שלב נוסף בהשתלטות האוצר על האוניברסיטאות
לרפורמה בהשכלה הגבוהה, עליה הכריזו בקול תרועה רמה שר האוצר ושר החינוך, יש שתי פנים. צדה הגלוי, שהרבו לדוש בו, הוא הגדלת תקציבי ההשכלה הגבוהה. הצד הנסתר הוא המחיר: בהמשך למהלכים שהוא מוביל מאז 1994, מתנה האוצר את הזרמת הכספים בהכפפת המערכת האקדמית (ולא רק מבחינת הניהול הכלכלי) לשיקולי תחרות עיסקית.
במאמר שפורסם ביום חמישי, 26.8.2010, בעיתון ידיעות אחרונות, תחת הכותרת "בעל המאה הוא בעל האוניבסיטה" (כותרת, עמ' 24), חושף גדעון עשת את המשמעויות הסמויות של הרפורמה:
לפני כמה חודשים החליטה הנהלת האוניברסיטה במידלסקס בלונדון לסגור את המחלקה לפילוסופיה, בטענה שהיא "אינה בת-קיום מבחינה פיננסית". לא עניין של מה בכך, כשמדובר באוניברסיטה לא ממש מוצלחת (בדירוג האנגלי) וכשהמחלקה לפילוסופיה דווקא הכי מוצלחת שם. 65% מהפרסומים המדעיים של חברי המחלקה נמצאו ברמה בינלאומית הולמת – השיעור הגבוה ביותר באוניברסיטה. אלא, כך ההנהלה, שההכנסות אינן מכסות את ההוצאות.
אצלנו סערו הרוחות כאשר "אם תרצו" תבעה להחליף את תוכניות הלימוד ה"אנטי-ציוניות". אוניברסיטת בן-גוריון נדרשה לפטר מרצים בעלי השקפה שמאלית ו"אנטי-פטריוטית". לכאורה, איום פוליטי, אך עתה מתברר שיש קשר בין הגרוש לבין החופש האקדמי והכל בחסות המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג).
המועצה הוקמה כדי למנוע פוליטיזציה של ההשכלה הגבוהה. למנוע מהממשלה להחליט מי ילמד סוציולוגיה ומה תהיה תוכנית הלימודים – והכל תחת שוט כספי. הגוף המרכזי במל"ג הוא הוועדה לתיכנון ולתיקצוב, שהיא "גוף בלתי תלוי, שיעמוד בין הממשלה והמוסדות להשכלה גבוהה בכל ענייני ההקצבות להשכלה גבוהה".
מכתב תגובה לדוח מא"צ / אמנון רז-קרקוצקין
דוח 'המכון לאסטרטגיה ציונית' שנדון בכל הפוסטים האחרונים ובמספר גדול של כתבות ומאמרי דעה בתקשורת בשבוע האחרון, נשלח במקור כטיוטה (למעשה, המימד הטיוטתי היחיד שלו היה העובדה שלא צורף לו עדיין פרק מסקנות) למספר אנשים, בהם ראשי האוניבסיטאות, מרצים, בעיקר מהחוגים לסוציולוגיה שהואשמו ע"י מחברי הדוח ב'פוסט-ציונות' ואי-אלו האשמות נוספות, וכן מרצים מתחומים נוספים.
ד"ר אמנון רז-קרקוצקין, שמתמחה בהיסטוריה של עם ישראל ומחשבה יהודית ומרבה לעסוק במחקריו בשאלות של דת וחילון בעם היהודי בעת החדשה, נמנה עם האחרונים. עם קריאת הדוח הוא השיב לשולחי הדוח במכתב ובו תגובתו על הדברים. מצאנו לנכון להעלות לבלוג מכתב זה, למרות שאיננו כתוב כמאמר דעה, משום שיש בו התייחסות מפורטת ומנומקת למכשלות הדוח בהקשר לסוגיות שהדיון התקשורתי עסק בהן יחסית מעט:
ו' אלול תש"ע, 16.8.2010
מר ארבל הנכבד,
קראתי בעיון את טיוטת המסמך ששלחת אלי. לא ברורות לי מטרותיו, וגם הסיבות שהובילו אתכם לשלוח אותו אלי. אין ספק שחלק מהטענות המועלות בו ראויות להתייחסות ולדיון, גם אם מדובר בטיוטה ראשונית שמכילה בשלב זה אי דיוקים ואי הבנות שדורשות לדעתי עבודה נרחבת. אבל מעבר לכשלים ברי תיקון אלה, הסגנון הבוטה והניסוח מטרידים ביותר, ויוצרים את הרושם שיותר מאשר לקדם דיון ענייני, מטרת המסמך היא להצטרף למסע הדה-לגיטימציה ולמגמה להגביל השמעת דעות, וזאת בניגוד למטרתכם המוצהרת. הסגנון החריף עד כדי הסתה וחוסר ההתייחסות הענייני לטענות שאתם מציגים בהרחבה, הוא בעיני עדות למשבר החמור של התודעה הישראלית. זאת דווקא בזמן שבו ברור שהעמדות הנראות לך מאיימות כל כך הן בעלות השפעה שולית בחברה הישראלית, ומסתבר שרוב הסטודנטים – שאינם מתלוננים על רמת ההשכלה שקיבלו – דווקא פונים, יחד עם החברה הישראלית כולה, לכיוון האחר. בהקשר זה, החרדה משורה מצומצמת של חוקרים שזוכים בשנים האחרונות למעט תשומת לב, הוא סימפטום של חולשה שלכם, ותוצאותיה עלולות להיות מסוכנות. אם פנייתכם מעידה על רצון לליבון השאלות (הגם שלדאבוני נוכחתי לדעת שלעבודתי שלי אין משקל כלשהו), הרי זה מבורך וחשוב. אבל כאמור, לשם כך אני מציע לכם לשקול גישה אחרת וסגנון שונה.
מראש אעיר שטענותיכם על הטיה נראות לי מוגזמות, וביחס למקרים שונים מופרכות לחלוטין. בתחומי הידע שבהם אני עוסק – תולדות ישראל והמחשבה היהודית – אין ספק שההפך הוא הנכון, אבל כך גם לגבי הסוציולוגיה. במקרים אחדים הצגת הדעות שאתם מעלים היא בגדר של הסתה ועלילה ממש (כמו בייחוס – ואף קולקטיבי – של תמיכה בטרור (26), או בטענה של שותפות עם אנטישמים המוצגת דרך טקסט שבו חוקר ישראלי (יפתחאל) מביע את מודעותו לאפשרות שדבריו ישמשו חוגים כאלה!). אני רואה בסגנון של "כתב אישום" ובצורך להשתמש בטענות כאלה עדות למשבר הנ"ל, באופן שמונע את הדיון בנקודות המרכזיות. זאת בפרט כאשר אתם באים לתקוף אינדיבידואלים ולא מגמות.
לכתוב וללמד הכל / מנחם מאוטנר
בשבוע האחרון הגיע (סוף סוף!) הדיון על משמעות החופש האקדמי וגבולותיו לתודעת הציבור. הרקע לכך – לחצים גוברים מצד ארגונים ימניים על ראשי האוניברסיטאות לכלול את עמדותיהם הפוליטיות של חברי הסגל האקדמי בשיקולי ההעסקה והפיטורים שלהם. לחצים אלה חרגו השבוע מתחום השיח הציבורי (למעשה, הם חרגו כבר קודם, אך הדבר התפרסם בתקשורת רק השבוע) והפכו לאיומים בפגיעה בתרומות, איומים שהעביר ארגון "אם תרצו" לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון אם לא תיענה לדרישות ה'טיהור האידיאולוגי' שהציב לה.
להלן מאמר דעה שהתפרסם בעתון "הארץ" (19.8.2010) ובו מציג פרופ' מנחם מאוטנר מאוני' תל אביב עמדה הומניסטית-אוניברסלית ביחס לתנאים הדרושים לקיומו של מחקר אקדמי בעל ערך באוניברסיטאות וביחס לתכנים המופקים באוניברסיטאות:
"המכון לאסטרטגיה ציונית" שלח לנשיאי האוניברסיטאות נייר עמדה הבוחן את מידת הציוניות של הפעילות המתקיימת באוניברסיטאות. להלן נוסח מוצע למכתב תשובה.
נייר העמדה שלכם כתוב מתוך נקודת מוצא שאינה מקובלת עלי, ולפיה מידה התמיכה בציונות היא אמת מידה רלוונטית לפעולת האוניברסיטה. האוניברסיטה אינה שייכת למדינה ולא לתנועה הציונית שיצרה את המדינה; היא שייכת לבני האדם, ולה שלוש מטרות עיקריות: יצירת דעת אקדמית העשויה לגרום לבני האדם העשרה רוחנית והבנה טובה יותר של המצב האנושי; שימור הדעת שנוצרה בעבר; הפצת דעת בין בני אדם.
האוניברסיטה היא מוסד שהמדינה הליברלית צריכה לממן, בלי להתעניין בתכנים שהיא מפיקה במחקר ובהוראה – גם אם התכנים הם לצנינים בעיני ראשי המדינה ואפילו כופרים באושיות היסוד שעליהם קיום המדינה מבוסס. אמת המידה היחידה לתכנים המופקים באוניברסיטה היא אמת מידה הומניסטית: האם התכנים מכוונים לקדם את רווחת בני האדם.
ברצוני לדון בתכנים המופקים באוניברסיטה – שאלה שהיא קשה יותר משאלה אחרת המתעוררת לפעמים בהקשר זה, שאלת הדעות שחברי סגל מביעים כאזרחים.
למאמר המלא…
הפרוטוקולים של האקדמיה / דני גוטוויין
במאמר דעה שהתפרסם אתמול (20.8.2010) בעתון "הארץ" מנתח פרופ' דני גוטוויין את הדוח שכתב 'המכון לאסטרטגיה ציונית' ובו טענה ל"הטיה פוסט-ציונית" בחוגים לסוציולוגיה באוניברסיטאות בישראל:
פנייתו של נשיא אוניברסיטת תל-אביב לחוג לסוציולוגיה, להעביר לידיו רשימות קריאה של קורסים שנמצאו חשודים ב"הטיה פוסט-ציונית" על-ידי "המכון לאסטרטגיה ציונית", משולה לבדיקה של חשד ל'הטיה דרוויניסטית" בחוגים לביולוגיה בעקבות מסמך שפרסמה כנסייה פונדמנטליסטית. על הנשיא היה לדחות את הטיוטה-להערות של המסמך: הוא אינו אלא חלק ממגמה עכורה של ציד מכשפות המאיים על יסודות המחקר המדעי בישראל, ועניינו המוצהר הוא לרתום את ההוראה באוניברסיטאות ל'עיצוב המערכת הפוליטית בישראל".
נקודת המוצא של המסמך היא הפער בין "שוליותן של העמדות הפוסט-ציונית במנעד העמדות של הציבור הישראלי", לבין "השפעתן העמוקה על החברה הישראלית". הוא יוצא, לכן, נגד "האליטה האקדמית", המחזיקה בעמדות "שמאליות רדיקליות שלו היו עומדות למבחן הציבור (היהודי) הרחב בקלפי ספק אם היו עוברות את אחוז החסימה".
האליטה, בעיני עורכי המסמך, היא האחראית לכך שמנהיג מהימין הפוליטי שנבחר באופן דמוקרטי נאלץ לבצע את מדיניות השמאל, כיוון שלערכים שבשמם נבחר "אין לגיטימציה ממשית", ורק האליטה היא המעניקה אותם. על פי התיאור הזה, הציבור בוחר במנהיגים ימניים, החוששים מן האליטה יותר מאשר מבוחריהם. תיאור זה שם ללעג את מנהיגי הימין ומחולל דה-לגיטימציה של האקדמיה ככוח אפל וחתרני.
הסמנים שבאמצעותם חושף המסמך את המגמות הפוסט-ציוניות מעידים על הזרות של כותביו ליסודות המחקר ההיסטורי והחברתי. המסמך מחשיד כ"פוסט ציונית" כל צורה של דיון ביקורתי בתולדות התנועה הציונית והחברה הישראלית, גם של חוקרים אותם הוא מגדיר כ"ציונים" (שביניהם, גילוי נאות, גם הח"מ). כך מרדד המסמך את "התפיסות הציוניות "הקלאסיות"' ומקנה להן אופי דוגמטי, צדקני, מתגונן ומקובע.
כנגד הקריקטורה של הציונות שבראו הפוסט-ציונים כדי שייקל עליהם להתווכח עימה – הוא מציג קריקטורה נגדית, מביכה לא פחות. המסמך מעוות את מפת הפולמוס הפוסט-ציוני, ויוצר זיהוי כוזב בין פוסט-ציונות לשמאל הפוליטי ובין הציונות לימין הפוליטי. הוא מתכחש לכך שחלק מיסודות הביקורת הפוסט-ציונית – כמו ביקורת מדיניות ההצלה הציונית בתקופת השואה או מדיניות כור-ההיתוך בתקופת המדינה – זוהו דווקא עם הימין.
למאמר המלא…
