בעיתון "כלכליסט" מאתמול, 6.9.2010, מפרסמת נעמה סיקולר כי ליאורה מרידור, יו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת תל-אביב, התפטרה על רקע לחצים מצד חבר הנאמנים של האוניברסיטה וחקירה שמנהל מבקר המדינה סביב שני מהלכים בעייתיים ביותר שהובילה מרידור מאז נכנסה לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של אוני' ת"א: הדחת נשיא האוניברסיטה ומכירת כל תיק ההשקעות של האוניברסיטה בניגוד להמלצת ועדת ההשקעות. להלן הכתבה מ"כלכליסט":

ליאורה מרידור התפטרה מתפקידה כיו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת תל-אביב, כך נודע ל"כלכליסט". מרידור כיהנה בתפקיד שנה וחצי בלבד, תקופה סוערת במיוחד לאוניברסיטה במהלכה הובילה מרידור מהלך שנוי במחלוקת של מכירת מלוא המניות ואגרות החוב מתיק ההשקעות של האוניברסיטה, בניגוד להמלצת חברי וועדת ההשקעות של המוסד האקדמאי.

מרידור גם חתומה על הדחת הנשיא הקודם של האוניברסיטה, פרופ' צבי גליל, ביחד עם יתר חברי הוועד המנהל של האוניברסיטה. על רקע שני המהלכים הללו נוצר סכסוך חריף בין הנהלת האוניברסיטה בראשות הוועד המנהל לבין חבר הנאמנים של האוניברסיטה הכולל תורמים משמעותיים שאיימו להפסיק לתרום למוסד. 

להמשך הכתבה…

חברי הפורום וקוראי הבלוג מוזמנים לשים לב במיוחד לנקודות הבאות שמשתמעות מהפרשות המוזכרות בכתבה: (1) העניינים שנחקרים כעת ע"י מבקר המדינה - הליכי הפיטורים של הנשיא לשעבר, פרופ' גליל, וחשש לניגוד אינטרסים בתפקוד חברים בוועד המנהל בקשר להחלטות על פרויקטים של בניה והשקעות של הוועד – מלמדים על הפירות הבאושים של הפרטת האקדמיה והפיכתה לעסק כלכלי שמנוהל ע"י בעלי הון ונציגיהם. לא פעם בעבר, הצבענו על העובדה שמודל ניהול האוניברסיטאות, שהונהג בהן עם יישום דוח מלץ לפני כשש שנים, ואיוש הוועדים המנהלים והעומדים בראשם בבעלי הון או שלוחיהם, המכונים בתואר המכובס "נציגי ציבור", הם צעדים הרסניים לאקדמיה. אך גילוי כה ברור ובוטה של טענה זו לא ראינו קודם לכן. הפרשיות באונ' ת"א בשנתיים האחרונות חושפות זאת לעין כל. (2) למרות שאפשר היה לחשוב שהתפטרות מרידור מלמדת על כך שיש במודל הניהולי מבית מדרשם של מתעשי האקדמיה, גם איזונים למגמה הרסנית זו, כלל לא בטוח שאכן זו המסקנה שיש להסיק מההתפטרות. מה שכן אפשר ללמוד ממנה הוא שהמאבקים שקובעים כעת מהלכים גורליים למוסד האקדמי (אונ' ת"א, במקרה הנדון) ומייצרים חוסר יציבות ואיומים כלכליים מתמשכים עליו, הם מאבקים בין בעלי אינטרסים כלכליים בלבד ואינם קשורים – לא לניהול תקין ולא לשיקולים אקדמיים. שהרי גם התפטרות מרידור נראית כצעד שאינו נובע מניהולה התקין של האוניברסיטה, אלא מלחציהם של התורמים. יתכן שבמקרה זה, התורמים מחבר הנאמנים מפעילים את לחצם מתוך דאגה כנה לגורל האוניברסיטה ודרך ניהולה, ולא רק דאגה להשקעותיהם הכלכליות. אך נותרת בעינה העובדה שהאונ' כיום חשופה יותר מבעבר ללחצים של תורמים, יהיו אשר יהיו מניעיהם (וכפי שכבר ראינו בפרשת האולטימטום של "אם תרצו" לנשיאת אונ' בן גוריון, לחצים כאלה עלולים להגיע מכיוונים בעיתיים ביותר לחוסנה האקדמי של האוניברסיטה), משום שהגב הציבורי שלה, הן התקציבי והן העקרוני – ההגנה על עצמאותה הניהולית-אקדמית – ניטל ממנה כתוצאה מתהליכי ההפרטה וההרעבה התקציבית של העשור האחרון.

לרפורמה בהשכלה הגבוהה, עליה הכריזו בקול תרועה רמה שר האוצר ושר החינוך, יש שתי פנים. צדה הגלוי, שהרבו לדוש בו, הוא הגדלת תקציבי ההשכלה הגבוהה. הצד הנסתר הוא המחיר: בהמשך למהלכים שהוא מוביל מאז 1994, מתנה האוצר את הזרמת הכספים בהכפפת המערכת האקדמית (ולא רק מבחינת הניהול הכלכלי) לשיקולי תחרות עיסקית.

במאמר שפורסם ביום חמישי, 26.8.2010, בעיתון ידיעות אחרונות, תחת הכותרת "בעל המאה הוא בעל האוניבסיטה" (כותרת, עמ' 24), חושף גדעון עשת את המשמעויות הסמויות של הרפורמה:

לפני כמה חודשים החליטה הנהלת האוניברסיטה במידלסקס בלונדון לסגור את המחלקה לפילוסופיה, בטענה שהיא "אינה בת-קיום מבחינה פיננסית". לא עניין של מה בכך, כשמדובר באוניברסיטה לא ממש מוצלחת (בדירוג האנגלי) וכשהמחלקה לפילוסופיה דווקא הכי מוצלחת שם. 65% מהפרסומים המדעיים של חברי המחלקה נמצאו ברמה בינלאומית הולמת – השיעור הגבוה ביותר באוניברסיטה. אלא, כך ההנהלה, שההכנסות אינן מכסות את ההוצאות.
אצלנו סערו הרוחות כאשר "אם תרצו" תבעה להחליף את תוכניות הלימוד ה"אנטי-ציוניות". אוניברסיטת בן-גוריון נדרשה לפטר מרצים בעלי השקפה שמאלית ו"אנטי-פטריוטית". לכאורה, איום פוליטי, אך עתה מתברר שיש קשר בין הגרוש לבין החופש האקדמי והכל בחסות המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג).
המועצה הוקמה כדי למנוע פוליטיזציה של ההשכלה הגבוהה. למנוע מהממשלה להחליט מי ילמד סוציולוגיה ומה תהיה תוכנית הלימודים – והכל תחת שוט כספי. הגוף המרכזי במל"ג הוא הוועדה לתיכנון ולתיקצוב, שהיא "גוף בלתי תלוי, שיעמוד בין הממשלה והמוסדות להשכלה גבוהה בכל ענייני ההקצבות להשכלה גבוהה".

מה לוועדה החולשת על הכסף ולמסע הצלב היהודי של הימין? אין כל קשר, מבטיח דובר המל"ג, ולא היה. אלא שהפרוטוקולים מדברים אחרת: בישיבה של ועד ראשי האוניברסיטאות עם הוועדה לתיקצוב בחודש יוני דנו בשורה של עניינים כספיים וגם בעניין לא כספי אחד: הדוח של "אם תרצו". אך הפלא ופלא, יו"ר הוועדה, פרופ' מנואל טרכטנברג, ציין כי "מתוך העולה מהדוח נלמדים באוניברסיטאות טקסטים אנטי-ציוניים והמסקנות מבהילות". האיש הממונה רק על הכסף אף רואה בכך "איום רציני על האקדמיה מצד גורמים פוליטיים". וכאשר האיש הממונה על הארנק מדבר על תוכניות לימוד, ראשי האוניברסיטאות אמורים להבין שהכסף לא רואה בעין יפה כמה וכמה עניינים שבתחום האקדמי.
שלא יהיו אי-הבנות: אין לוועדת התיכנון והתיקצוב כל מעמד חוקי בנושאים אקדמיים. אפילו למועצה להשכלה גבוהה יש בקושי סמכות לקבוע מה ומי באקדמיה. אז כשאנשי הכספים מסבירים לאנשי האקדמיה את השלכות דו:ח הימין, קשה שלא להבין מה קורה כאן.
מעידה חד-פעמית? בשבוע שעבר כינסו שרי האוצר והחינוך יחד עם פרופ' טרכטנברג מסיבת עיתונאים, שעניינה "רפורמה בהשכלה הגבוהה". דובר שם על תוספת של 7.5 מיליארד שקלים בשש השנים הקרובות. מיטב הפרשנים בירכו על המהלך החברתי והתקציבי, וגם מי שהסתייג אמר כי כסף אמנם יש, אבל רפורמה אין.
והנה מתברר שיש כאן דווקא רפורמה גדולה: לראשונה מאבדת המועצה להשכלה גבוהה את סמכותה, שנקבעה בידי הכנסת, לחלק תקציב ליעדי ההשכלה הגבוהה. הכסף יגיע רק אם היא תעשה מה שהאוצר רוצה. או בלשונו של האוצר: "התוכנית כוללת טבלת שימושים מוגדרת". והמשמעות: לאוצר יש זכות וטו על השימוש שייעשה בכסף: "הוועדה לתיקצוב ולתיכנון ואגף התקציבים באוצר יגבשו במשותף יעדים מדידים ואבני דרך, שישמשו לבקרה ומעקב אחר יישום התוכנית".
זה אומר שאם, למשל, משרד האוצר ימצא שאין מספיק סטודנטים לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, אפשר שהחנות תיסגר בהיעדר "קיום מבחינה פיננסית". מה יקרה אם וועדת התיקצוב תתעקש? לאוצר יש מעתה סמכות לא להעביר את הכסף שעליו התבשרנו בשבוע שעבר.
מדוע הוועדה לתיקצוב של המועצה להשכלה גבוהה מוכנה לוותר על העצמאות שניתנה לה בחוק? בעבור נזיד שקלים. וזו אחת התוצאות של העמדת כלכלן עם ערכים בעייתיים בראש הגוף החשוב הזה. ("ידיעות אחרונות" 26.8.2010, כותרת/עמ' 24)

דוח 'המכון לאסטרטגיה ציונית' שנדון בכל הפוסטים האחרונים ובמספר גדול של כתבות ומאמרי דעה בתקשורת בשבוע האחרון, נשלח במקור כטיוטה (למעשה, המימד הטיוטתי היחיד שלו היה העובדה שלא צורף לו עדיין פרק מסקנות) למספר אנשים, בהם ראשי האוניבסיטאות, מרצים, בעיקר מהחוגים לסוציולוגיה שהואשמו ע"י מחברי הדוח ב'פוסט-ציונות' ואי-אלו האשמות נוספות, וכן מרצים מתחומים נוספים. 

ד"ר אמנון רז-קרקוצקין, שמתמחה בהיסטוריה של עם ישראל ומחשבה יהודית ומרבה לעסוק במחקריו בשאלות של דת וחילון בעם היהודי בעת החדשה, נמנה עם האחרונים. עם קריאת הדוח הוא השיב לשולחי הדוח במכתב ובו תגובתו על הדברים. מצאנו לנכון להעלות לבלוג מכתב זה, למרות שאיננו כתוב כמאמר דעה, משום שיש בו התייחסות מפורטת ומנומקת למכשלות הדוח בהקשר לסוגיות שהדיון התקשורתי עסק בהן יחסית מעט:

                                                                                      ו' אלול תש"ע, 16.8.2010

מר ארבל הנכבד,                                                               
קראתי בעיון את טיוטת המסמך ששלחת אלי. לא ברורות לי מטרותיו, וגם הסיבות שהובילו אתכם לשלוח אותו אלי. אין ספק שחלק מהטענות המועלות בו ראויות להתייחסות ולדיון, גם אם מדובר בטיוטה ראשונית שמכילה בשלב זה אי דיוקים ואי הבנות שדורשות לדעתי עבודה נרחבת. אבל מעבר לכשלים ברי תיקון אלה, הסגנון הבוטה והניסוח מטרידים ביותר, ויוצרים את הרושם שיותר מאשר לקדם דיון ענייני, מטרת המסמך היא להצטרף למסע הדה-לגיטימציה ולמגמה להגביל השמעת דעות, וזאת בניגוד למטרתכם המוצהרת. הסגנון החריף עד כדי הסתה וחוסר ההתייחסות הענייני לטענות שאתם מציגים בהרחבה, הוא בעיני עדות למשבר החמור של התודעה הישראלית. זאת דווקא בזמן שבו ברור שהעמדות הנראות לך מאיימות כל כך הן בעלות השפעה שולית בחברה הישראלית, ומסתבר שרוב הסטודנטים – שאינם מתלוננים על רמת ההשכלה שקיבלו – דווקא פונים, יחד עם החברה הישראלית כולה, לכיוון האחר. בהקשר זה, החרדה משורה מצומצמת של חוקרים שזוכים בשנים האחרונות למעט תשומת לב, הוא סימפטום של חולשה שלכם, ותוצאותיה עלולות להיות מסוכנות. אם פנייתכם מעידה על רצון לליבון השאלות (הגם שלדאבוני נוכחתי לדעת שלעבודתי שלי אין משקל כלשהו), הרי זה מבורך וחשוב. אבל כאמור, לשם כך אני מציע לכם לשקול גישה אחרת וסגנון שונה.
מראש אעיר שטענותיכם על הטיה נראות לי מוגזמות, וביחס למקרים שונים מופרכות לחלוטין. בתחומי הידע שבהם אני עוסק – תולדות ישראל והמחשבה היהודית – אין ספק שההפך הוא הנכון, אבל כך גם לגבי הסוציולוגיה. במקרים אחדים הצגת הדעות שאתם מעלים היא בגדר של הסתה ועלילה ממש (כמו בייחוס – ואף קולקטיבי – של תמיכה בטרור (26), או בטענה של שותפות עם אנטישמים המוצגת דרך טקסט שבו חוקר ישראלי (יפתחאל) מביע את מודעותו לאפשרות שדבריו ישמשו חוגים כאלה!). אני רואה בסגנון של "כתב אישום" ובצורך להשתמש בטענות כאלה עדות למשבר הנ"ל, באופן שמונע את הדיון בנקודות המרכזיות. זאת בפרט כאשר אתם באים לתקוף אינדיבידואלים ולא מגמות.

המסמך מחולק למספר חלקים בעלי אופי שונה זה מזה, והשילוב ביניהם לא לגמרי ברור. החלק הראשון מוקדש לתיאור מה שמכונה "פוסט ציונות" (הכולל לשיטתכם גם כאלה שמסרבים לתגיות אלה). אין צורך לומר שחיבור זה הוא לגיטימי, אם כי לעניות דעתי נדרשת עבודה על מנת להעמיד אותו בסטנדרטים אקדמיים, זאת מעבר לאי ההסכמות שבינינו. חבל שהוא נושא אופי של כתב אישום יותר מאשר של מחקר אקדמי, ושאינכם מהססים להכניס לתוכו עלילות חסרות שחר. הפרדוקס הוא שבהצגת השדה ובניתוחו אתם מסתמכים בעיקר על עבודות של פוסט ציונים, ואף מקבלים את הנחות היסוד של אחדים מהם (הנחות יסוד שאינן מקובלות על רבים) – בין ציונים לפוסט-ציונים. כך גם אתם מאמצים את האבחנה הבוטה בין "מודרניסטים" ו"פרימורדיאלי סטים" בחקר הלאומיות, אבחנה שרק מעטים יקבלו אותה כיום. כמו במקרים אחרים, מתקבל הרושם שהמצע שאתם מציגים בחלק זה תואם את הלך הרוח המחקרי בשנות השמונים והתשעים, בעוד שהוא איננו מתייחס כלל לכיוונים הבולטים במחקר הסוציולוגי העכשווי (כמו בשאלות של דת וחילון), שבודאי מערער על דיכוטומיות פשטניות אלה. לא אתעכב על כך כאן, שכן אני משלים חיבור רחב יחסית הנוגע לעניינים אלה.
עלי לציין שאני שותף לרבות מבין ה"האשמות" שאתם מטיחים במסמך זה, כאילו עצם ההצבעה עליהן היא עדות למשהו: אני מאמין בשוויון אזרחי ולאומי מלא בין יהודים וערבים, בכל הסדר שלא יהיה; חרף מאמצי אני מתקשה לקבל את הגישה שישראל היא "מדינת לאום" (וזאת מעבר לעצם הביקורת על מושג מדינת הלאום); אני סבור שאי אפשר לדבר על הקמתה של מדינת ישראל ללא דיון בנכבה ובשאלת הפליטים. אני סבור שאי אפשר להתעלם מהממד הקולוניאלי של הציונות (גם אם אני מקבל את חריגותה של הציונות בתוך הקשר זה), אני סבור שהדיכוטומיה האוריינטליסטית בין מערב למזרח עומדת בבסיס התודעה הישראלית-ציונית, ויש לה השלכות הן על היחס כלפי ערבים והן בנוגע לדיכוי ולדחיקה של מזרחים.
ולמרות זאת, אני לא חושב שהייתי משתמש באיזה מן הניסוחים שאתם מביאים בחלק זה של החיבור, וסבור שכך הדבר לגבי רבים מהמשתתפים האחרים. זה עניין משמעותי: לשפה יש חשיבות מכרעת, והיא קובעת את משמעותו של הטיעון. אני אמנם מסתייג מהרבה מהטענות המיוחסות – בצדק או שלא בצדק ל"פוסט ציונות" (בדרך כלל אתם מסתמכים כאן בעיקר על חוקר אחד), ועל כך אני מרחיב במקומות אחרים, אבל דומה שגם כך מגמת התיאור שאתם מציעים היא לתקוף ולגנות. למיטב הבנתי, הביקורת (כל אחד בדרכו, ובמגוון רחב של נושאים) מתבצעת מתוך מגמה לחשוף גם אפשרויות אחרות. אין זה כתב אישום, והמטרה איננה גינוי אלא ידע והכרה. אישית אני מסתייג מהמושג "פוסט ציונות" וסבור שאין בו ממש, אני גם בויכוח על נקודות שונות עם חלק ממייצגי הזרם שאתם מכנים "פוסט ציונות." פרדוכסלית, אתם דווקא תורמים להעצמתו.
בנוסף, בדרך כלל גם אינכם טורחים כלל להבהיר מהי העמדה ה"ציונית" שבשמה אתם מדברים, וכלל לא מנסים להפריך את הטענות, כמקובל בעולם המדע. כשאתם כן עושים זאת, באופן בלתי שיטתי, אתם דווקא משתמשים בנתונים תמוהים שאין אף חוקר רציני שמקבל אותם. כך למשל ציון הטענה שמספר הערבים שחיו בארץ בראשית המנדט היה כ-100,000. דווקא טיעונים חזקים יותר של דוברים "ציונים" אינם מופיעים כאן. כך יוצא שאתם בעצמכם מעצימים את הביקורת שכנגדה אתם רוצים לצאת. ואכן, כמו שקורה פעמים רבות, הניסיון לגנות ולהתקיף במקום להתמודד, סופו שהוא מוביל להתפשטות הידע.
חוסר ההתייחסות העניינית בולט בשורה של קטעים של חוקרים אינדיבידואלים שאתם מצטטים שם. חלק מהם נראה גם לי לא משכנע, אבל לצד זאת אתם מצטטים שם קטעים שהפכו ליסודות של החשיבה על ישראל. כך למשל אתם מצטטים בהרחבה את מחקריו של אורן יפתחאל, מבלי שתביאו אפילו טענה אחת כנגדם. האם יש משהו בציטוט זה שאיננו נכון? האם ישראל כן בנתה ולו גם כפר ערבי אחד מאז הקמתה? האם לא הופקעו רוב האדמות? האם לא מופעלת באופן שיטתי מדיניות שמטרתה היא ייהוד ודה-ערביזציה? האם לא גורשו מאות אלפי ערבים – בזמן המלחמה ואחריה, והאם לא הופקעו אדמות? האם לא יושבו מזרחים לאורך הגבול? מדוע אתם סבורים שעצם הבאת ציטוט זה, על ידי מלומד שזכה לשם בינלאומי לא רק על מחקריו על ישראל, מדברת בעד עצמה? כאמור, איש לא טען שאי אפשר להתווכח על הטענות האלה, אבל לא זה מה שאתם עושים כאן, ולצערי לא זה מה שעושים מבקרים אחרים. כדאי לתת את הדעת לעובדה שגם מתנגדיו של יפתחאל (כמו סמי סמוחה, חתן פרס ישראל) אינם שוללים את מרבית ממצאיו, אלא דוחים את המסקנות שלו. למיטב ידיעתי יפתחאל (שאיננו נמנה על המחלקה לסוציולוגיה) מקדיש חלק ניכר משיעוריו להצגת מתנגדים ובעלי גישות אחרות. איש גם לא חייב אף סטודנט ללמוד אצלו, וככל הידוע לי הוא גם לא כפה את עצמו על איש. לי עצמי יש חילוקי דעות עם פרופ' יפתחאל, אבל אלה לא ממעיטים בהערכת עבודתו המקצועית. גם לא ברור לי מדוע בחרתם להשתלח דווקא בו. גם לא הסברתם את העירוב של סוציולוגיה עם גיאוגרפיה, במסמך שבמובהק איננו מכסה תחומי דעת רבים.
בהמשך המסמך אתם מביאים נתונים על הטיה לכאורה במספר המאמרים הפוסט ציונים הנלמדים לעומת מספר המאמרים הציונים. אינני יכול להתייחס לחלק זה. אתם קובעים מיהו פוסט-ציוני ומי איננו פוסט-ציוני, מבלי שתציגו את המאמרים עצמם. אתם אמנם מקטלגים באופן גס חוקרים, אבל בלי להתייחס כלל לתכנים. מסתבר מדבריכם שהדבר תלוי בנושא השיעור. גם אינכם מסבירים מהם השיעורים ה"לא רלוונטיים" בעיניכם, שלכאורה אינם עוסקים בנושאים שמעניינים אתכם, אבל ללא ספק יש להם חלק מרכזי בעיצוב הידע. טענת ההטיה בודאי איננה עומדת במבחן הביקורת אם בוחנים את מכלול מדעי הרוח והחברה (ולא הבהרתם מה תהיה עמדתכם לגבי "הטיה" הפוכה במרבית החוגים), אבל גם ביחס לסוציולוגיה, שם כפי שציינתם היסטורית יש אחיזה למחנה המוגדר בארץ כשמאל (אליו שייכים גם מרבית אלה שאתם מציינים כציונים). גם לא ברור מה המשמעות של ספירת מאמרים. הרי לשיטתכם, די במאמר "ציוני" אחד כדי להפריך את התיאוריה כולה. באופן אישי אני רחוק מלקבל חלוקות אלה של הידע: גם  במחקריי וגם בשיעורים אני נזקק הרבה לחוקרים בעלי גישות שונות, ודומתני שזה המצב במרבית המקרים. זאת למרות שאני שב ומדגיש שבירור הקוריקולום נראה לי משימה חשובה ביותר, ובמסגרת אחרת ראויות טענותיכם לדיון ענייני. זה חשוב בסוציולוגיה כשם שזה חשוב במסלול ללימודי מדינת ישראל ובמחלקה להיסטוריה של עם ישראל.
לבסוף אתם בוחנים שורה של מכוני מחקר, בחלק שבעיני חושף באופן ברור את הפגמים של המסמך כולו. אתם בוחרים להתמקד במספר מרכזים מבלי להתייחס למכלול הפעילות האינטלקטואלית בישראל (ועבודת מכונים, ממילא, משתפת חוקרים מאוניברסיטאות שונות ומהקשרים שונים). אם אקח למשל את מרכז הרצוג, שאותו אני מכיר מקרוב, הרי אין מי שיטען שהתיאור שלכם איננו מסולף: אתם בוחרים לציין שורה של אירועים שנערכו מטעם המרכז, מבלי לציין את כל האירועים שנערכו באותה תקופה ואת המשתתפים בהם (בין היתר, אלופים במיל', פוליטיקאים בעלי גישות שונות, יוצרים הנוגעים לתחומי המרכז וכו'). הצגה כזו היא סילוף, אלא אם כן אתם טוענים שגם כך אסור לקיים אירועים כמו אלה או להזמין את הדוברים. מה גם שכפי שאפילו אתם מציגים, דוברים מהימין הוזמנו לכנסים אלה. מרכז הרצוג הוא מרכז תוסס המשלב דיונים מעמיקים בשאלות פוליטיות עם דיונים אקדמיים ותרבותיים מעמיקים, תוך דגש על דיון בהיסטוריה ובתרבות של יהודי המזרח התיכון בהקשר הכולל. מגמתו המוצהרת היא דחיית דיכוטומיות מקובלות, ומתוך כך הוא הצליח לשלב חוקרים ואישים בעלי גישות שונות. הצבתו ב"ציר הרשע" רק מעידה על חולשת הטענות שלכם, והיא ביטוי להיסטריה.
אשמח להבהיר את עמדותיי המקצועיות לגבי החלק הראשון, ללא קשר לחילוקי הדעות. לפני שאתם פותחים בקמפיין פופוליסטי וחסר אחריות, ולפני שאתם מתחילים לשכנע את עצמכם ברצינות על הסכנה של חבורת תומכי הטרור ומכחישי השואה שהשתלטו על האקדמיה, כדאי אולי שתשקלו כיוון ענייני יותר. גם אם תנצחו במערכה הזו, לא יהיה זה בעיני אלא עדות לחרדה המסוכנת מפני התמודדות עם שאלות היסוד.
בברכה,
אמנון רז-קרקוצקין
אוניברסיטת בן-גוריון

בשבוע האחרון הגיע (סוף סוף!) הדיון על משמעות החופש האקדמי וגבולותיו לתודעת הציבור. הרקע לכך – לחצים גוברים מצד ארגונים ימניים על ראשי האוניברסיטאות לכלול את עמדותיהם הפוליטיות של חברי הסגל האקדמי בשיקולי ההעסקה והפיטורים שלהם. לחצים אלה חרגו השבוע מתחום השיח הציבורי (למעשה, הם חרגו כבר קודם, אך הדבר התפרסם בתקשורת רק השבוע) והפכו לאיומים בפגיעה בתרומות, איומים שהעביר ארגון "אם תרצו" לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון אם לא תיענה לדרישות ה'טיהור האידיאולוגי' שהציב לה.

להלן מאמר דעה שהתפרסם בעתון "הארץ" (19.8.2010) ובו מציג פרופ' מנחם מאוטנר מאוני' תל אביב עמדה הומניסטית-אוניברסלית ביחס לתנאים הדרושים לקיומו של מחקר אקדמי בעל ערך באוניברסיטאות וביחס לתכנים המופקים באוניברסיטאות:

"המכון לאסטרטגיה ציונית" שלח לנשיאי האוניברסיטאות נייר עמדה הבוחן את מידת הציוניות של הפעילות המתקיימת באוניברסיטאות. להלן נוסח מוצע למכתב תשובה.

נייר העמדה שלכם כתוב מתוך נקודת מוצא שאינה מקובלת עלי, ולפיה מידה התמיכה בציונות היא אמת מידה רלוונטית לפעולת האוניברסיטה. האוניברסיטה אינה שייכת למדינה ולא לתנועה הציונית שיצרה את המדינה; היא שייכת לבני האדם, ולה שלוש מטרות עיקריות: יצירת דעת אקדמית העשויה לגרום לבני האדם העשרה רוחנית והבנה טובה יותר של המצב האנושי; שימור הדעת שנוצרה בעבר; הפצת דעת בין בני אדם.

האוניברסיטה היא מוסד שהמדינה הליברלית צריכה לממן, בלי להתעניין בתכנים שהיא מפיקה במחקר ובהוראה – גם אם התכנים הם לצנינים בעיני ראשי המדינה ואפילו כופרים באושיות היסוד שעליהם קיום המדינה מבוסס. אמת המידה היחידה לתכנים המופקים באוניברסיטה היא אמת מידה הומניסטית: האם התכנים מכוונים לקדם את רווחת בני האדם.

ברצוני לדון בתכנים המופקים באוניברסיטה – שאלה שהיא קשה יותר משאלה אחרת המתעוררת לפעמים בהקשר זה, שאלת הדעות שחברי סגל מביעים כאזרחים.

למאמר המלא…

במאמר דעה שהתפרסם אתמול (20.8.2010) בעתון "הארץ" מנתח פרופ' דני גוטוויין את הדוח שכתב 'המכון לאסטרטגיה ציונית' ובו טענה ל"הטיה פוסט-ציונית" בחוגים לסוציולוגיה באוניברסיטאות בישראל:

פנייתו של נשיא אוניברסיטת תל-אביב לחוג לסוציולוגיה, להעביר לידיו רשימות קריאה של קורסים שנמצאו חשודים ב"הטיה פוסט-ציונית" על-ידי "המכון לאסטרטגיה ציונית", משולה לבדיקה של חשד ל'הטיה דרוויניסטית" בחוגים לביולוגיה בעקבות מסמך שפרסמה כנסייה פונדמנטליסטית. על הנשיא היה לדחות את הטיוטה-להערות של המסמך: הוא אינו אלא חלק ממגמה עכורה של ציד מכשפות המאיים על יסודות המחקר המדעי בישראל, ועניינו המוצהר הוא לרתום את ההוראה באוניברסיטאות ל'עיצוב המערכת הפוליטית בישראל".       
נקודת המוצא של המסמך היא הפער בין "שוליותן של העמדות הפוסט-ציונית במנעד העמדות של הציבור הישראלי", לבין "השפעתן העמוקה על החברה הישראלית". הוא יוצא, לכן, נגד "האליטה האקדמית", המחזיקה בעמדות "שמאליות רדיקליות שלו היו עומדות למבחן הציבור (היהודי) הרחב בקלפי ספק אם היו עוברות את אחוז החסימה".
האליטה, בעיני עורכי המסמך, היא האחראית לכך שמנהיג מהימין הפוליטי שנבחר באופן דמוקרטי נאלץ לבצע את מדיניות השמאל, כיוון שלערכים שבשמם נבחר "אין לגיטימציה ממשית", ורק האליטה היא המעניקה אותם. על פי התיאור הזה, הציבור בוחר במנהיגים ימניים, החוששים מן האליטה יותר מאשר מבוחריהם. תיאור זה שם ללעג את מנהיגי הימין ומחולל דה-לגיטימציה של האקדמיה ככוח אפל וחתרני.
הסמנים שבאמצעותם חושף המסמך את המגמות הפוסט-ציוניות מעידים על הזרות של כותביו ליסודות המחקר ההיסטורי והחברתי. המסמך מחשיד כ"פוסט ציונית" כל צורה של דיון ביקורתי בתולדות התנועה הציונית והחברה הישראלית, גם של חוקרים אותם הוא מגדיר כ"ציונים" (שביניהם, גילוי נאות, גם הח"מ). כך מרדד המסמך את "התפיסות הציוניות "הקלאסיות"' ומקנה להן אופי דוגמטי, צדקני, מתגונן ומקובע.
כנגד הקריקטורה של הציונות שבראו הפוסט-ציונים כדי שייקל עליהם להתווכח עימה – הוא מציג  קריקטורה נגדית, מביכה לא פחות. המסמך מעוות את מפת הפולמוס הפוסט-ציוני, ויוצר זיהוי כוזב בין פוסט-ציונות לשמאל הפוליטי ובין הציונות לימין הפוליטי. הוא מתכחש לכך שחלק מיסודות הביקורת הפוסט-ציונית – כמו ביקורת מדיניות ההצלה הציונית בתקופת השואה או מדיניות כור-ההיתוך בתקופת המדינה – זוהו דווקא עם הימין.

למאמר המלא…

המועצה המתאמת של ארגוני הסגל האקדמי באוניברסיטאות פרסמה היום גילוי דעת בזו הלשון:

המועצה המתאמת של ארגוני הסגל האקדמיים דוחה בתוקף את הלחצים הפוליטיים המופעלים על האוניברסיטאות בתקופה האחרונה ושיש בהם התערבות בוטה בחופש האקדמי.

חופש המחשבה והמחקר של אנשי סגל וסטודנטים הוא נשמת אפה של האקדמיה. האוניברסיטה אינה פועלת למען עצמה וגם לא למען חוסנה הכלכלי, אלא למען החברה שאותה היא משרתת. זכותם ואף חובתם של מרצים וסטודנטים לעודד ולאתגר את השיח הציבורי גם בקשות שבשאלות וגם באלו ההולכות נגד עמדות רווחות מימין ומשמאל. אקדמיה אמיתית אינה יכולה להיות נתונה לחסדיהם של קומיסרים מתוך האקדמיה והפועלים מטעם עצמם, ובוודאי שלא מטעם כל גופים חיצוניים, המנסים להגביל את החופש האקדמי תוך שימוש בהכפשות, איומים וחרמות.

מצוינותה של אוניברסיטה אינה נמדדת רק במספר המאמרים שהיא מפיקה או התרומות שהיא מגייסת. היא גם אינה נמדדת ביכולתה לקלוע לקונצנזוס מחשבתי כלשהו. נהפוך הוא, איכותה של אוניברסיטה נמדדת ביכולת חבריה וחברותיה לחשוב, לכתוב ולדבר באופן פתוח, ישר, ועצמאי, לחקור בלא מורא ופחד, תוך שמירה על יושר אינטלקטואלי וחתירה אל האמת. פגיעה בכל אלו היא פגיעה באקדמיה, בדמוקרטיה, ובחברה הישראלית.

אנחנו קוראים להנהלות האוניברסיטאות, למל"ג, לות"ת, ולשר החינוך לדחות מכל וכל פניות ולחצים שנועדו לפגוע בחופש האקדמי ולהוקיעם. תגובה מהוססת עלולה להתפרש כהסכמה עם פגיעה בחירות הדיבור והמחקר של המרצים והסטודנטים באוניברסיטאות.

בעת האחרונה נתונה האקדמיה בישראל למתקפת ארגונים הממונים מטעם עצמם לבוחני ציונות בקרב חברי הסגל האקדמי באוניברסיטאות – זאת על יסוד ההנחה המובלעת (והמופרכת לחלוטין) לפיה מצבת החוקרים והמרצים בסגל האקדמי אמורה לשקף באופן פרופורציוני את המפה הפוליטית בישראל. למותר לציין כי אין מערכת אקדמית ראויה לשמה בעולם שתשרוד אפילו יום אחד על בסיס פופוליטי מסוג זה. 

לפני יומים, דיווח אור קשתי בעתון "הארץ" כי טיוטת דוח שהפיק "המכון לאסטרטגיה ציונית" קובעת שבמחלקות לסוציולוגיה באוניברסיטאות קיימת הטיה 'פוסט-ציונית' הן בהרכב המרצים והן בתכני הקורסים. הדוח חושף בורות מביכה בכל הנוגע (1)לקטגוריה 'פוסט-ציונות' שנבחרה לשמש בו נייר לקמוס למיון עמדותיהם של מרצים בחוגים שנבדקו (2)להבנת משמעות המגמות הבולטות בתחומי המחקר הסוציולוגי באקדמיה בעולם (3)להכרות עם זרמי המחקר על הציונות והחברה בישראל ו(4)למתודות עריכת מחקרים מהסוג שמכון זה התיימר להפיק. 

טיוטת הדוח עדיין אינה כוללת מסקנות והמלצות. המערכת האקדמית תצטרך לעצור נשימתה עוד כחודש ימים בטרם יתברר אם מחברי הדוח דורשים מראשי האוניברסיטאות לדאוג לאזן פוליטית את הרכב המחלקות (כלומר לשנות את תנאי קליטתם של מרצים חדשים ולדרוש הצהרות פוליטיות במקום איכות מחקרית), או שמא ידרשו משר החינוך להתערב ולכפות פיטורים של חברי סגל 'פוסט-ציונים' ר"ל! ואולי הם בכלל ילכו גם בעניין זה בעקבות 'אם תרצו מקארתיזם – אין זו אגדה' ויצרפו לדוח המוגמר שלהם אולטימטום לראשי האוניברסיטאות: אם לא תניחו את דעתנו בעניין רמת הציונות בדמם של חברי הסגל שלכם נדאג שתאבדו תרומות מחו"ל. הכל עוד פתוח ומרנין.

על רקע דברים אלה, להלן קריאתו של פרופ' דני גוטוויין לפעולה מצד האוניברסיטאות:

מתקפת הסחיטה והאיומים לה נתונות לאחרונה האוניברסיטאות היא עוד אחת מתוצאות ההפרטה של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל: הקיצוץ המתמשך שכפה האוצר על האוניברסיטאות כדי להכפיף אותן להגיון התנהלות עסקי ולהפוך אותן לתלויות בבעלי הון ותורמים הצליח. כשהן חלשות, מדולדלות וחבוטות ותלויות בתורמים, האוניברסיטאות אכן חשופות לאיומי הלשנה בפני התורמים על כך ש'אינן פטריוטיות'. מצב זה מעמיד את נשיאיהן בפני דילמה הדומה לזו של כל בעל פיצוציה שהבריון השכונתי סוחט ממנו דמי חסות: להיכנע או למרוד.
בסחטנות כמו בסחטנות, הכניעה הראשונה מובילה להעלאת המחיר. ההיסוס של ראשי האוניברסיטאות בפני האיומים עד עכשיו, גרם לכך שהם רק התעצמו. אם גישה זו תימשך הפחד מפני ההחשדה, האיום והסחיטה יחליפו את החופש לחשוב, לחקור וללמד. זה איננו תרחיש בלהות, זוהי כבר המציאות. מעדויות שהגיעו ל'פורום להגנת ההשכלה הציבורית' עולה כי בחלק מן האוניברסיטאות יש מרצים החשים 'ריח של איום באוויר' המגיע מן ההנהלות ומן הסטודנטים כאחד.
הדרך היחידה לחסל את יתושי הסחטנות היא לייבש את הביצה שבה הם מתרבים: אם המצוקה התקציבית חושפת את האוניברסיטאות לסחיטה, על הממשלה להודיע כי תגדיל את תקציביהן ותקטין את חשיפתן לאיום התורמים. למצער, על הממשלה להודיע שהיא תפצה כל אוניברסיטה שתורמיה ינטשו אותה כחלק ממהלך הסחיטה.
בצעדים כאלה הייתה נוקטת הממשלה אילו הייתה מגלה מידה ראויה של אחריות למערכת ההשכלה הגבוהה. מממשלת ישראל, למרבה הצער, אין טעם לצפות לכך. לפיכך על האוניברסיטאות והמכללות לפעול בעצמן: עליהן להקים קרן סולידריות שכל האוניברסיטאות והמכללות יפקידו בה דמי הגנה על החופש האקדמי, על פי מפתח מוסדי יחסי. וקרן זו תפצה כל אוניברסיטה או מכללה שתיפגע מן הסחטנות. שיתוף פעולה זה עשוי להיות צעד ראשון במאבק נגד הפרטתן.

הכותב הוא פרופ' בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה

השבוע פתח האוצר, באמצעות ות"ת, בשלב נוסף בהפרטת ההשכלה הגבוהה – הקמת "מרכזי מצוינות": באוניברסיטאות החלה הפצת מכרזים לחברי סגל מתחומי מדע בודדים, נבחרים, שיזכו להזרמת תקציבים בסדרי גודל שהמוסדות להשכלה גבוהה כבר מזמן חדלו לחלום עליהם, לשם הקמת בועות מחקר, להלכה – בתוך האוניברסיטאות ולמעשה – מחוץ להן ומעליהן, כרובד עליון. בשלב הבא יגדיר רובד עליון זה מחדש את ההירארכיה האקדמית: סוג א' – מרכזי מצוינות, סוג ב' – אוניברסיטאות המחקר, וסוג ג' – המכללות. מהלך זה יגרום, בין היתר, לפגיעה (למרות הזרמת התקציבים הממשלתיים בשלב הראשון) באופיה הציבורי של מערכת ההשכלה הגבוהה, בנגישות להשכלה גבוהה של הפריפריה החברתית המתרחבת בישראל וביכולתה של מערכת ההשכלה הגבוהה לשמש כלי אמיתי ואיכותי לצמצום פערים ומיצוי הפוטנציאל הגדול שקיים בחברה בישראל. בה בעת, המהלך הזה לא יתרום לפתרון המשבר העמוק בו נתונות האוניברסיטאות והמכללות; כמנהג המקום, זהו עוד ישראבלוף, ש"כאילו" נועד לשפר את איכות המחקר האקדמי.

במאמר להלן מצביע פרופ' עודד גולדרייך על חלק מהמשמעויות של פרויקט "מרכזי המצוינות" 

שורש המשבר הנוכחי במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל נעוץ במחנק התקציבי שבו היא נתונה זה כעשר שנים, מחנק שמקורו במדיניות הממשלה בתקופה זו. המוסדות להשכלה גבוהה הגיבו למחנק בשורה של צעדי ייאוש מזיקים. החמור בהם הוא צמצום דרסטי של גיוס חברי סגל חדשים, דבר שמסכן את ההווה של המערכת ואת עתידה (התלויים בתמהיל מאוזן של דורות של חוקרים ומרצים), מדרדר את היחס בין מספר חברי הסגל ומספר הסטודנטים, ומאלץ חוקרים צעירים ומוכשרים לחפש את עתידם מחוץ למדינה.

את המשבר במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ניתן לסיים בפשטות על ידי ביטול מקורו: על ידי החזרה מיידית של התקציבים שנגרעו מן המערכת בעשור הנוכחי והגדלת התקצוב באופן המותאם לגידול במספר הסטודנטים ולגידול בעלויות המחקר וההוראה. על התקצוב המתוקן לאפשר הגדלה משמעותית של מספר חברי הסגל, וזאת על מנת להגיע ליחס סביר בין מספר חברי הסגל ומספר הסטודנטים.

במקום לבצע את המתבקש והמובן מאליו, נוקטת הממשלה, בהובלת משרד האוצר, בשורה של תרגילי השהיה, תוך יצירת מסכי עשן שאחד מהם מכונה "עידוד מצוינות". עיקר המאמר יוקדש לחשיפת הכזב שבעיסוק הממשלתי ב"עידוד המצוינות" של מערכת ההשכלה הגבוהה, תוך ציון העובדה שניתוח דומה תקף גם לגבי שירותים ציבוריים אחרים.

את התקפות הכללית של הניתוח קל לראות כאשר חושפים את האינטרסים המסתתרים מאחורי מסך העשן של "עידוד המצוינות" – האינטרסים של האליטה הכלכלית: אלו מכתיבים צמצום ההוצאה הציבורית ושבירת העבודה המאורגנת. כתרגיל חשבונאי פשוט, שימו לב שהעלאת שכר של 25% ה"מוענקת" לקבוצה של 10% מן העובדים ("המצטיינים") תוך שחיקה של 5% בשכר שאר העובדים מורידה את עלויות השכר בשיעור כולל של 2.5% לערך. למותר לציין שמדיניות "דיפרנציאציה" שכזאת תפגום בסולידאריות בין העובדים ותכרסם במעמדו של הארגון היציג שלהם.

הכזב שבעיסוק  ב"עידוד המצוינות" של מערכת ההשכלה הגבוהה

הקושי המהותי בהערכת איכות של מחקר והוראה הוא נושא לדיון נפרד. בניגוד משווע למורכבות הנושא, התעמולה המופצת על ידי האוצר ושותפיו בעיתונות הכלכלית ובאקדמיה מבוססת על ההנחה שאיכות אקדמית ניתנת להערכה בקלות, כמו איכות של תפוחי אדמה, על ידי מדידות כמותיות וטעימות של מומחים "חיצוניים" הממונים מטעם גורמים לא מקצועיים. מעניין שאף אחד משופרי התעמולה הללו אינו מציע מנגנון פשטני דומה להערכת איכות של עבודת פקידי האוצר, או שרי ממשלה, או עיתונאים. אכן, מנגנוני הערכת האיכות המוצעים ע"י האוצר חוטאים בהשטחה והחמצת העיקר שבפעילות המחקר והוראה (ודברים דומים תקפים לגבי שירותים ציבוריים אחרים).

מעבר לשאלת דרכי הערכת האיכות חשוב להבין כי שיפור האיכות של מערכת ההשכלה הגבוהה לא יושג על ידי התעסקות בזיהוי הרכיבים שאיכותם טובה יותר באופן יחסי ובעידודם על חשבון שאר המערכת. בניגוד למדיניות המוצעת על ידי האוצר, יש להתמקד לא בשיפור האיכות בפסגה של המערכת אלא בשיפור של האיכות שבבסיס המערכת. הפסגה תסתדר בדרך כלל ללא קשר למדיניות הממסדית. לעומת זאת, על המדיניות הממסדית להתמקד בשיפור הבסיס משני טעמים מרכזיים:

1. משום שבסיס הפירמידה מהווה את רוב מערכת ההשכלה הגבוהה והוא שאחראי לרוב הפעילות של ההוראה והמחקר בה. לפיכך, איכות הבסיס היא שקובעת את איכות רוב הפעילות.

2. משום שפסגת הפירמידה מסתמכת באופן מהותי על בסיס הפירמידה, הן במחקר והן בהוראה. חשוב לציין שאת ההישגים יוצאי הדופן אי אפשר ואין צורך לעודד באופן ממוקד – הם צומחים, ומופיעים בדרך כלל במפתיע, מתוך הבסיס של המערכת, וככל שהבסיס טוב יותר, כן רבים יותר הסיכויים לצמיחתם.

לפיכך, ממסד נאור ונבון צריך לשאוף לשפר את האיכות המוחלטת של המערכת על כל מרכיביה, ולא להתרכז בעידוד מצוינות יחסית של יחידים. ושוב, דברים דומים תקפים לגבי מערכות ציבוריות אחרות, כגון מערכת החינוך בכללותה, מערכת הבריאות, מערכת הרווחה, וכו'.

אם נחזור למקרה הספציפי של מערכת ההשכלה הגבוהה, הרי שהחלטת הממשלה על הקמת "מרכזי מצוינות" היא דוגמא מצוינת ליצירת מסך עשן במקום טיפול אמיתי במצוקה של המערכת. מדובר בהקמה של מספר קטן של מרכזים העוסקים בנושאים נבחרים, תוך התעלמות גמורה משאר המערכת שממשיכה לגסוס תחת מחנק תקציבי.

מצד אחד, עשרות או מאות מיליוני השקלים שיושקעו במרכזים אלו במהלך השנים הבאות הם ברובם כסף מבוזבז, שהרי הוא אינו מושקע על פי העדיפויות האמיתיות של המערכת ולא על פי שיקולים ענייניים (כפי שניתן להסיק מהעובדה שהמערכת בחרה שלא להקים מרכזים כאלו, גם בשנים שקדמו למשבר התקציבי הנוכחי). מצד שני הסכומים האלו קטנים ביחס לצרכים האמיתיים של המערכת (שנאמדים במיליארד ₪ לשנה), אשר נותרים ללא כל טיפול. אכן, אם מדובר בתרגיל של יחסי ציבור, הרי שמדובר בתרגיל מוצלח: יוצרים מצג שווא של טיפול בבעיה, וזוכים לכותרות מחמיאות בעיתונות, בזמן שכלל לא מטפלים בבעיה.

בתוכנית "מרכזי המצוינות" ישנם כל האלמנטים שמאפיינים את כל עיסוקי הסרק במצוינות אקדמית. ראשית, תחומי מחקר מבטיחים יחקרו ממילא, ואותם מדענים מצטיינים יצטיינו ללא קשר לקיום המרכזים האלו. מחקר מבטיח ו/או מצטיין אינו זקוק כלל לתגמול או עידוד: הדחף המניע של כמעט כל החוקרים הוא העיסוק המדעי עצמו. מה שנחוץ להם, בניסיונם הסיזיפי להגיע להישגים בתחומם, הוא משרה המעניקה תנאים סבירים לקיום ולמחקר ולא "צ'ופרים" בלתי סדירים, שלא ניתן "לבנות" עליהם.

שנית, ההתמקדות באותם "מרכזים של מצוינות" מזניחה את שאר המערכת, כלומר את רובה המכריע, והזנחה זאת מדרדרת את איכות המערכת כולה, ותפגע בסופו של דבר גם באותם תחומים ומחקרים שאותם ביקשה (כביכול) הממשלה לעודד. בפרט, אין בתוכנית כל התייחסות למחקר והוראה אשר צריכים להתקיים בתחומים בהם לא מוקמים מרכזים (ואפילו באותם תחומים "מועדפים" אין שום התייחסות לחברי סגל שאינם חברים במרכזים הנ"ל). כשל זה גם עולה בבירור מהדיבורים על "החזרת" עשרות מדענים לארץ: הרי אין כל התייחסות למאות מדענים נוספים שמגורשים בפועל מן הארץ ע"י המשך המדיניות הקיימת, שלא לדבר על אלפים שכבר אבדו, אם בשל עזיבת הארץ או בשל עזיבת האקדמיה – והכול בשל צמצום דרסטי של גיוס חברי סגל צעירים במשך יותר מעשור.

שלישית, התוכנית מתעלמת מכך שלא קיים פער איכותי משמעותי בין קבוצת החוקרים ה"מתוגמלת", אשר תזכה להיכלל באותם מרכזים, לבין קבוצת החוקרים ה"בלתי מתוגמלת" מאותם תחומים, אשר בדיעבד תיחשב פחות טובה; או בין הראשונים לבין חוקרים שתחום המחקר שלהם כולו לא זכה להיכלל בתוכנית, בשל מגוון של שיקולים שאינם נגזרים בהכרח מאיכות אקדמית. כך יוצרת התוכנית חלוקה שרירותית בין חוקרים אשר נכללו בה וזכו ל"תגמול" לבין חוקרים אשר לא נכללו בה ולא זכו ל"תגמול".

אכן, לפעמים אין ברירה אלא להקצות משאבים כגון משרות תקניות על פי רף חד שסובל מאותה בעיה, אבל דבר זה נעשה מתוך חוסר ברירה, ואילו כאן מדובר בייצור מרצון של מצב מלאכותי המחייב לבחור מעט חוקרים מבין רבים שאיכותם דומה, כאשר הבחירה הזאת אינה דרושה מבחינה אובייקטיבית ואינה מקדמת שום מטרה לגיטימית.

אם נחזור לדיון הכללי יותר, נדגיש שוב, שגם בשירותים ציבוריים אחרים, ההתמקדות בפסגת המערכת תוך הזנחת הבסיס שלה ועל חשבונו, הינה איוולת. באופן דומה, ההפרדה השרירותית בין אנשים שהישגיהם מעל רף מסוים לבין אלו שהישגיהם ממוקמים מתחת לו הינה חסרת שחר באופן כללי, ואין להידרש לה אלא מחוסר ברירה. גם בעיסוקים אחרים שאינם גורמים לניכור אצל העובדים, השאיפה להצטיין היא דחף טבעי שאינו זקוק לתגמול או עידוד.

סיכום
מאמר זה עסק בניסיונו של האוצר להסיט את הדיון מהנושא העיקרי –  הצורך המיידי לבטל את הקיצוץ הדרסטי בסך המשאבים העומדים לרשות מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ולהגדילם באופן ההולם את הגידול בצרכים – אל הנושא המשני יחסית של אופן חלוקת המשאבים בתוך המערכת עצמה. הדיון הציבורי ראוי שייסוב על כמות המשאבים המוקצים למערכת ההשכלה הגבוהה ביחס לחשיבותה. החלוקה הפנימית של המשאבים ראוי שתידון ותקבע במערכת עצמה ולא על ידי גורמים פוליטיים. דברים אלו תקפים במיוחד בהקשר של  מערכת ההשכלה הגבוהה ואף נתמכים על ידי חוק המועצה להשכלה גבוהה, תשי"ח-1958.

אשר לחלוקה הפנימית של המשאבים, הרי שגם בהקשר של מערכת ההשכלה הגבוהה, החלוקה הנכונה נוטה להיות קרובה לשוויונית (בשקלול צרכים יחסיים). חלוקה שוויונית מיטיבה עם רוב המערכת, אשר אחראית לרוב הפעילות. חלוקה שוויונית גם משרתת באופן הטוב ביותר את החלקים המצטיינים ביותר של המערכת. מנגנונים ל"עידוד מצוינות" לא ישפרו את רמת ההישגים הגבוהים ביותר במערכת וודאי שלא את הרמה הממוצעת של ההישגים במערכת, אלא יגרעו מאיכותה הכוללת של המערכת בכסות של הבלטה יחצנית של קומץ "מצטיינים".

הכותב הוא פרופסור למתמטיקה ומדעי המחשב במכון וייצמן למדע, וחבר "הפורום להגנת ההשכלה הציבורית". 
גרסא מוקדמת של מאמר זה, אשר מתייחסת לדו"ח שוחט כמייצג של התעסקות סרק במצוינות, הופיעה בגיליון 37 של "חברה" (ספטמבר 2008).

לאחרונה, הובאו לידיעתנו שני מקרים בהם נטען כי מרצים באקדמיה פוטרו מעבודתם בשל הבעת דעות ימניות. חלק מהמגיבים בבלוג על העצומה שהוגשה לשר החינוך האשימו את הפורום כי הוא יוצא להגנת חופש הדיבור רק כאשר מדובר בחופש להביע דעות שמאליות. להלן מספר הבהרות בעניין זה:

ראשית יודגש, כי העצומה עסקה בעקרון חופש הדיבור והחופש האקדמי, לא בהגנה על בעלי דעה זו או אחרת. סוגיית הקוראים לחרם על ישראל כמקרה של עמדה ספציפית ושנויה במחלוקת נכללה בעצומה רק משום ששר החינוך השתמש בביטוי דעה זו בתור העילה שמצדיקה את נסיונות התערבותו באוניברסיטאות לצורך הענשת מרצים תומכי החרם. עצם כוונתו להתערב הייתה, כזכור, הדבר העיקרי שהעצומה הביעה מחאה נגדו. כל בר-דעת מבין שכאשר דוגלים בחופש ביטוי (או כל עקרון אחר, לצורך העניין) דוגלים בו ביחס לכל המקרים שהעקרון חל עליהם, אך לא כל מקרה פרטי כזה יוביל לארגון עצומה נוספת.

המקרה הראשון שביקשנו לבחון הוא זה של ד"ר לויט, מרצה בדימוס המלמד במעמד של מורה-מן-החוץ, אשר לפי הפרסומים בתקשורת, פוטר מהוראה בבי"ס לרוקחות באוניברסיטת בן גוריון בעקבות דברי הביקורת שהשמיע בקורס לאתיקה רפואית על גידול ילדים במשפחות חד-מיניות ועל נטיות הומוסקסואליות בכלל. נטען כלפי האוניברסיטה שהמרצה פוטר גם בשל היותו בעל דעות ימניות בתחום הפוליטי. חברי פורום מאוניברסיטת בן גוריון העלו את הפרשה הזו לדיון בפורום המקומי מיד אחרי הפרסום הראשון בתקשורת בנסיון לברר אם נפגע בפרשה זו החופש האקדמי של המרצה ובהתאם לכך – להחליט על תגובה. הבירור הזה טרם הסתיים ולכן, בשלב זה, אי אפשר עדיין לסכם את הדברים והדבר ייעשה בהמשך.

המקרה השני דווח בתקשורת לפני מספר ימים. מדובר בד"ר רן ברץ, שפוטר לטענת סטודנטים בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית למרות היותו מורה מוערך, וזאת בשל דעותיו הימניות והעובדה ששימש יועץ לתנועת "אם תרצו" בהכנת המסמך שפרסמה נגד האוניברסיטאות. סטודנטים הקימו קבוצה בפייסבוק למאבק נגד הפיטורים. הבירור שערכנו העלה שבתיאור בתקשורת לא נכללו כמה עובדות חשובות, אשר מלמדות כי הרקע לפרשה שונה בתכלית: ד"ר רן ברץ, שהשלים את הדוקטורט שלו באוניבריסטה העברית בתחום הפילוסופיה היוונית ולימד קורס בנושא זה בחוג לפילוסופיה כמורה מן החוץ, ניגש למכרז של האוניברסיטה למשרת חוקר-מרצה בתקן קבוע בחוג לפילוסופיה. הוא התחרה על המשרה, כמו גם מספר לא מבוטל של מועמדים אחרים, אך לא זכה בה. כידוע, הליכי החיפוש והמינוי של מרצים חדשים באוניברסיטאות הם הליכים מורכבים וקשים. מספר המתמודדים על כל משרה הוא עצום, במיוחד בשנים האחרונות (ועל כך, כידוע, עלינו להודות לממשלות ישראל ובמיוחד לשרי האוצר שעושים בעשור האחרון ימים כלילות בחנק תקציבי של המערכת האקדמית, דבר שהוביל לחיסול אינספור תקנים למרצים חדשים). המרצה החדש שקיבל את התקן התמחה אף הוא בפילוסופיה יוונית וילמד את הקורס בפילוסופיה יוונית בחוג. על רקע זה בלבד התקבלה ההחלטה שד"ר ברץ לא ימשיך ללמד את הקורס הזה. הדבר הוסבר לסטודנטים המוחים במכתב מאת פרופ' דוד הד, מ"מ ראש החוג לפילוסופיה. פרטים נוספים ותשובות לשאלות ולביקורת שהעלו הסטודנטים הוסיף מרצה נוסף בחוג לפילוסופיה, פרופ' דוד אנוך.

העצומה בצירוף רשימת החותמים נשלחה אמש לשר החינוך, מר גדעון סער.

נוסח העצומה מופיע גם בפוסט הקודם. החתימות על העצומה נאספו בעשרת הימים האחרונים. חתמו 542 חוקרים, מרצים, סטודנטים ותלמידי מחקר, עובדי אוניברסיטה וכמה אזרחים שביקשו להצטרף, בהם שרי החינוך לשעבר, מר יוסי שריד ופרופ' יולי תמיר.

במהלך היום תצא הודעה לתקשורת.

הערה: סדר השמות ברשימת החותמים משקף בעיקרו של דבר את סדר הגעת החתימות אלינו. הדבר יקשה מעט על מי שיחפשו את חתימותיהם או את אלה של עמיתיהם ועל כך אנו מתנצלים. אך כששקלנו אפשרויות שונות לארגן את הרשימה (א"ב, לפי מוסדות אקדמיים, לפי הרארכיה אקדמית, וכיו"ב) הגענו למסקנה שהסדר האקראי הזה נותן ביטוי לתפיסת הפורום שמדגישה את חשיבות שיתוף הפעולה בין כל מרכיבי הקהילה האקדמית במאמץ להגן על אופיה הציבורי של האקדמיה בישראל. מסיבה זו גם קראנו לכל חברי הקהילה האקדמית, ולא רק למרצים בכירים לחתום על העצומה.