יותר ממחלקה אחרת, וכן הלאה. אני, למרות מומחיותי בתחום המחקר שלי והיותי בעל כישורים מתמטיים וניסיון רב בבניית מודלים, אינני יכול למצוא מדד כזה לתחום המומחיות שלי.

לסיכום פרק זה, אציין שלא רק ש"המדדים הכמותיים לאיכות אקדמית" אינם מהימנים, אלא שאשליית האובייקטיביות שלהם הינה מסוכנת ביותר. ראשית, משום ש"האובייקטיביות" הזאת מחביאה עמדות עקרוניות הנתונות במחלוקת (וטוב שהן נתונות במחלוקת, אך חשוב שהמחלוקת תהיה גלויה), ושנית משום שהן מעודדות הזנחה של הערוץ המהימן היחיד להערכת איכות אקדמית: חוות דעת המבוססות על הבנה ושיקול דעת.

חוות דעת סובייקטיביות המבוססות על הבנה ושיקול דעת

הצורה היחידה להעריך, באופן מהימן, איכות אקדמית היא להתבסס על חוות דעת של מומחים בתחום המדובר. רק חוות דעת כאלו יכולות להתייחס לתוכן של עבודות מחקר, ורק על בסיס התוכן של עבודות מחקר ניתן להעריך את איכותן.

אכן, מדובר בחוות דעת סובייקטיביות בעליל, אבל הסובייקטיביות משקפת הבנה ושיקול דעת שהינם נחלת חוקרים מסוימים בתחום הדעת המסוים, ואינם נחלת חוקרים אחרים (או שהם נחלתם במידה פחותה).  כמובן שגם את המומחים הללו אי אפשר לאתר באמצעות מדדים אובייקטיבים, גם לצורך האיתור הזה נחוצה הבנה ונחוץ שיקול דעת.

מה לעשות, החיים – ובעיקר החיים האקדמיים – מסובכים: אין תחליף להבנה ושיקול דעת. אלא שאין סיבה להיבהל: המשימה של איתור מומחים המצטיינים בהבנה ושיקול דעת אינה בלתי אפשרית – כך התנהלה האקדמיה במהלך מאה השנים האחרונות.

כמובן שההתבססות על חוות דעת סובייקטיביות אינה חופשייה מקשיים וסכנות. אבל קל להתמודד עם הקשיים והסכנות הללו כאשר התוכן גלוי ולא מוסתר תחת "מדדים אובייקטיביים" (שכאמור, אופן קביעתם סמוי מן העין). אפשר וצריך להפעיל שיקול דעת בבחירת נותני חוות הדעת, ואפשר וצריך להפעיל שיקול דעת בקריאת חוות הדעת שלהם. כל זה מחייב התייחסות לתוכן והבנה של התוכן. וגם כאן, הדברים סבוכים מכדי שאפשר יהיה לתת מרשם לביצוע (ובפרט לביצוע אוטומטי ו/או אדיש-תוכן).

כל האמור לעיל מתייחס למקרה המצוי שבו יש כוונה כנה לברר את האיכות האקדמית של עבודות מחקר ו/או חוקרים. כמובן שבכל מערכת אנושית יש ניסיונות להטיה ואפילו לרמאות. את הניסיונות האלה יש לבלום תוך שימוש באותם כלים: השגת חוות דעת ממומחים המצטיינים בהבנת התחום, בשיקול דעת, וביושר. כמוכן, מי שמבקש לפקח על תהליכי הערכת איכות בתחום אקדמי מסוים, חייב לרכוש הבנה בתכנים של תחום זה ולהכיר את התרבות האקדמית שלו.

כאשר מדובר בהערכת איכות של פעילות אקדמית, חשוב להבין שיש בעיה מהותית בסתירה שבין העובדה שהבנה עמוקה של התכנים האקדמיים מחייבת קירבה לתחום, ובין החשש שהקרובים לתחום עשויים להעריך את תכניו ו/או חוקריו באופן חיובי יותר מן הראוי. כמו בהרבה מקרים אחרים, הפתרון לבעיה מצוי בדרך האמצע: מערכת ההערכה צריכה לכלול (ואכן כוללת) מגוון של אקדמאים, חלקם קרובים יותר לתחום וחלקם קרובים פחות, אבל עדיין כאלה המסוגלים להבין את תכניו של התחום ואת אופי הפעילות בו. הקרובים יותר מספקים חוות דעת מקצועיות, והקרובים פחות קוראים, מקשיבים, ושואלים שאלות בתהליך הדומה לחקירת שתי וערב בבית משפט. אגב, גם כאן, המטרה היא בירור האמת, וגם כאן עדות מוחזקת כנכונה עד שהוכח אחרת.

התהליך הזה חוזר על עצמו בכמה רמות: גם ברמת המחלקה ישנם קרובים יותר וקרובים פחות, וודאי שכך ברמות גבוהות יותר (לדוגמה: ועדת המינויים העליונה של מוסד אקדמי). אבל חיוני שהמשתתפים בכל אחד מן השלבים יזכרו מי המומחים ומי המפקחים: זאת אומרת, בידי מי מצויה ההבנה העמוקה יותר של התכנים. גם חשוב שהמפקחים יבינו את התרבות האקדמית של התחום ויתייחסו לאמות המידה שלו; זאת אומרת, לא ינסו לכפות על תחום דעת אחר את אמות המידה הטכניות של תחום המומחיות שלהם.

עודד גולדרייך, פרופסור למדעי המחשב, מחזיק הקתדרה ע"ש מאיר וייסגל, מכון וייצמן למדע


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

טרקבקים & פינגים

עדיין לא נשלחו טרקבקים ופינגים.

תגובות

כמובן, ישנם מאמרים רבים שעוסקים בשאלת המדידה האובייקטיבית של איכות מחקר ושל איכות חוקר. אני מניח שזה לא נורא שהכותב בחר לא להוסיף ציטוטים (מראי מקום), אך חבל על הזמן שמשקיע הפרופסור , אם אין הוא יודע שקיים דיון ומחקר בנושא כבר עשרות שנים. לא מוזכר כאן, למשל, ה-h-index ושלל חלופותיו, או המאמצים שמשקיעה ממשלת ברזיל בפיתוח מערכת שתאפשר בחינה אובייקטיבית ככל האפשר של איכות מחקר ואיכות חוקר. לא מוזכרים גם מחקרי מהימנות ותוקף של peer-review.

את כל הללו ציינתי מהזכרון בלבד, בעקבות יום-יומיים שהשקעתי בקריאה בנושא לצורך כתיבת פסקה במאמר אקדמי שנגע קלות בשאלה זו. בקיצור, הפרופסור עוסק כאן בשאלה מרכזית בקהילה המדעית, וכדאי לו להכיר היטב את הספרות בתחום.

פרופ' גולדרייך – נהנתי מאוד לקרוא – תודה.

תגובה ליוסי: מדד h-index המהווה חלופה לגורם ההשפעה (impact factor) מתעלם מהביקורות הקיימות (אציג בהמשך) על השימוש בניתוחי-אזכורים (citation analysis) על-מנת להעריך השפעה (impact). ההתעלמות מוצאת ביטוי בכך שהמדד h-index הוא פשוט מדידה שונה המתקבלת מנתונים זהים(!). זה דומה להבדל שבין שתייה מבקבוק או מפחית.

הביקורת, בקצרה, היא שניתוחי האזכורים פשוט אינם יכולים לשקף פעילות מדעית (הנחת היסוד השגויה המצויה תחת השימוש במדדים). השימוש בציטוט ובהפנייה תלוי בגורמים רבים, ואין הוא בהכרח ההסכמה וההנחה הרווחת כי רשת ההפניות המתארת את מגדל הידע משקף את השפעות החוקרים. הבעיה המרכזית, אם לתמצת את שלל הביקורות, היא כי ניתוחי אזכורים המשמשים למדידת ההשפעה, הערכה ותקצוב, עושים שימוש בנורמות ומוסכמות שאינן מנוסחות בבהירות, וזו הסיבה מדוע אין אנו בטוחים מה בדיוק נמדד בדיוק.

בסופו של דבר זה לא סתם מתנהל בצורה המעוותת הזאת. פעילות הפרסום והרגלי האזכורים של תחומי מדע שונים תלויים במדיניות הכלכלית של מאגרי המידע של האזכורים – המצויים בבעלות של תאגידים. זוהי תעשיית ענק העומדת בפני-עצמה: תומפסון-רוייטרס, אלסייביר וגוגל מחזיקים את השוק (אתם/ן יודעים/ות איפה) באכזריות המאפיינת את עולם העסקים. לצערי, במאגרים שלהם עושים שימוש בתקצוב המוסדות השונים בעולם, וכמובן שגם בישראל. זה המקום, אפילו אם רק לציין, שישנן חלופות מעולות.

ההבט הרע בכל העניין הזה הוא שמוציאים לאור של כתבי-עת הופכים לעבדים למדד גורם ההשפעה. העורכים, המצויים תחת המו"לים לוקחים החלטות, אפילו אם באופן חלקי, לפי יכולת השגה של גורם השפעה. גם החוקרים קובעים את שאלותיהם ותחומי עניינם, שוב, אפילו אם באופן חלקי, בצורה זו. סביר כי חוקרים רודפים אחרי נושאי-עניין אופנתיים – כאלו המוצאים דרכם לכתבי-עת בעלי גורם השפעה גבוה – במקום לעקוב אחרי השדרות הענייניות והחשובות. עושה רושם כי הפרסום הפך לחשוב יותר מההוראה, וכן, אפילו יותר מהמחקר עצמו.

לדבר השלכה על החופש האקדמי ועל אופקי המדע, ואופקיו של המדע הם-הם אופקיה של החברה. הנגע הכלכלי נמצא בעיקר במדדים האובייקטיבים אדישי-התוכן.

אם יהיה רצון למראי מקום או להבהרות – אשתף בשמחה.

תודה, עודד, על המאמר המצוין. אוסיף רק שהניתוח הזה (ולא רק הוא) מצביע על כך שחוות הדעת המקצועיות (בשיפוט לצורך פרסום בכתבי-עת, בעיקר) חייבות להינתן בד בבד עם חשיפת שמותיהם של המעריכים. רק כך אפשר בכלל להתמודד עם המימד הסובייקטיבי שעליו אתה מצביע כאן בבהירות. זה צריך להיות תנאי הכרחי של שיפוט. למרבה השמחה, יש כבר כמה כתבי-עת שממליצים לשופטים להזדהות בשמם המלא. מיתוס השיפוט האנונימי צריך להתפוגג ביחד עם מיתוס השיפוט האובייקטיבי.

לענת. אני חושב שאין לכרוך ביחד את מיתוס השיפוט האובייקטיבי ואת הפרקטיקה (לא מיתוס!) של שיפוט אנונימי. ביחס לפרקטיקה הזאת, יש לה חסרונות ויתרונות ברורים, ואני בהחלט תומך בכך שכל קהילה אקדמית תחליט מה עדיף לה. באופן כללי, אני תומך באוטונומיה נרחבת של קהילות אקדמיות (מסיבות הנרמזות במאמרי זה וכן באחרים) ומתנגד לניסיונות כפיה של נורמות אחידות מבחוץ (בין אם החוץ הוא בתוך האקדמיה וודאי כאשר הוא אפילו מחוץ לה).

ליוסי — כפי שאמר אורי — השאלה היא של מתודולוגיה ושל נקודת מוצא. אם מקבלים את ההנחה על אפשרות הערכה אדישת-תוכן של תכנים אינטלקטואלים הרי שיש טעם במחקרים שאתה רומז אליהם, אבל אם כופרים בהנחה הזאת ורואים בה אשליה נאיבית מסוכנת אז אין טעם במחקרים אשר אינם מבוססים על הערכות תוכן המתבצעות ע"י מומחים לתוכן המדובר. אני מבקש להדגיש את התיבה "מבוססות" ולפרש שמחקר כזה חייב לבקש חוות דעת מקצועיות מעשרות מומחים בכל תחום דעת (שעליו רוצים להפעיל המדד) וזאת לגבי מאות מאמרים בכל תחום.

אתם קצת מצחיקים, אנשי האקדמיה.
חבורה של אנשים החיים מהקופה הציבורית ועוד מבקרים את העובדה שמישהו מבקר את העבודה שלכם. אתם חיים מהכסף של הציבור, כל אזרח ישראלי משלם בערך 8,000 ש"ח לשנה לות"ת.. ואתם רוצים להיות אחראים על הביקורת?
ברור שהביקורת שלכם על עצמכם תהיה משהו משהו, סובייקטיבית כולכם מצוינים ומגיע לכם עוד כסף. ביום שתרוויחו את לחמכם ביושר, בשוק החופשי, אז תרימו את הראש ותבקרו את המערכת. נכון לעכשיו, תשירו שירי הלל לאזרחים שבזכותם יש לכם פרנסה, במקום להמשיך לחפש דריך לינוק מהקופה.

כמה תגובות מהירות ולאקוניות לתגובה של איתמר.

ראשית, מאמר זה לא עוסק כלל במטרה ההערכה (ו/או הביקורת) אלא בדרך להערכת איכות. בנשוא המטרות, ובפרט באובססיה הנוכחית (ושל העשור האחרון)להערכת איכות עסקתי במאמרים אחרים, שחלקם פורסמו באתר זה.

אבל איתמר צודק בהנחה שהדרך המהימנה היחידה להערכת איכות הינה — לדעתי — הערכה איכותית של תכנים, מה שדורש הבנה עמוקה ורחבה של התכנים (ולכן לא ניתנת להעשות ע"י אנשים שאין להם את ההבנה הזאת).

שנית, להערכתי ההשקעה של אזרח ישראלי בכספים אשר מחולקים ע"י ות"ת קרובה יותר ל800ש"ח לשנה(לא 8000ש"ח כפי שאיתמר טוען). לא שזה סכות מבוטל, אבל בכל זאת ראוי לכבד את כללי החשבון…
אבל העיקר הוא שהשקעה של החברות המודרניות באקדמיה שלהן היא אחת ההשקעות המוצלחות ביותר שלהן, אם לא המוצלחת ביותר. אבל זה עניין למאמר אחר.

שלישית, עניין העוינות לאקדמיה הוא נושא מעניין ומעציב בפני עצמו. לדעתי זה חלק מעוינות לכלל המוסדות הציבוריים, עוינות אשר מקודמת על ידי בעלי עניין (ע"ע: בעלי הון ובעלי בריתם הניאו-ליבראלים).

אכן, אינני מתלהב מן ה"שורק החופשי"ץ לדעתי יש לדאוג לחופש של אנשים ולאושר שלהם, לא לחופש של השוק… ובפרט הייתי שמח לשחרר את כל האוכלוסיה מהסיוט הנקרא "שוק חופשי" (שהוא החופש של מעטים לנצל ולעשוק את הרבים). אבל גם זה עניין למאמר אחר.

עודד

[להלן הגהה של התגובה הקודמת]

כמה תגובות מהירות ולאקוניות לתגובה של איתמר.

ראשית, מאמר זה לא עוסק כלל במטרת ההערכה (ו/או הביקורת) אלא בדרך להערכת איכות. בנושא המטרות, ובפרט באובססיה הנוכחית (ושל העשור האחרון) להערכת איכות, עסקתי במאמרים אחרים, שחלקם פורסמו באתר זה.

אבל איתמר צודק בהנחה שלדעתי הדרך *המהימנה* היחידה להערכת איכות של תכנים אקדמים הינה *הערכה פרשנית* של תכנים אלו, מה שדורש הבנה עמוקה ורחבה של התכנים (ולכן לא ניתנת להעשות ע"י אנשים שאין להם את ההבנה הזאת).

שנית, להערכתי ההשקעה של אזרח ישראלי בכספים אשר מחולקים ע"י ות"ת קרובה יותר ל800ש"ח לשנה(ולא 8000ש"ח כפי שאיתמר טוען). לא שזה סכום מבוטל, אבל בכל זאת ראוי לכבד את כללי החשבון…
אבל העיקר הוא שהשקעה של החברות המודרניות באקדמיה שלהן היא אחת ההשקעות המוצלחות ביותר שלהן, אם לא המוצלחת ביותר. אבל זה עניין למאמר אחר.

שלישית, עניין העוינות לאקדמיה הוא נושא מעניין ומעציב בפני עצמו. לדעתי זה חלק מעוינות לכלל המוסדות הציבוריים, עוינות אשר מקודמת על ידי בעלי עניין (ע"ע: בעלי הון ובעלי בריתם הניאו-ליבראלים).

אכן, אינני מתלהב מן ה"שוק החופשי": לדעתי יש לדאוג לחופש של אנשים ולאושר שלהם, לא לחופש של השוק… ובפרט הייתי שמח לשחרר את כל האוכלוסיה מהסיוט הנקרא "שוק חופשי" (שהוא החופש של מעטים לנצל ולעשוק את הרבים). אבל גם זה עניין למאמר אחר.

עודד

משעשע.
הכותב בעד לתת ל"כוחות השוק" האקדמיים לקבוע בעצמם את הדרך בה מעריכים איכות אקדמית במקום כפיית סטנדרטים מבחוץ, אבל מצד שני נגד השוק החופשי.

קלאסי, פשוט קלאסי.

במקרה כזה הייתי מציע לכותב להצמד לפרקטיקה בה הוא מבין יותר.

איתי המשועשע:
הדבר דומה לנסיון לבחון את העולם מנקודת מבט בלתי-תלויה, אך-גם נקודת המבט של הבוחן הינה בעולם. לרקע השקפה זו אני מציע שלא לערב את תגובות הכותב עם התוכן האינפורמטיבי של הכתבה. הצעה זו מונעת את ה"סתירה" של 2 כיווניו של הכותב – שלמעשה אינם סותרים: הבחנה בין 'כוחות-פנים חופשיים של האקדמיה' לבין 'כוחות השוק-החופשי החיצוניים לאקדמיה' מונעת את מה שפירשת כסתירה.

כך שוב נראה שהכותב, על-אף שאינו נצמד לפרקטיקה המקצועית שלו, הוא ענייני גם בתגובותיו וגם בכתבה. עם-זאת ולדעתי (שהפרקטיקה הזו היא בהשכלתי הפורמאלית), המצב חמור ומדאיג בהרבה ממה שהצליח הכותב לתאר.
אורי

מצטער אם זה לא היה ברור, אבל תקפתי את השקפת עולמו ה"כלכלית" של הכותב בתגובותיו, ולאו דווקא את תוכן המאמר (שעם חלקו אני מסכים וחלקו לא). אני ייעצתי לו בעיקר להתרחק מפרשנויותיו ההכלכליות.

לגבי "ההבחנה מונעת סתירה" – אני מצטער, אבל לא שמעתי טיעון מגוחך מזה מעולם.

מדוע שןב שכחת להזכיר שעודד גולדרייך הוא חבר בוועדה המרכזית של מפלגה הקומוניסטית??

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)