דיון פתוח על הפרטת ההוראה, 5.4.11

על רפואה ציבורית, אקדמיה ציבורית, ותהליכי ההפרטה

עיתון "הארץ" מפרסם בסוף השבוע כתבה נרחבת מאת דן אבן על הסכסוך שפרץ בין אוניברסיטת תל אביב, הזוכה לתמיכת ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) בראשות פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, לבין המרכז הרפואי שיבא. במוקד הסכסוך הסכם שחתם מנכ"ל שיבא, פרופ' זאב רוטשטיין, עם אוניברסיטאות ניקוסיה (קפריסין) וסנט ג'ורג' בלונדון, לפתיחת תכנית פרטית להכשרת סטודנטים לרפואה בבי"ח שיבא. הסטודנטים יגיעו בעיקר מקפריסין ואנגליה ומן הסתם – יחזרו לארצותיהם בסיום רכישת הפרקטיקה וקבלת תעודת גמר. טענתם העיקרית של ביה"ס לרפואה באוניברסיטת ת"א ושל יו"ר ור"ה, היא כי תכנית זו תבוא בהכרח על חשבון ההכשרה שתוענק לסטודנטים לרפואה ישראליים במסגרות הקיימות, ובדיעבד היא תפגע אנושות באיכות ההכשרה והפרקטיקה שתוענק לרופאים הישראליים לעתיד.

קשה שלא להזדהות עם עמדת האוניברסיטאות: בית-חולים שיבא אמנם אינו חלק ממערכת ההשכלה הגבוהה, ולכאורה אינו 'חייב' דבר לאוניברסיטאות, ואולם, שיבא הוא בית חולים ממשלתי וככזה משאביו, כולל תקני השתלמות הסטודנטים, צריכים להיות מוקצים על פי שיקול חברתי רחב ולתועלת הציבור, שהיא במקרה זה הכשרת רופאים ישראליים. אלא שעמדת האוניברסיטאות מעוררת אי-נוחות, שכן בתחומן הן נוקטות בדיוק במדיניות שאותה הן מבקרות ביחס לשיבא. לפיכך, עמדת האוניברסיטאות תעורר הרבה יותר אהדה ותמיכה אם דרישתן משיבא תלווה בהתנערות מאותם כללי התנהלות מופרטים בביתן-הן.

מזה זמן רב ננקטת בישראל ע"י כל ממשלותיה (אם כי תוך הבדלי דגש ועומק משמעותיים למדי) מדיניות הפרטה שבמסגרתה מערכות, שנתפסו במשך שנים רבות בעבר כמערכות של שירותים חברתיים הממומנות מתקציב המדינה, עוברות צמצום תקציבי יזום, עד כדי פגיעה משמעותית ביכולתן לתפקד. מהלכים אלה, שלרוב מעורב בהם ואף מוביל אותם משרד האוצר, יוצרים מצב בו מתעורר "צורך" לשפר את השירות באמצעי היחיד-כביכול הקיים: הפרטה ומיקור חוץ, לצד החלשה של העבודה המאורגנת. המשמעות היא כמעט תמיד (וזה נאמר רק מתוך זהירות, לא מתוך מודעות לקיומה של דוגמה נגדית), חוסר יכולת המשולב בחוסר רצון לשלם משכורות סבירות לעובדים (ראו, למשל, שביתת העובדים הסוציאליים, בה העובדים הסוציאליים במערכת הציבורית דורשים לכלול בהסכם השכר את העובדים הסוציאליים המועסקים ע"י עמותות וחברות כוח אדם בתנאים קשים ביותר).


להמשך »

על ניאו-ליברליזם ומהפכת 25 בינואר במצרים

הפוסט הנוכחי חורג במקצת משגרת הבלוג של הפורום, אך האירועים באזור גם הם אינם שגרתיים ונראה כי יש מקום להרחיב במעט את היריעה. המאמר המובא כאן נכתב ע"י פרופ' ג'ואל ביינין, פרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה, מבכירי חוקרי ההיסטוריה החברתית של מצרים והמזרח התיכון בעולם. מצאנו לנכון להעלות את המאמר לבלוג משום שהוא שופך אור על הבט שכמעט ולא הופיע בשטף הפרשנויות שנחשפנו אליו בתקשורת על רקע האירועים הדרמטיים שמתחוללים לאחרונה במצרים: המדיניות הניאו-ליברלית שננקטה במשך שנים רבות ע"י חוסני מובארק במצרים והאופוזיציה שהיא עוררה במשך זמן רב בטרם החלו ההפגנות בכיכר אל-תחריר. אמנם הפורום עוסק רק בנסיון הצנוע לצמצם, אם לא למנוע, את נזקי המדיניות הניאו-ליברלית המתמשכת ומעמיקה במערכת ההשכלה הגבוהה הציבורית בישראל. אך הוא מייחס חשיבות רבה להכרה בכך שלא מדובר במהלך בודד ובעל אופי טכני מוגבל (בשם ההתייעלות, או שיפור המצוינות, כלשון סיסמאות השיווק של מהלכים אלה), אלא באידיאולוגיה סדורה בשירות אינטרסים כלכליים ופוליטיים רחבים. יש, על כן, חשיבות להכרת אופיים הגלובלי של מהלכי מדיניות זו והקשר ביניהם לבין העמקת פערים חברתיים והנהגת סדר יום פוליטי מסתגר ומגביל חירויות, כחלק מהבנת ההקשר הרחב של תהליכי הפרטת האקדמיה בישראל, הנמשכים בעצם הימים האלה.

                              *********                    **********                      **********                           

מצרים בנקודת האל-חזור? מאת ג'ואל ביינין, 30.1.2011 (תרגם: מתן קמינר)

אם ייפול משטרו של נשיא מצרים, חוסני מובארכ, יצביעו בוודאי על שעות הצהריים של ה-28 בינואר כעל נקודת השבר. במשך כמה שעות לאחר סיום תפילות יום השישי הצליחו כוחות המשטרה ו"כוח הביטחון המרכזי" להרחיק את המפגינים ממרכז קהיר. בערך ב-14:00 פרצו 20,000 מפגינים את המחסומים והשתלטו על גשר קסר א-ניל, המחבר בין גיזה וזמאלכ לכיכר אלתחריר, הציר הראשי של מרכז העיר. שעתיים מאוחר יותר מטה המפלגה הדמוקרטית הלאומית (מד"ל), שבראשה עומד מובארכ, עלה בלהבות.
מוקדם יותר בצהריים הסתערו המונים על המטות האזוריים של המד"ל בעיר איסמעיליה שעל תעלת סואץ ובבירת מחוז הדלתא מנסורה. מטה המד"ל במחוז פאיום עלה באש כמה שעות מאוחר יותר. מאות אלפי מפגינים ברחבי המדינה הפרו את העוצר שעליו הכריז המשטר, שהחל בשש, ונותרו ברחובות משך כל הלילה. באלכסנדריה, העיר השנייה בגודלה במצרים, דחקו המפגינים את המשטרה ואת כוח הביטחון המרכזי החוצה מהעיר. בשעה שהנשיא מובארכ פנה לאומה באותו ערב והודיע שדרש את התפטרות הקבינט, החל הצבא לקחת אחריות על הביטחון בערים המרכזיות.
חיציהם של המונים זועמים בדרך כלל אינם מכוונים אל מטרות אקראיות. במקרה זה, המתקפה על משרדי מפלגת השלטון ועל בנייני שרד אחרים באלכסנדריה, סואץ וטנטא, באה להדגיש את אחת מזעקות המחאה העיקריות: "העם רוצה סוף למשטר". לא "רפורמות" והתפטרותו של הקבינט, שאינו אלא גוף מנהלי בעל כוחות מוגבלים, אלא שינוי במשטר ומעבר לדמוקרטיה – שיחל רק עם התפטרותו של הנשיא מובארכ.
במרכז הפגנות "יום הזעם" של ה-25 בינואר, נקודת הפתיחה של תנועת המחאה, עמדו דרישות כלכליות. תוך ימים הפנו המפגינים את מחאתם לעבר המשטר הרודני כולו, שידו הקשה הפכה כבדה מנשוא. מאז ה-28 בינואר רק מתגברת התביעה לשינוי המשטר.
אחד ההיבטים יוצאי הדופן ביותר באינתיפאדה המצרית הוא היעדרה של מנהיגות ברורה. רבים מחברי האופוזיציה החוץ-פרלמנטרית שהיו פעילים בעשור האחרון משתתפים בה ומשוחחים עם התקשורת. אך הם אינם משחקים תפקיד מארגן או מוביל. הרוב העצום של המשתתפים בהפגנות מעולם לא השתתף בפעילות פוליטית קודם לכן ואינו שייך לכל מפלגה או תנועה פוליטית או דתית.
כרגיל, מפלגות האופוזיציה המצריות עומדות מן הצד. מפלגת תגמוע השמאלית, לכאורה, סירבה להשתתף בהפגנות מפאת כבוד המשטרה (ה-25 בינואר הוא יום המשטרה במצרים). מפלגת הוופד המקורבת לקהילת העסקים ממאנת להביע עמדה ברורה. מנהיג מפלגת ע'אד (המחר) אימאן נור, שזכה ב-7% מהקולות בבחירות לנשיאות ב-2005, סמך את ידו על ההפגנות. נור, שבריאותו לקויה, הוכה בידי שוטרים ואושפז ב-25 בינואר. מפלגתו, עם זאת, חלוקה ואינה פופולרית במיוחד.
האחים המוסלמים, הידועים כגוף האופוזיציוני הגדול והמאורגן במדינה, נמנעו מהשתתפות בהפגנות ה-25 בינואר, אך הצטרפו באיחור לאלה של ה-28 בחודש. אולי כתוצאה מישיבתם על הגדר ההפגנות נעדרות כמעט תוכן אסלאמי: הטון ברובו לאומי וחילוני.
חתן פרס נובל לשלום וראש הוועדה הבין-לאומית לאנרגיה גרעינית לשעבר, מוחמד אל-בראדעי, מיאן גם הוא לתמוך בהפגנות ה-25 בינואר. הוא הצטרף לתנועה רק לאחר שראה שההפגנות גדולות ומצליחות יותר מהמצופה. מאז הודיע: "אם האנשים, ובמיוחד הצעירים … רוצים שאוביל את המעבר, לא אאכזב אותם."
על אף שאיחר בהבעת תמיכתו ושטרם הוכיח כל יכולת ארגונית יעילה, אל-בראדעי הוא שהולך ומצטייר כמנהיג הסמלי של התנועה, עם מוניטין חזק במיוחד בקרב הנוער. רבים מכבדים אותו כדמות "נקייה" שתייצג את מצרים היטב אל מול הקהילה הבין-לאומית. האחים המוסלמים הצהירו על תמיכתם באל-בראדעי כנשיא מעבר – מהלך חכם מאד, שכן בראדעי יארגן בחירות ויאפשר להם להשתתף, יחד עם שאר הסיעות הפוליטיות.
לפני כחודש, עם התקרבותה של ההתקוממות העממית בתוניסיה לשיאה, גם הפרשנים הפוליטיים המבריקים ביותר לא ניבאו למצרים את תחילתה של אינתיפאדה עממית בסדר גודל שלא נראה כמוהו מאז הכיבוש הבריטי (1882 עד 1954). רבים מצביעים, בצדק, על ההבדלים החשובים בין שתי המדינות. אוכלוסיית מצרים בת 81 מיליון נפש גדולה פי שמונה מזו של תוניסיה, והכוחות של ביטחון הפנים הצבאיים מונים מעל מיליון איש. שלא כמו אגרוף הברזל של נשיא תוניסיה לשעבר, זין אל-עאבדין בן-עאלי, הנשיא מובארכ פיתח בפיקחות מערך מורכב של חירויות מוגבלות, קואופטציה, פילוג האופוזיציה, דיכוי בכוח ובעורמה ומתן הזדמנויות פה ושם, במיוחד לאינטלקטואלים, להביע מרי פוליטי ולשחרר קיטור. יתר על כן, העם המצרי ידוע באפאתיה הפוליטית שלו וביכולתו לסבול בשקט עד אין-סוף. נראה שבכל זאת הגענו אל הסוף.


להמשך »

תביעת ארגון מלגאי המחקר בטכניון בביה"ד לעבודה / איל רוזנברג

"מה קורה בטכניון? מן הקמפוס החיפאי המנומנם והמסוגר דרך כלל עולים ומתחזקים לאחרונה הדי מאבק…" כך נפתח טור שכותרתו אוניברסיטה כשדה קרב וכמחנה עונשין: הטכניון נגד החוקרים הזוטרים שפורסם בשבוע שעבר באתר ארגון 'עבודה שחורה' על הסכסוך בין ארגון המלגאים לטכניון.

להלן מידע על התביעה ונסיבותיה:

בתביעה שהגיש לאחרונה 'ארגון המשתלמים לתארים גבוהים' בטכניון לבית הדין לעבודה דורש הארגון מהטכניון:

א. הכירו ביחסי עובד-מעביד בין החוקרים הזוטרים, המועסקים תמורת מלגה, לבין הטכניון, כלומר, הגדירו כשכר (ולא מלגה) את מה שאנו מקבלים כתמורה לעבודתנו כחוקרים זוטרים.

ב. היכנסו איתנו למשא-ומתן על הסכם קיבוצי להסדרת תנאי העסקת החוקרים הזוטרים בטכניון.

ג. ודרישה שקדמה לשתי הדרישות הנ"ל: כבדו את הסכם הצמדת גובה המלגות עליו חתמנו עימכם, ושלמו את חוב ההצמדה הטופח מאז אוקטובר 2008 (אשר מגיע כבר לכ-15 מיליון ש"ח ואולי יותר).

'ארגון המשתלמים לתארים גבוהים' מייצג כ-1,400 מלגאי מחקר בטכניון בנוגע לתנאי העסקתם במחקר וזכויותיהם כעובדי מחקר. כמו-כן מייצג הארגון את כלל הסטודנטים לתארים גבוהים במוסד בעניינים סטודנטיאליים, ומשרת את שני הציבורים בתחומי הרווחה, התרבות והפנאי. לארגון מעמד משקיף ב'פורום המתאם של ארגוני הסגל האקדמי הזוטר', ולפני כשנה הארגון הגיש בקשה לקבלה כחבר מלא בפורום זה, שטרם נענתה.

התביעה המשפטית בעניין מעמד המלגאים בטכניון, ס"ע 34958-03-10, הוגשה ע"י הארגון בתחילת שנת 2010 בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. לקראת הגשת התביעה, הארגון אסף מספר רב של תצהירים של חוקרים זוטרים בפקולטות השונות בטכניון, שישמשו תשתית ראייתית שתוצג בבית הדין. דיון מוקדם בתביעה טרם התקיים, ולאחר עיכובים רבים הוא נקבע ליום 22 ביוני 2011. 'הפורום המתאם של ארגוני הסגל הזוטר', כמו גם ארגוני עובדים אחרים ואף רשות המסים, הבטיחו לפרסם את עמדתם בנוגע למעמד המלגאים בטכניון.

———————————————

אייל רוזנברג הוא משתלם לתואר דוקטור בפקולטה למדעי המחשב בטכניון, סגן יושב-ראש 'ארגון המשתלמים לתארים גבוהים בטכניון', חבר 'הפורום להגנת ההשכלה הציבורית' ופעיל ב'כוח לעובדים'. רוזנברג פוטר מעבודתו בהוראה בטכניון כצעד ענישתי על פעילותו באיגוד המקצועי במוסד.

פוסטים נוספים

הדלת המסתובבת ו"בריחת המוחות"

גילוי דעת של המל"ג בנושא החופש האקדמי

מצעד למען החופש האקדמי ביום זכויות האדם 10.12.10

אוניברסיטה פתוחה וחופשית – אונ' בן גוריון 18.10.10

על מרכזיות החופש האקדמי לאקדמיה: סקירת מאמר של חיים גנז והערות אקטואליות / עודד גולדרייך

סייג לחוכמה