מטה המאבק הסטודנטיאלי: "בואו להפגין איתנו"
מטה המאבק הסטודנטיאלי של המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון קורא לסטודנטים, מרצים ואזרחים שאכפת להם, להצטרף להפגנה ביום שלישי הקרוב בירושלים:
בחודש ספטמבר השנה החליטה ועדת המשנה להבטחת איכות במל"ג כי היא ממליצה שלא לאפשר למחלקה לפוליטיקה וממשל לרשום סטודנטים חדשים לשנת הלימודים תשע"ד, מהלך שמשמעותו סגירת המחלקה, או למצער הכפפתה המוחלטת לסמכות חיצונית וביטול עצמאותה האקדמית. החלטה זו מהווה את אקורד הסיום לדיון נוקב שהחל עם פרסום דוח ועדת בדיקה שבחנה את תפקוד המחלקה עבור המל"ג.
הקרב על המחלקה לפוליטיקה וממשל יוכרע בזמן הקרוב, אך הוא כמובן רק מערכה אחת במלחמה על ההשכלה הגבוהה בישראל. אפשר להתמקד באופן בו ההחלטה לסגור מחלקה באוניברסיטה משווק כהתערבות פרופסיונלית הבוחנת מהו למעשה ידע אקדמי לגיטימי. אפשר גם, בקלות יחסית, להצביע כיצד טיעון זה הוא ניסיון מביך להסתיר את המניעים הפוליטיים העומדים מאחורי הניסיון לסגור מחלקה זו. אך חשוב יותר להבין כי לפנינו מאבק רחב הרבה יותר נגד מהלך אלים, הכולל השלטה של תרבות פחד, החנקה של קולות ביקורתיים וייבוש תקציבי, שכולם נתמכים במעבר להעסקה זמנית וללא קביעות של הסגל האקדמי. כשמשרות ההוראה התקניות הן ספורות, הקריטריונים הופכים להיות שמרניים והעשייה האקדמית מאבדת, כמעט בעל כורחה, את התכונות החשובות לה ביותר – חדשנות ותעוזה.
ההחלטה כי המחלקה לפוליטיקה וממשל צריכה להיסגר הוסברה בכך שחוקריה לא מדעיים משום שמחקריהם לא ניתנים להפרכה. קביעה זו אינה מתבססת על דיון לעומק על המורכבויות של ניתוחים כמותניים ואיכותניים ובוודאי אינה כוללת רצון כן לבחון את היחסים בין ידע ומדע, מה הם התהליכים המניעים את השניים ומה הן הקטגוריות המבנות את החלוקה ביניהם. זוהי למעשה הכרעה פוליטית מי נמצא בנורמה ומי חריג, מיהו האויב ומיהו הידיד. הכרעה המנוגדת לחוק המל"ג, ופרשנותה לשאלה מהו מחקר מדעי מבוססת על פחות ממאה מילים. בהקשר כולל זה, המהלך הפוליטי האלים של סגירת המחלקה הוא בעל משמעויות מרחיקות לכת. על כולנו להתנגד לאלימות זו, להנכיח אותה ולערער על מקורות סמכותה.
בשלושים לאוקטובר נתייצב מול המל"ג לעשות זאת!
בואו להפגין איתנו!
מכתב גלוי אל חברי המועצה להשכלה גבוהה
שמחת תורה תשע"ג, 7.10.2012
חבר/ת מל"ג יקר/ה – שלום רב,
אני כותבת אליך מכתב זה כחברת סגל באוניברסיטת בן גוריון וכפעילה במסגרת "הפורום להגנת ההשכלה הציבורית". בפורום שותפים מרצים וסטודנטים מקמפוסים שונים בנסיון לעצור את תהליכי ההפרטה והתיעוש ההרסניים המתרחשים זה למעלה מעשור במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. את פירותיהם הבאושים של תהליכים אלה אוכלים אנו, אנשי האקדמיה, המוסדות להשכלה גבוהה והחברה בישראל כולה בימים אלה ממש, גם אם בבלי דעת.
זה גם ההקשר של פנייתי אליך. בקשתי היא כי תקדיש/י דקות אחדות מזמנך לקריאת מכתבי, למרות אורכו, בטרם תחליט/י על אופן הצבעתך במליאת המל"ג, בשאלה אם לקבל או לדחות את הצעת ההחלטה שתוגש בפניך מטעם ועדת המשנה להבטחת איכות של המל"ג ביחס למחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. זו עומדת להיות הצבעה גורלית, לכן אני מבקשת להציג בפניך את ההקשר הרחב של הצעה זו, את משמעותה ואת ההשלכות מרחיקות הלכת של כל החלטה שתתקבל במליאת מל"ג, לא רק ביחס למחלקה או לאוניברסיטה הנוגעות בדבר, אלא ביחס למערכת האקדמית בישראל כולה. להלן אנסה להבהיר מדוע אני סבורה שזו החלטה כה גורלית, שמשמעותה חורגת הרבה מעבר לגורל המחלקה לפוליטיקה וממשל (עניין שכשלעצמו, אף הוא רב משמעות), ומדוע אני קושרת בין סוגיה זו לבין תהליכי הפרטת האקדמיה.
מעמדך הציבורי והישגיך האקדמיים הובילו לכך שבימים אלה, את/ה מייצג/ת אותי ואת יתר חברי הסגל האקדמי, במוסד המעצב את מדיניות ההשכלה הגבוהה בישראל, המל"ג. מוסד זה הוקם בשעתו כדי לשמש מסגרת כללית לפיתוח מערכת ההשכלה הגבוהה הציבורית בישראל ולשמירה על עצמאותה המלאה. תפקיד נכבד זה, המופקד כעת בידיך, נועד להבטיח את האוטונומיה האקדמית המלאה של המוסדות להשכלה גבוהה. המל"ג הוקמה במטרה למנוע אפשרות שהממשלה, כל ממשלה, תתערב בניהול המערכת האקדמית או תכפה עליה שיקולים פוליטיים, למרות שהממשלה היא המופקדת על תקצוב המוסדות להשכלה הגבוהה, וכתוצאה מכך ידה מונחת בקביעות על עורק החיים האקדמיים הראשי, התקציב. האוטונומיה האקדמית הוכרה כתנאי הכרחי ע"י ראשי המדינה מראשית ימיה, בהם פוליטיקאים ומדינאים מובהקים, שהשכילו להבין כי אקדמיה שמעורבים בניהולה שיקולים זרים, אקדמיה שהחוקרים והמרצים בה אינם נהנים מחופש אקדמי מלא ומאורך נשימה כלכלי שדרוש לפיתוח מחקר ארוך טווח, ומהחירות המלאה לחשוב, לפתח רעיונות, לשאול שאלות ביקורתיות, לנסות ולטעות, ללא חשש לעתידם וללא דרישה, מפורשת או מרומזת, להפיס דעתם של בעלי שררה וממון – אקדמיה כזו לעולם לא תוכל להוביל להישגים משמעותיים, לתרום לקידום החברה הישראלית, ולמלא בכך את תפקידה כאקדמיה ציבורית.
ואכן, במשך שנים, מאז חקיקת חוק המל"ג והקמתן של המל"ג ושל הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת), שעוסקת מטעמה בחלוקת המשאבים הציבוריים למוסדות ההשכלה הגבוהה, נבנתה בישראל מערכת אקדמית מפוארת, שהגיעה להישגים בינלאומיים מרשימים ותרומתה לחברה, לתרבות ולכלכלה בישראל הייתה לשם דבר בארץ ובעולם. מיותר לומר, אולם בכל זאת אדגיש, כי איש אינו טוען שמערכת זו מושלמת, שהיא נקייה מפגמים ושאין מה לשפר ולתקן בה ובהתנהלותה. אולם הישגיה ויוקרתה בעולם מדברים בעד עצמם, ובעד אוירת החופש האקדמי שאיפשרה אותם.
מדדים אובייקטיביים אדישי-תוכן כנגד הערכות סובייקטיביות מושכלות / פרופ' עודד גולדרייך
(לשם פשטות ומתוך כניעה מבישה למוסכמות השפה העברית, השתמשתי לכל אורך הטקסט בגוף זכר רבים. כמובן שהדברים אמורים בכל חברי האקדמיה ללא הבדל מגדר. כמוכן, אינני מתייחס לשאלה לאיזו מטרה נעשית הערכת האיכות. כפי שכתבתי במקומות אחרים ישנן מטרות לגיטימיות – כגון החלטה על שכירה ומתן קביעות לאקדמאים מסוימים – ומטרות בלתי-לגיטימיות – כגון ניסיון של גורמים חוץ-אקדמיים לשלוט ולנהל את האקדמיה.)
למרות שכל אנשי האקדמיה אמורים להיות מודעים למורכבות המחקר, הלימוד וההוראה האקדמיים ולמומחיות הרבה הנדרשת להבנת התכנים של עיסוקים אלו, ממשיכים רבים מהם להסתמך על מגוון של "מדדים אובייקטיבים" בבואם להעריך איכות עבודה אקדמית. מטרת המאמר הקצר הזה היא להצביע על חוסר השחר של ההסתמכות הזאת ועל הסכנה העמוקה הטמונה בה.
הדבר היחיד שניתן לומר לזכותם של "מדדים אובייקטיבים להערכת איכות אקדמית" הוא שמדדים אלו מצויים בשפע והם קלים לשימוש. כמובן שזאת גם הסיבה המכרעת לשימוש הגובר בהם. אלא שהשאלה שאני מבקש להתרכז בה היא מה המדדים הכמותיים הללו מודדים. זאת שאלה מרכזית, אשר המשתמשים במדדים הללו חייבים לתת עליה את דעתם ברצינות: זאת אומרת, לא להסתפק בתשובות סתמיות ובלתי מבוססות, אלא לבקש הוכחות לכך שהמדדים הכמותיים הללו אכן משקפים נאמנה איכות אקדמית.
לטענתי, לא רק שהמדדים הכמותיים הללו לא ממש משקפים (נאמנה!) איכות אקדמית, אלא שהשאלה הנ"ל (ז"א: השאלה "מה האיכות אשר המדדים הכמותיים הללו משקפים") לא ממש נשאלת ברצינות. המשתמשים במדדים הללו פשוט מתמכרים לאשליה שהמדדים הללו משקפים איכות, ודי בכותרת "מדדים אובייקטיביים" כדי לאפשר את האשליה הזאת.
האשליה של מדדים אובייקטיבים
מה שעומד בבסיס האמון במדדים האובייקטיביים הוא אופיים המתמטי והבלתי-אישי. בפרט, שימוש חוזר באותו מדד לגבי אותה שאלה ייתן את אותה תשובה בלי קשר לזהות המשתמש ומיקומו. זאת כמובן בתנאי שהמשתמש יודע איך להשתמש נכון במדד, תנאי סובייקטיבי שמשום מה לא נותנים עליו מספיק את הדעת.
אבל גם הגובה של חברי האקדמיה הוא מדד אובייקטיבי, כך גם משקלם, גילם וכו'. באופן דומה, גם האורך הכולל של פרסומיהם הוא מדד אובייקטיבי, וכך גם משקלם של הספרים על מדפי ספרייתם הפרטית, ממוצע גילי הסטודנטים שלהם, וכו'. ובאופן דומה, גם מספר המאמרים שהם פרסמו ומספר הציטוטים הם מדדים אובייקטיבים. כמובן שיש הבדל: עד כמה שאני יודע אף אחד לא משתמש במדדים הראשונים בעוד שרבים משתמשים באחרונים, ובעוד שהקשר לאיכות אקדמית נראה מופרך כאשר מדובר במדדים הראשונים, הוא נראה סביר כאשר מדובר באחרונים. אבל האם מראית העין הזאת נכונה? יתר על כן, האם הקשר הזה הוכח באופן משכנע כל כך שניתן להסתמך עליו בקביעת גורלות של אקדמאים ספציפיים ושל יחידות אקדמיות שלמות (שלא לציין את הדיבורים על האיכות של אוניברסיטה שלמה או של אוסף האוניברסיטאות בארץ זו או אחרת)?
אני טוען שהקשר בין המדדים הכמותיים השונים לבין איכות אקדמית לא נבדק ברצינות מעולם. כמובן שהאנשים שפיתחו את המדדים האלו ניסו, כמיטב הבנתם, ליצור מתאם בין המדדים לבין האיכות. אבל הבנתם של מפתחי המדדים הנ"ל רחוקה מלהיות מספקת, פשוט משום שהם אינם מומחים (ואינם יכולים להיות מומחים) בכל תחומי הידע האקדמיים. אבהיר את הטיעון בפסקה הבאה, אבל לפני כן אני מבקש להצביע על העובדה שגם אם מפתחי המדדים האלו היו מוכשרים למשימה המדוברת, הרי המדד שהם היו יוצרים היה משקף את ההבנה הסובייקטיבית שלהם בתחומי הידע האקדמיים השונים, ולפיכך לא היה ראוי להחביא את הסובייקטיביות הזאת תחת הכותרת "מדד אובייקטיבי".
בשולי דו"ח מבקר המדינה על התוכניות החוץ-תקציביות / עודד גולדרייך
למרות שאני מתנגד, עקרונית, להתערבות של מבקר המדינה ומוסדות חוץ-אקדמיים אחרים, בניהול האקדמי של המוסדות להשכלה גבוהה, אני מבקש להפנות את תשומת-לב הקוראים לכתבה שהתפרסמה לפני מספר ימים ב"הארץ" בנושא דו"ח מבקר המדינה בעניין תוכניות הלימוד המיוחדות באוניברסיטאות.
הכתבה והדו"ח חושפים את מה שנאמר בנושא זה בפורום פעמים רבות. בפרט, אני מבקש להדגיש מספר עובדות. ראשית, מדובר בהפרטה חלקית של הפעילות במוסד ציבורי. אכן, כפי שנאמר בכתבה:
התוכניות החוץ תקציביות מהוות מובלעות אקדמיות שמתקיימות בתוך המוסדות הציבוריים ומשתמשות במשאבי האוניברסיטה, למרות שאינן ממומנות על ידי המדינה. הסטודנטים בהן משלמים שכר לימוד הגבוה בעשרות אלפי שקלים מהתוכניות הרגילות, ולעתים מקבלים בתמורה מסלולים מקוצרים לתואר, שתנאי הקבלה אליהם והלימודים בהם נוחים לעתים לעומת המסלולים הרגילים. התוכניות ה"ייעודיות" מותאמות לקבוצות ממקומות עבודה ומגזרים שונים, פעמים רבות בשירות הציבורי.
שנית, פתיחת תוכניות אלו לא התבססה על שיקולים אקדמיים, אלא נעשתה מתוך מצוקה כלכלית, תוך קבלת הגיון ההפרטה ו"האקדמיה כעסק כלכלי" (כאשר ההיגיון הזה התקבל תחת לחץ מסיבי של משרד האוצר, כמייצג הממשלה). שוב, אצטט מן הכתבה:
מהמל"ג ות"ת נמסר בתגובה: "בעשור שבין השנים 2000 – 2009 הושתו קיצוצים תקציביים כבדים על מערכת ההשכלה הגבוהה. כתוצאה מקיצוצים אלה נקלעו חלק מהאוניברסיטאות לגירעונות תקציביים ניכרים שאילצו אותן להתייעל ולמצוא דרכים חלופיות להגדלת הכנסותיהן, זאת כדי שיוכלו לשרוד במציאות הקשה באותן שנים. בעשור זה קוצצו תקציבי האוניברסיטאות באופן ניכר ומנגד מספר הסטודנטים הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה גדל משמעותית.
שלישית, כפי שאמור בציטוט המובא לעיל, מקור המצוקה הכלכלית של מערכת ההשכלה הגבוהה הוא בהחלטה ממשלתית (חסרת אחריות) לקצץ את תקציבן באופן שלא מאפשר פעילות נאותה.
ולסיום – וכאן מתבטאת האי-הבנה היסודית של המבקר את מערכת ההשכלה הגבוהה – כישלונן של המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) והוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) אינו בחוסר הפיקוח שלהן על האוניברסיטאות, אלא בכך שלא מנעו את ההחלטה הממשלתית הנ"ל. בפרט, תפקידה של המל"ג היה להעמיד את הממשלה על חומרת החלטתה ועל התוצאות הרות הגורל שינבעו ממנה, תוצאות אשר ניתנות לתמצות בכינוי "העשור האבוד", שדבק בדיעבד בתקופה הנידונה.
אני מבקש להדגיש שהמל"ג לא יכולה לצאת ידי חובה בהשמעת הסתייגויות רפות בחדרי חדרים, אלא עליה להביע את דעתה בנושאים גורליים כל כך לאקדמיה בחריפות ובפומבי, ולהתפטר אם דעתה אינה מתקבלת. כל שאר פעולותיה של המל"ג הן פעוטות ערך ביחס לאחריותה לדאוג לתקצוב ממשלתי נאות של המערכת אותה היא מייצגת.
